בכורות, פרק ד

משנה א

עַד כַּמָּה יִשְֹרָאֵל חַיָּבִים לְהִטַּפֵּל בַּבְּכוֹר?

בִּבְהֵמָה דַקָּה - עַד שְׁלשִׁים יוֹם,

וּבְגַסָּה - חֲמִשִּׁים יוֹם;

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: בְּדַקָּה שְׁלשָׁה חֳדָשִׁים.

אָמַר לוֹ הַכֹּהֵן בְּתוֹךְ זְמַן זֶה: תְּנֵהוּ לִי -

הֲרֵי זֶה לא יִתְּנוֹ לוֹ.

אִם הָיָה בַּעַל מוּם,

אָמַר לוֹ: תֶּן לִי שֶׁאֹכְלֶנּוּ - מֻתָּר.

וּבְשָׁעַת הַמִּקְדָּשׁ, אִם הָיָה תָּמִים,

אָמַר לוֹ: תֶּן לִי שֶׁאַקְרִיבֶנּוּ - מֻתָּר.

הַבְּכוֹר נֶאֱכָל שָׁנָה בְּשָׁנָה,

בֵּין תָּמִים בֵּין בַּעַל מוּם, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים טו, כ)

"לִפְנֵי ה' אֱלהֶיךָ תֹאכְלֶנּוּ שָׁנָה בְשָׁנָה".

ברטנורא משנה א

עד כמה. להטפל בבכור. להתעסק בגידולו קודם שיתנהו לכהן.

בדקה עד שלושים יום ובגסה עד חמשים. בגמרא ילפינן לה מדכתיב (שמות כ"ב) "מלאתך ודמעך לא תאחר בכור בניך תתן לי", וסמיך ליה "כן תעשה לשורך לצאנך", ורמינן "שורך" המוקדם במקרא, ל"מלאתך ודמעך" שהוא מוקדם, ו"צאנך" המאוחר, ל"בכור בניך" שהוא מאוחר, ו"מלאתך ודמעך" שהם הביכורים קרבים לחמשים יום, שהתבואה מבושלת בפסח ואין מביאין בכורים עד עצרת דכתיב (שם כ"ג) "וחג הקציר ביכורי מעשיך". וכמו שאתה עושה למלאתך ודמעך שאינך מביאם אלא לסוף חמשים יום, כן תעשה לשורך שלא תביאנו עד חמשים יום, וכדרך שאתה עושה לבכור בניך דכתיב ביה (במדבר י"ח) "ופדוייו מבן חודש תפדה", כן תעשה לצאנך שלא תביאנו עד שלושים יום.

בְדקה שלושה חדשים. לפי שטיפולה מרובה, ששיניה דקות ואינה יכולה לאכול עשב, ואם לא תהיה עם אמה תמות. ואין הלכה כרבי יוסי.

לא יתנו לו. דכיון דעל ישראל רמיא ליטפל בו חמשים יום, ואמר לו כהן בתוך זמן זה תנהו לי וארענו, דומה כמי ששוכרו, שהוא מצילו מן הטורח על מנת שיתננו לו ולא לכהן אחר, ודומה לכהן המסייע בבית הגרנות לדוש ולזרות כדי שיתנו לו התרומות, ותניא "כהנים ולוים המסייעים בבית הגרנות אין נותנין להם תרומות ומעשרות". אבל אם היה בעל מום, ואמר לו תן לי שאוכלנו, הואיל וחזי ליה, לא הוי ככהן המסייע בבית הגרנות.

בין תמים בין בעל מום. בין בזמן המקדש ובין עכשיו, כל שנה דידיה רשאי לקיימו. ובכור בעל מום ילפינן שהוא ניתן לכהן ואוכלו במומו מדכתיב (שם) "ובשרם יהיה לך", לשון רבים, אחד בכור תם ואחד בכור בעל מום.

משנה ב

נוֹלַד לוֹ מוּם בְּתוֹךְ שְׁנָתוֹ -

מֻתָּר לְקַיְּמוֹ כָּל שְׁנֵים עָשָֹר חֹדֶשׁ;

לְאַחַר שְׁנָתוֹ -

אֵינוֹ רַשַּׁאי לְקַיְּמוֹ אֶלָּא עַד שְׁלשִׁים יוֹם.

ברטנורא משנה ב

כל שנים עשר חודש. משנולד.

לאחר שנתו. כגון בזמן הזה, דצריך לקיימו עד שיפול בו מום.

