בכורות, פרק ו
משנה א
עַל אֵלּוּ מוּמִין שׁוֹחֲטִין אֶת הַבְּכוֹר:
נִפְגְּמָה אָזְנוֹ מִן הַסְּחוּס, אֲבָל לא מִן הָעוֹר;
נִסְדְּקָה, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא חָסְרָה;
נִקְּבָה מְלא כַרְשִׁינָה, אוֹ שֶׁיָּבְשָׁה.
אֵיזוֹ הִיא יְבֵשָׁה?
כָּל שֶׁתִּנָּקֵב וְאֵינָהּ מוֹצִיאָה טִפַּת דָּם.
רַבִּי יוֹסֵי בֶּן מְשֻׁלָּם אוֹמֵר: יְבֵשָׁה שֶׁתְּהֵא נִפְרֶכֶת.
ברטנורא משנה א
על אלו מומין. נפגמה. אין פגימה בלא חסרון. אבל סדק משמע נמי בלא חסרון. ושיעור פגימה כדי שתחגור בה צפורן.
הסחוס. תנוך האוזן שקורין טנרום בלע"ז.
אבל לא מן העור. דעור הדר בריא ולא הוי מומא. והאי עור היינו אליה רכה של אוזן.
ניקבה מלוא כרשינה. שיש בחלל הנקב שיעור גרגיר של כרשינה, בין שהנקב ארוך בין עגול, אם יש בכולן כדי להצטרף בחללו כשיעור גרגיר של כרשינה, הרי זה מום.
שתהא נפרכת. נעשית פירוכים ופתיתים כשממשמשים בה. ואין הלכה כרבי יוסי.
וכל הני מומין דחשיב במתניתין ששוחטין עליהן את הבכור, ילפינן מקראי, דכתיב (דברים ט"ו) "וכי יהיה בו מום", כלל. "פסח או עור", פרט. "כל מום רע", חזר וכלל. כלל ופרט וכלל, אי אתה דן אלא כעין הפרט: מה הפרט מפורש מומין שבגלוי ואינו חוזר, אף כל מומין שבגלוי ואינו חוזר.
משנה ב
רִיס שֶׁל עַיִן שֶׁנִּקַּב, שֶׁנִּפְגַּם, שֶׁנִּסְדַּק;
הֲרֵי בְּעֵינָיו דַּק, תְּבַלּוּל, חִלָּזוֹן נָחָשׁ, וְעֵנָב.
וְאֵיזֶהוּ תְּבַלּוּל?
לָבָן הַפּוֹסֵק בַּסִּירָא וְנִכְנָס בַּשָּׁחוֹר.
בַּשָּׁחוֹר וְנִכְנָס בַּלָּבָן - אֵינוֹ מוּם,
שֶׁאֵין מוּמִין בַּלָּבָן.
ברטנורא משנה ב
ריס של עין. עפעף של עין.
הרי בעיניו. כלומר הרי שיש בעיניו דק. טיל"א בלע"ז.
חלזון, נחש. היינו חלזון היינו נחש, וקורהו נחש שעשוי מנומר כנחש. והוא בשר נוסף הנמשך וחופה קצת מן השחור שבעין, וקורין לו בערבי טפרא, כמו שקורין לצפורן טפרא, לפי שהוא חופה את העין כדרך שהצפורן חופה בשר האצבע.
ועינב. שיש בעינו כגרגיר של ענב.
לבן הפוסק בסירא. סירא היינו שורה שבעין סביב השחור שמשם מראית העין באה. ואם חוט לבן יוצא מן הלבן שבעין ופוסק אותה שורה ונכנס בשחור הוי מום.
שחור ונכנס בלבן. אם חוט אחד שחור יוצא מן השחור שבעין ופוסק בסירא ונכנס בלבן.
אינו מום שאין מומין בלבן. דלאו עין הוא אלא שומן העין.
משנה ג
חֲוַרְוָד וְהַמַּיִם הַקְּבוּעִים.
אֵיזֶהוּ חֲוַרְוָד הַקָּבוּעַ?
כָּל שֶׁשָּׁהָה שְׁמוֹנִים יוֹם.
רַבִּי חֲנִינָא בֶּן אַנְטִיגְנוֹס אוֹמֵר:
בּוֹדְקִין אוֹתוֹ שְׁלשָׁה פְּעָמִים בְּתוֹךְ שְׁמוֹנִים יוֹם.
וְאֵלּוּ הֵם הַמַּיִם הַקְּבוּעִים?
אָכַל לַח וְיָבֵשׁ שֶׁל גְּשָׁמִים.
לַח וְיָבֵשׁ שֶׁל שְׁלָחִים, אָכַל הַיָּבֵשׁ וְאַחַר כָּךְ אָכַל הַלַּח -
אֵינוֹ מוּם, עַד שֶׁיֹּאכַל הַיָּבֵשׁ אַחַר הַלַּח.
ברטנורא משנה ג
חורוד. כמין טיפין לבנות בעין. תרגום "לבן" - חיור.
והמים היורדים אל העין ומונעים הראות.
הקבועים. אתרווייהו קאי, אחורוד והמים.
בודקין אותו שלושה פעמים בתוך שמונים יום. בכל עשרים ושבעה יום, שהוא שליש הזמן של שמונים יום בקירוב, בודקים אותו אם הלך החוורוד. ואם הלך, אף על פי שחזר, מונין לו שמונים יום מיום שחזר. ואין החוורוד קבוע עד שיעמוד שמונים יום. ואי לא בדקוהו בתוך שמונים, אף על פי שנמצא החוורוד שם ביום שמונים, לא הוי מום, דשמא בינתיים הלך וחזר. והלכה כרבי חנניה בן אנטיגנוס.
אלו הן המים הקבועים. כלומר במאי ידעינן אי קבועים או עוברים.
אכל לח ויבש של גשמים. אם האכילוהו לרפואה תבן וחציר שקורין פיינ"ו בלע"ז.
לח. הגדל באדר וחצי ניסן.
ויבש. הגדל באלול וחצי תשרי.
של גשמים. היינו שגדל בשדה בית הבעל. ומתניתין חסורי מחסרא והכי קתני, אכל לח ויבש של גשמים הרי זה מום, של בית השלחין אינו מום. ודגשמים נמי, אכל יבש ואחר כך אכל לח אינו מום, עד שיאכל יבש אחר הלח.
של בית השלחין. ארץ הצריכה להשקות לא הוי רפואה, ולא בדקינן ביה.
אכל יבש ואחר כך לח. לרפואה, אין זו רפואתו ואף על פי שלא נתרפא בכך אינו מום. עד שיאכל יבש אחר הלח. זו היא דרך רפואתו, תבן וחציר הגדל באדר וחצי ניסן, מאכילין אותו באדר וחצי ניסן, ותבן וחציר הגדל באלול וחצי תשרי, מאכילין אותו באלול וחצי תשרי. דלא שחטינן ליה עד שיעברו עליו כל ימי הקיץ ויבדוק בשניהם, ואם לא נתרפא הוי מום. וצריך שיאכל מהם לא פחות מכגרוגרת בכל סעודה וסעודה כל שלושה חדשים בתחלת הסעודה ולאחר ששתה, ולא יהיה כפות בשעה שאוכל העשבים הללו לרפואה, ולא יהיה יחידי אלא עם חביריו, בשדה ולא בתוך העיר. ואם שלמו כל התנאים הללו ולא נתרפא - הוי מום ושוחטין עליו.
משנה ד
חָטְמוֹ שֶׁנִּקַּב, שֶׁנִּפְגַּם, שֶׁנִּסְדַּק;
שְֹפָתוֹ שֶׁנִּקְּבָה, שֶׁנִּפְגְּמָה, שֶׁנִּסְדְּקָה;
חִטָּיו הַחִיצוֹנוֹת שֶׁנִּפְגְּמוּ אוֹ שֶׁנִּגְמְמוּ,
וְהַפְּנִימִיּוֹת שֶׁנֶּעֱקָרוּ.
רַבִּי חֲנִינָא בֶּן אַנְטִיגְנוֹס אוֹמֵר:
אֵין בּוֹדְקִין מִן הַמַּתְאִימוֹת וְלִפְנִים,
אַף לא אֶת הַמַּתְאִימוֹת.
ברטנורא משנה ד
חוטמו שניקב וכו'. והוא שניקבו מחיצות החיצונות של חוטם, שהנקב נראה מבחוץ. אבל אינו נראה אלא מבפנים כגון שניקבה מחיצה החולקת את החוטם, אינו מום, שסתר הוא, ואנן ילפינן מכלל ופרט וכלל, דמומין שבגלוי בעינן.