אינו רשאי לקיימו אלא עד שלושים יום. מיום שנפל בו המום.

משנה ג

הַשּׁוֹחֵט אֶת הַבְּכוֹר וּמַרְאֶה אֶת מוּמוֹ -

רַבִּי יְהוּדָה - מַתִּיר.

רַבִּי מֵאִיר - אוֹמֵר:

הוֹאִיל וְהוּא נִשְׁחַט שֶׁלֹּא עַל פִּי מֻמְחֶה -

אָסוּר.

ברטנורא משנה ג

רבי יהודה מתיר. במומין שבעין מודה רבי יהודה דאסור, מפני שהן משתנים לאחר מיתה, שמפני צער מיתה העין משתנה. ואע"ג דהשתא מתחזי מום קבוע אי הוי חזי ליה מחיים הוי מתחזי עובר, ולא שרי אלא במומין שבגוף שאינן משתנים.

ורבי מאיר סבר גזרינן מומין שבגוף שאינן משתנים אטו מומין שבעין שהן משתנים. והלכה כרבי מאיר.

משנה ד

מִי שֶׁאֵינוֹ מֻמְחֶה, וְרָאָה אֶת הַבְּכוֹר, וְנִשְׁחַט עַל פִּיו -

הֲרֵי זֶה יִקָּבֵר, וִישַׁלֵּם מִבֵּיתוֹ.

דָּן אֶת הַדִּין:

זִכָּה אֶת הַחַיָּב, וְחִיֵּב אֶת הַזַּכַּאי,

טִמֵּא אֶת הַטָּהוֹר, וְטִהֵר אֶת הַטָּמֵא -

מַה שֶּׁעָשָֹה עָשׁוּי, וִישַׁלֵּם מִבֵּיתוֹ.

וְאִם הָיָה מֻמְחֶה לְבֵית דִּין - פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּם.

מַעֲשֶֹה בְּפָרָה שֶׁנִּטְּלָה הָאֵם שֶׁלָּהּ,

וְהֶאֱכִילָהּ רַבִּי טַרְפוֹן לַכְּלָבִים,

וּבָא מַעֲשֶֹה לִפְנֵי חֲכָמִים וְהִתִּירוּהָ.

אָמַר תּוֹדוֹס הָרוֹפֵא:

אֵין פָּרָה וַחֲזִירָה יוֹצְאָה מֵאֲלֶכְּסַנְדְּרִיָּא,

עַד שֶׁהֵם חוֹתְכִין אֶת הָאֵם שֶׁלָּהּ בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא תֵּלֵד.

אָמַר רַבִּי טַרְפוֹן: הָלְכָה חֲמוֹרְךָ טַרְפוֹן!

אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא: רַבִּי טַרְפוֹן, פָּטוּר אַתָּה!

שֶׁאַתָּה מֻמְחֶה לְבֵית דִּין,

וְכָל הַמֻּמְחֶה לְבֵית דִּין - פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּם.

ברטנורא משנה ד

מומחה. הוא שנטל רשות מן הנשיא או מבית דין של ארץ ישראל להתיר בכורות. ואע"ג דבעלמא מי שלמד בתורה [שבכתב ו]שבע"פ ויודע לסבור ולהקיש ולהבין דבר מתוך דבר הוא הנקרא מומחה, וכשהוא ניכר וידוע ויצא טבעו אצל אנשי דורו הוא מומחה לרבים, והוא יכול לדון יחידי, ואף על גב דלא נקט רשותא מראש גולה, לענין היתר בכורות אינו קרוי מומחה, ואינו יכול להתיר בכורות אלא אחר שיטול רשות מבית דין הסמוכים בארץ ישראל, ואין רשות ראש הגולה מועיל בזה.

וישלם מביתו. וכשהוא משלם לכהן נותן רביע דמיו אם היא בהמה דקה, וחצי דמיו אם היא גסה. ומשום הכי משלם מחצה, דממון המוטל בספק חולקים, דאיכא למימר אפסדיה, דאי לא הוה שרי ליה האי הוי אתי מומחה גמור ושרי ליה, והוה אכיל ליה, והשתא בעי קבורה, ואיכא למימר לאו מידי אפסדיה, דדלמא לא הוה ביה מומא, ומומחה גמור לא הוה שרי ליה, ושמא לא הוה נפיל ביה מום קבוע לעולם עד שימות. והאי דלא משלם פלגא לדקה כמו לגסה, מפני שיש טורח גדול לגדל בהמה דקה. וזה שהתיר בכור, הצילו לכהן מן הטורח הגדול שהיה לו להטפל בה, דשמא אם הראהו לאחר לא היה מתירו, והיה לו בו טיפול מרובה עד שיפול בו מום. להכי נגעו בה דלא משלם אלא רביע.