שנפגם. ויש בו חסרון.
שנסדק. ואין בו חסרון. ושיעור פגימה, כדי שתחגור בה צפורן.
שפתו. שורה חיצונה של שפה. כלומר חודה החיצון.
חיטיו החיצונות. השינים שבאמצע הפה.
שנפגמו. נחסרו.
נגממו. נימוקו, ולא נשאר מהם אלא רושם מועט, ואינן בולטות כמו שרגילים להיות.
והפנימיות. שינים הגדולות שקורין משילא"ש, שנעקרו לגמרי. אבל נפגמו ונגממו לא הוי מום.
אין בודקין מן המתאימות ולפנים. שינים הגדולות שאחת נראית כשתים ועשויות כתאומות, משם ולפנים אינו נחשב מום מפני שהוא סתר. והן עצמן שנעקרו לא הוי מום. ואין הלכה כרבי חנניה בן אנטיגנוס.
משנה ה
נִפְגַּם הַזּוֹבָן, אוֹ עֶרְיָה שֶׁל נְקֵבָה בַּמֻּקְדָּשִׁים,
נִפְגְּמָה הַזָּנָב מִן הָעֶצֶם, אֲבָל לא מִן הַפֶּרֶק,
אוֹ שֶׁהָיָה רֹאשׁ הַזָּנָב מַפְצִיל עֶצֶם,
אוֹ שֶׁיֶּשׁ בָּשָֹר בֵּין חֻלְיָא לְחֻלְיָא מְלא אֶצְבַּע.
ברטנורא משנה ה
הזובן. הנרתיק שהגיד של בהמה חבוי בו. כשנפגם הוי מום דלא הדר בריא, אבל ניטל לא הוי מום, דחוזר לאיתנו.
עריה של נקבה. בית הערוה הבולט לחוץ, ונראה על שאר שטח הגוף.
במוקדשים. בשאר קדשים שיש בהן נקבה, כגון שלמים, דאילו בבכור ליכא נקבה.
אבל לא מן הפרק. דנפגם בין הפרקים מעלה ארוכה, כשלא נחתך כל הזנב.
או שהיה ראש הזנב מפציל את העצם. ראש הזנב התלוי למטה נקלף העור ובשר ונשאר העצם מגולה, שוב אין מעלה ארוכה, הואיל ובראש הזנב הוא.
מפציל. כמו אשר פצל.
פירוש אחר, שנחלק הזנב בקצהו לשתי זנבות ובכל אחת משתיהן עצם.
ובין חוליא לחוליא מלוא אצבע. שחוליות של זנב רחוקות זו מזו מלוא אצבע דהיינו רוחב גודל.
משנה ו
אֵין לוֹ בֵּיצִים, אוֹ אֵין לוֹ אֶלָּא בֵּיצָה אַחַת.
רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: אִם יֶשׁ לוֹ שְׁנֵי כִיסִין - יֵשׁ לוֹ שְׁתֵּי בֵיצִים;
אֵין לוֹ אֶלָּא כִּיס אֶחָד - אֵין לוֹ אֶלָּא בֵּיצָה אַחַת.
רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: מוֹשִׁיבוֹ עַל עַכּוּזוֹ וּמְמַעֵךְ,
אִם יֶשׁ שָׁם בֵּיצָה, סוֹפָהּ לָצֵאת.
מַעֲשֶֹה שֶׁמִּעֵךְ וְלא יָצָאת,
וְנִשְׁחַט וְנִמְצֵאת דְּבוּקָה בַּכְּסָלִים -
וְהִתִּיר רַבִּי עֲקִיבָא,
וְאָסַר רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי.
ברטנורא משנה ו
אין לו ביצים או אין לו אלא ביצה אחת. מתניתין חסורי מחסרא והכי קתני, אין לו שתי ביצים בשתי כיסין אלא בכיס אחד, אי נמי שני כיסין וביצה אחת, הרי זה מום.
רבי ישמעאל אומר אם יש לו שני כיסים. אסיפא פליג, דקאמר תנא קמא אם אין לו אלא ביצה אחת ושני כיסין הוי מום, לא היא, דכל שיש לו שני כיסין בידוע שיש לו שתי ביצים. אבל ארישא מודה דכי אין לו אלא כיס אחד, כמי שאין לו אלא ביצה אחת דמי.
רבי עקיבא אומר. בידוע לא אמרינן, אלא מושיבו על עכוזו גרסינן. ודוגמתו בפרק כיצד מעברין [דף נ"ג]. עכוזו תנן או אכוזו תנן. על עכוזו, על עגבתו אחת מושיבין את הבכור שאין לו אלא ביצה אחת בשני כיסין.
וממעך. וממשמש בכיס ובכסלים.
אם יש שם ביצה אחת סופה לצאת. ואם אינה יוצאה הוה מום.
והתיר רבי עקיבא. דהוי מום, הואיל ולא מצאה במקומה כשמיעך ומשמש. וכן הלכה.
משנה ז
בַּעַל חָמֵשׁ רַגְלַיִם, אוֹ שֶׁאֵין לוֹ אֶלָּא שָׁלשׁ,
וְשֶׁרַגְלָיו קְלוּטוֹת כְּשֶׁל חֲמוֹר, וְהַשָּׁחוּל, וְהַכָּסוּל.
אֵיזֶהוּ שָׁחוּל?
שֶׁנִּשְׁמְטָה יְרֵכוֹ.
וְכָסוּל?
שֶׁאַחַת מִיַּרְכוֹתָיו גְּבוֹהָה.
ברטנורא משנה ז
בעל חמש רגלים או שלוש. הא דחשבינן ליה בעל מום ולא טריפה, הני מילי כשיתר או חסר בידיו דהיינו אותם של צד הראש, אבל חסר רגל או יתר רגל מרגליו האחרונים, הויא טרפה ואסורה באכילה.
קלוטות. עגולות. ואפילו הן סדוקות הוי מום, דפרסות בהמה טהורה אינן עגולות.
שחול. שנשמטה ירכו. תרגום משיתיהו, שחלתיה.
כסול. דרך הבהמה שהירך מחוברת לאליה סמוך לכסלים, ולא למעלה מן הכסלים, וזו הירך על גבי הכסל.
משנה ח
נִשְׁבַּר עֶצֶם יָדוֹ, וְעֶצֶם רַגְלוֹ,
אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ נִכָּר.
מוּמִין אֵלּוּ מָנָה אִילָא בְּיַבְנֶה, וְהוֹדוּ לוֹ חֲכָמִים.
וְעוֹד שְׁלשָׁה הוֹסִיף,
אָמְרוּ לוֹ: לא שָׁמַעְנוּ אֶת אֵלּוּ!
אֶת שֶׁגַּלְגַּל עֵינוֹ עָגֹל כְּשֶׁל אָדָם,
וּפִיו דּוֹמֶה לְשֶׁל חֲזִיר,
וְשֶׁנִּטַּל רֹב הַמְדַבֵּר שֶׁל לְשׁוֹנוֹ.
וּבֵית דִּין שֶׁל אַחֲרֵיהֶן אָמְרוּ:
הֲרֵי אֵלּוּ מוּמִין.
ברטנורא משנה ח
אף על פי שאינו ניכר. כשהוא עומד שאין השבר נראה, אבל ניכר כשהוא מהלך שהוא צולע. דאי אינו ניכר כלל לא הוי מום.
מומין אלו. נשבר עצם ידו ועצם רגלו שהוזכרו למעלה.
אילא. שם חכם.
עגול כשל אדם. דלאו היינו אורחא שיהא גלגל עין הבהמה עגול כשל אדם.
רוב המדבר. היינו אותו קצת הלשון שאינו מודבק למלקוחיו.
ובית דין של אחריהן אמרו הרי אלו מומין. וכן הלכה.
משנה ט
מַעֲשֶֹה שֶׁהַלֶּחִי הַתַּחְתּוֹן עוֹדֵף עַל הָעֶלְיוֹן,
וְשָׁלַח רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל לַחֲכָמִים,
וְאָמְרוּ: הֲרֵי זֶה מוּם.
אֹזֶן הַגְּדִי שֶׁהָיְתָה כְּפוּלָה -
אָמְרוּ חֲכָמִים: בִּזְמַן שֶׁהִיא עֶצֶם אֶחָד - מוּם;
וְאִם אֵינָהּ עֶצֶם אֶחָד - אֵינָהּ מוּם.
רַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר:
זְנַב הַגְּדִי שֶׁהִיא דּוֹמָה לְשֶׁל חֲזִיר,
וְשֶׁאֵין בָּהּ שָׁלשׁ חֻלְיוֹת -
הֲרֵי זֶה מוּם.
ברטנורא משנה ט
מעשה שהלחי התחתון. משום דתנן לעיל דבפיו דומה לחזיר, פליגי רבנן עליה דאילא, קמשמע לן השתא דלא פליגי רבנן עליה אלא בשפתו העליונה עודפת על התחתונה, אבל שפתו התחתונה עודפת על העליונה, מודים רבנן דהוי מום. ומעשה נמי שהלחי התחתון עודף על העליון, ואמרו חכמים הרי זה מום. והני מילי כשעצם הלחי התחתון עודף על העליון, אז הוי מום אפילו בבהמה. אבל אין בה עצם, אלא ששפתו התחתונה ארוכה ומקבלה את העליונה, הוי מום באדם אבל לא בבהמה.
אזן הגדי שהיתה כפולה. שיש לו שתי אזנים מצד אחד אוזן בתוך אוזן.
בזמן שהיא עצם אחד. שאין לה אלא תנוך אחד, שנכפל תנוך העליון לתוכו ונתחבר למטה, הוי מום.
ואם אינה עצם אחד. שהתנוכים מובדלים למעלה.
אינו מום. וטעמא לא איתפרש. ומ"מ לא דמי לבעל חמש רגלים, דאוזן בתוך אוזן אינו נראה כל כך.
שהיא דומה לשל חזיר. עגולה כזנב החזיר, ואף על פי שאינה דקה כמותה.
שלוש חוליות. דוקא בזנב של טלה הוא דבעינן שלוש חוליות. אבל זנב של גדי, חוליא אחת בלבד מום, שתים אינו מום. וכן הלכה.
משנה י
רַבִּי חֲנִינָא בֶּן אַנְטִיגְנוֹס אוֹמֵר:
אֶת שֶׁיַּבֶּלֶת בְּעֵינוֹ,
וְשֶׁנִּפְגַּם עֶצֶם יָדוֹ, וְעֶצֶם רַגְלוֹ, וְשֶׁנִּפְסַק עַצְמוֹ שֶׁבְּפִיו;
עֵינוֹ אַחַת גְּדוֹלָה וְאַחַת קְטַנָּה,
אָזְנוֹ אַחַת גְּדוֹלָה וְאַחַת קְטַנָּה,
בַּמַּרְאֶה, אֲבָל לא בַּמִּדָּה.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַחַת מִבֵּיצָיו גְּדוֹלָה כִּשְׁתַּיִם בַּחֲבֶרְתָּהּ,
וְלא הוֹדוּ לוֹ חֲכָמִים.
ברטנורא משנה י
יבלת פורו"ש בלע"ז. ואפילו היא בלובן שבעין, ויש בה שער, הרי זה מום.
ושנפגם עצם ידו. שניכר המום. ולעיל איירי בשנשבר.
ושנפסק עצמו שבפיו. שהשינים קבועות בו. ולמעלה מן החוטין קא מיירי. דאי חוטין גופייהו, דהיינו השינים עצמן שבאמצע הפה, הא תנן לעיל דאפילו נפגמו או נגממו הוי מום.
עינו אחת גדולה כשל עגל.
ואחת קטנה כשל אווז.
במראה. שנראה לכל שזו גדולה מזו.
אבל לא במדה. שאם אינו ניכר אלא במדה, אינו מום.
ולא הודו לו חכמים לרבי יהודה. והלכה כחכמים.
משנה יא
זְנַב הָעֵגֶל שֶׁאֵינָהּ מַגַּעַת לָעַרְקוֹב -
אָמְרוּ חֲכָמִים: כָּל מַרְבִּית הָעֲגָלִים כֵּן,
כָּל זְמַן שֶׁהֵן מַגְדִּילִין הֵן נִמְתָּחוֹת.
לְאֵיזֶה עַרְקוֹב אָמְרוּ?
רַבִּי חֲנִינָא בֶּן אַנְטִיגְנוֹס אוֹמֵר:
לָעַרְקוֹב שֶׁבְּאֶמְצַע הַיָּרֵךְ.