ורמב"ם פירשה בענין אחר. וזה עיקר.

מה שעשה עשוי וישלם מביתו. למאן דדאין דינא דגרמי חייב לשלם מביתו בשביל שגרם הפסד לחברו. ומאן דלא דאין דינא דגרמי, מפרש מתניתין דוקא שנשא ונתן ביד. ו"זיכה את החייב" משכחת לה, כגון שהיה לו משכון למלוה, וזה פטר את הלוה ונטל את המשכון בידו מיד המלוה והחזירו ללוה. וטימא את הטהור נמי משכחת לה שנשא ונתן ביד, כגון שהביאו לפניו טהרות לישאל עליהן, ואמר טמאות הן, ונטל שרץ אחד והגיעו בהן כדי שלא יהא בהן עוד ספק ויעמדו דבריו. וטיהר את הטמא, כגון שלקח פירות טהורות ועירבן עם פירות אלו שטיהר הוא שלא כדין וטמאן.

ואם היה מומחה לבית דין. שנטל רשות מבית דין - פטור. דלא מצי למימר ליה אמאי דיינת ליה הואיל ולא בקיאת בדיני.

האם שלה. רחם שלה.

והאכילה רבי טרפון לכלבים. ששאלו לו עליה ואמר טריפה והאכילה לכלבים.

שלא תלד. מפני שפרות וחזירות שלהן מעולין מאד ומוכרים אותן ביוקר, ורוצים שלא ילדו במלכות אחרת כדי שיהיו צריכים להם, וחותכים האם שלה ואינה מתה, הלכך לאו טריפה היא.

הלכה חמורך טרפון. הפסדת חמורך, שאתה צריך למכרו כדי לשלם דמי הפרה לבעליה.

שמומחה אתה. חדא ועוד קאמר ליה: חדא דטועה בדבר משנה הוא, דמתניתין היא באלו טריפות נטלה האם שלה כשרה, וקיימא לן דטועה בדבר משנה חוזר הדין ודנין אותו כראוי ואינו משלם. ועוד, אי נמי בשקול הדעת טעית, דאיסורך אסור ולא מצית למהדר ונמצא שאתה הפסדתו, אפילו הכי פטור אתה, לפי שאתה מומחה. ושיקול הדעת, היינו כגון תרי תנאי או תרי אמוראי דפליגי, ולא אתמר הלכתא לא כמר ולא כמר, וסוגיין דעלמא כחד מינייהו ואזל הוא ועבד כאידך, מה שעשה עשוי ומשלם מביתו.

משנה ה

הַנּוֹטֵל שְֹכָרוֹ לִהְיוֹת רוֹאֶה בְּכוֹרוֹת -

אֵין שׁוֹחֲטִין עַל פִּיו;

אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה מֻמְחֶה כְּאִילָא בְּיַבְנֶה,

שֶׁהִתִּירוּ לוֹ חֲכָמִים,

לִהְיוֹת נוֹטֵל אַרְבָּעָה אִסָּרוֹת בִּבְהֵמָה דַקָּה, וְשִׁשָּׁה בְּגַסָּה,

בֵּין תָּמִים בֵּין בַּעַל מוּם.

ברטנורא משנה ה

אין שוחטין על פיו. דדילמא משום אגרא קא שרי ליה.

כאילא. שם חכם הדר ביבנה. וחסיד היה ולא נחשד בכך. ובין אמר להו תמים ובין אמר להו בעל מום היה נוטל כל שכרו.

ארבע איסרות בבהמה דקה ובגסה ששה. גסה נפיש טרחא, להשליכה לארץ ולכפותה ולבדוק מומה, הלכך שכרה מרובה.

בין תמים בין בעל מום. ואע"ג דכי אמר ליה תם הוא לא אהני ליה ולא מידי, נוטל שכרו, דאי לא שקיל אגרא אתו למחשדיה כי אמר בעל מום הוא.

ומכאן דן הרמב"ם על השוחטים לרבים, שראוי להם או שלא יטלו שכר כלל או שיטלו שכר על הנמצאות נבלה או טריפה כמו על הנמצאות כשרה, דומיא דרואי מומי הבכור.

משנה ו

הַנּוֹטֵל שְֹכָרוֹ לָדוּן - דִּינָיו בְּטֵלִים;

לְהָעִיד - עֵדוּתָיו בְּטֵלִין;

לְהַזּוֹת וּלְקַדֵּשׁ -

מֵימָיו מֵי מְעָרָה, וְאֶפְרוֹ אֵפֶר מַקְלֶה.

אִם הָיָה כֹּהֵן, וְטִמְּאָהוּ מִתְּרוּמָתוֹ -

מַאֲכִילוֹ, וּמַשְׁקוֹ, וְסָכוֹ.

וְאִם הָיָה זָקֵן - מַרְכִּיבוֹ עַל הַחֲמוֹר;

וְנוֹתֵן לוֹ שְֹכָרוֹ כְּפוֹעֵל.

ברטנורא משנה ו

הנוטל שכר לדון דיניו בטלים. דכתיב (דברים ד') "ראה למדתי אתכם חוקים ומשפטים כאשר צוני ה'"  - מה אני בחנם אף אתם בחנם.

וברבני אשכנז ראיתי שערוריה בדבר זה, שלא יבוש הרב הנסמך ראש ישיבה ליטול עשרה זהובים כדי להיות חצי שעה על כתיבת ונתינת גט אחד, והעדים החותמים על הגט שני זהובים או זהוב לכל הפחות לכל אחד, ואין זה הרב בעיני אלא גזלן ואנס, לפי שהוא יודע שאין נותנים בעירו גט שלא ברשותו, ונותן הגט בעל כרחו צריך שיתן לו כל חפצו. וחושש אני לגט זה שהוא פסול, דהא תנן במתניתין הנוטל שכר לדון, דיניו בטלין. להעיד, עדותו בטלה.

להזות ממי חטאת על טמא מת.

לקדש. לערב אפר חטאת במים חיים אל כלי.

אפר מקלה. אפר כירה קרויה אפר מקלה. כלומר אפר בעלמא שאין בה קדושה.

אבל אם היה זה רואה הבכורות, או זה הדיין או העד או המקדש, כהן, והעבירו המוליכו עמו במקום טומאה וטמאהו מתרומתו, ומפסידו, שצריך לקנות חולין ולאכול, ודמי חולין יקרים מדמי תרומה, שהחולין ראויין לכל ותרומה אינה ראויה אלא לכהנים טהורים.

מאכילו. זה המוליכו, ומשקהו וסכו.

ונותן לו שכרו כפועל. אם היה רגיל במלאכה כבדה וקשה ומרויח בה הרבה, אומדים כמה אדם כזה רוצה ליטול פחות ממה שהיה מרויח במלאכה כבדה ולהתעסק במלאכה זו שהיא קלה, וכך נותן לו. וכן מותר לכל דיין ליטול שכר בטלה, כשהבטלה ניכרת ומפורסמת, ולוקח משני בעלי הדין בשוה. ויותר מזה אסור.

משנה ז

הֶחָשׁוּד עַל הַבְּכוֹרוֹת -

אֵין לוֹקְחִין מִמֶּנּוּ בְּשַֹר צְבָאִים, וְלא עוֹרוֹת שֶׁאֵינָן עֲבוּדִין.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: לוֹקְחִים מִמֶּנּוּ עוֹרוֹת שֶׁל נְקֵבָה.

וְאֵין לוֹקְחִין מִמֶּנּוּ צֶמֶר מְלֻבָּן, וְצוֹאִי,

אֲבָל לוֹקְחִין מִמֶּנּוּ טָווּי, וּבְגָדִים.

ברטנורא משנה ז

החשוד על הבכורות. כהן החשוד להטיל מום בבכור.

בשר צבאים. שאדום הוא ומחליף בבשר עגל, וזמנין דמזבן בכור עגל תמים, ואומר שבשר צבי הוא, דאין לחוש לבכורה.

ולא עורות שאינן עבודים. אבל עבודים זבנינן מיניה, דאי איתא דבכור הוה, לא הוה טרח ביה, סבר שמעי בי רבנן ומפסדי ליה מינאי.

לוקחים ממנו עורות של נקבה. דמידע ידיעי. ותנא קמא דאסר, סבר דלמא חתיך לזכרותיה ועביד ביה כמין נקבות, וכי משיילי ליה מה חתוך זה שבמקום נקבות אומר עכברים אכלוהו. ואין הלכה כרבי אליעזר.

מלובן וצואי. פירשו בגמרא דמלובן מצואי קאמר, כלומר שרוחץ מצואתו. ולא אמרינן אי דבכור הוא לא מפסיד טרחיה ולא מלבן ליה, דסבר שמעי רבנן ומפסדי ליה מינאי, דכיון דטרחיה זוטא הוא טרח ומלבן ליה, ולא קפיד עליה.

אבל לוקחין ממנו טווי ובגדים. דאי דבכור הוא כולי האי לא טרח בהו, דקפיד אטרחיה דלמא מפסדי ליה מיניה.

טווי ובגדים. לאו בגדים ממש קאמר. דהשתא טווי גרידא לוקחין ממנו, בגדים ארוגים מיבעיא. אלא בגדים היינו לבדים עשויים מצמר שאינן טוויין.

משנה ח

הֶחָשׁוּד עַל הַשְּׁבִיעִית -

אֵין לוֹקְחִין מִמֶּנּוּ פִּשְׁתָּן, וַאֲפִלּוּ סָרָק,

אֲבָל לוֹקְחִין מִמֶּנּוּ טָווּי וְאָרִיג.

ברטנורא משנה ח

החשוד על השביעית. לזרוע או לעשות סחורה בספיחי שביעית.

סרק. מתוקן במסרק. דכיון דטרחיה זוטא לא קפיד.

אריג. לאו אריג ממש. דהשתא טווי שרי אריג מיבעיא, הרי בא לכלל טווי קודם לכן. אלא אריג היינו כעין שרשרות שעושין מפשתן שלא נטוה מעולם.

משנה ט

הֶחָשׁוּד לִהְיוֹת מוֹכֵר תְּרוּמָה לְשֵׁם חֻלִּין -

אֵין לוֹקְחִין מִמֶּנּוּ אֲפִלּוּ מַיִם אוֹ מֶלַח; דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: כָּל שֶׁיֶּשׁ בּוֹ זִקַּת תְּרוּמוֹת וּמַעַשְֹרוֹת, אֵין לוֹקְחִין מִמֶּנּוּ.

ברטנורא משנה ט

אפילו מים ומלח. משום קנס.

כל שיש בו זיקת תרומות. כל דבר שתרומה נוהגת בו. ו"כל" - לאתויי קרבי דגים שמערבין בהן שמן זית, שיש בו זיקת תרומה. והלכה כרבי שמעון.

משנה י

הֶחָשׁוּד עַל הַשְּׁבִיעִית - אֵינוֹ חָשׁוּד עַל הַמַּעַשְֹרוֹת;

הֶחָשׁוּד עַל הַמַּעַשְֹרוֹת - אֵינוֹ חָשׁוּד עַל הַשְּׁבִיעִית.

הֶחָשׁוּד עַל זֶה וְעַל זֶה - חָשׁוּד עַל הַטְּהָרוֹת.

וְיֵשׁ שֶׁהוּא חָשׁוּד עַל הַטְּהָרוֹת -

וְאֵינוֹ חָשׁוּד לא עַל זֶה וְלא עַל זֶה.

זֶה הַכְּלָל:

כָּל הֶחָשׁוּד עַל הַדָּבָר -

לא דָּנוֹ, וְלא מְעִידוֹ.

ברטנורא משנה י

אינו חשוד על המעשרות. ולוקחים ממנו תבואה בשאר שני השבוע, ואין מעשרין מהן ודאי אלא דמאי. וטעמא דחשוד על השביעית אין חשוד על המעשרות, וחשוד על המעשרות אין חשוד על השביעית, לפי שיש בכל אחד מהן חומר שאינו בחברו: שביעית אינה צריכה להאכל לפנים מחומת ירושלים, ומעשר שני אינו נאכל אלא לפנים מן החומה, הלכך איכא דחמיר ליה עונש מעשר מעונש שביעית. ומעשר אית ליה פדיון, ושביעית כיון שנאסרה אין לה פדיון, הלכך איכא דחמיר עליה שביעית ממעשר.

החשוד על זה ועל זה. כיון דחשוד אדאורייתא, כל שכן דחשוד על הטהרות, דמדרבנן הוא שיהא אדם אוכל חולין בטהרה.

ויש שחשוד על הטהרות דרבנן, ואינו חשוד לשביעית ומעשרות. דמאן דחשיד אדרבנן לא חשיד אדאורייתא.