עַל אֵלּוּ מוּמִין שׁוֹחֲטִין אֶת הַבְּכוֹר,
וּפְסוּלֵי הַמֻּקְדָּשִׁין נִפְדִּין עֲלֵיהֶן.
ברטנורא משנה יא
לערקוב. לקשר העליון שהוא מקום חבור הירך עם השוק. וכנגדו בגמל ניכר שיש לו כנגד ארכובה עליונה זו עצם בולט לחוץ.
כל מרבית העגלים כן. כל תרבות עגלים ומנהגן שיהא זנבן מגיע לערקוב [הלכך בציר מהכי הוי מומא], וכשהן גדילות נמתחות עד למטה.
שבאמצע הירך. הוא הקפיץ העליון שפירשתי דכנגדו בגמל ניכר.
על אלו מומין שוחטין את הבכור. אע"ג דתנן בריש פירקין על אלו מומין שוחטין את הבכור, הדר תנייה הכא. משום דתנן שלושה הוסיף וכו' ואמרו לו לא שמענו את אלו, הדר וכללינהו לומר שאף על אלו מומין שוחטים.
משנה יב
אֵלּוּ שֶׁאֵין שׁוֹחֲטִין עֲלֵיהֶן,
לא בַּמִּקְדָּשׁ וְלא בַּמְּדִינָה:
חֲוַרְוָד וְהַמַּיִם שֶׁאֵינָם קְבוּעִין,
וְחִטָּיו הַפְּנִימִיּוֹת שֶׁנִּפְגְּמוּ, אֲבָל לא שֶׁנֶּעֶקְרוּ,
וּבַעַל גָּרָב, וּבַעַל יַבֶּלֶת, וּבַעַל חֲזָזִית,
וְזָקֵן, וְחוֹלֶה, וּמְזֹהָם,
וְשֶׁנֶּעֶבְדָה בּוֹ עֲבֵרָה, וְשֶׁהֵמִית אֶת הָאָדָם
עַל פִּי עֵד אֶחָד, אוֹ עַל פִּי הַבְּעָלִים;
וְטֻמְטוּם, וְאַנְדְּרוֹגִינוֹס,
לא בַּמִּקְדָּשׁ וְלא בַּמְּדִינָה.
רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: אֵין מוּם גָּדוֹל מִזֶּה;
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵינוֹ בְּכוֹר, אֶלָּא נִגְזָז וְנֶעֱבָד.
ברטנורא משנה יב
לא במקדש. לפי שאינן ראויין, שאין מקריבין במקדש אלא מן המובחר.
ולא במדינה. שאינן מומין קבועים להפקיע קדושתן. אלא מניחין אותו עד שיפול בהן מום אחר קבוע ויהיו נשחטים עליו.
גרב. מין שחין לח מבחוץ ומבפנים. וגרב האמור בתורה דהוי מום, הוא שחין יבש.
יבלת בלובן העין, ואין בה שער. ולעיל דחשיב לה במומין ששוחטין עליו, מיירי דיש בה שער.
ובעל חזזית. תרי גווני חזזית הוו: חזזית המצרית היא "ילפת" הכתובה בתורה, שהוא לח מבחוץ ויבש מבפנים, והוי מומא דלא הדר בריא, דאמר מר למה נקרא שמה ילפת שמלפפת והולכת עד יום המיתה. וחזזית השנויה כאן היא מין שחין שיש לה רפואה.
ומזוהם. שיוצא ממנו ריח רע.
ושנעבדה בו עבירה. שרבע את האשה או שהמית את האדם על פי עד אחד, שאין לו אלא עד אחד לא ברביעה ולא בנגיחה.
או על פי עצמו. שאין שם עד, אלא הבעלים אמרו ראינוהו שנרבע או שהמית. ואינו נסקל על פיהם. ואי הוו שנים עדים כשרים מעידים בדבר הוי השור בסקילה, ואפילו בהנאה מיתסר.
וטומטום ואנדרוגינוס. דספק זכר הם וקדשי, ספק נקבה ולא קדשי.
אין לך מום גדול מזה. אאנדרוגינוס קאי דמקום נקבות הוי כמום, והוי כבכור בעל מום, ונשחט במדינה ואסור בגיזה ועבודה.
וחכמים אומרים אינו בכור. דברייה בפני עצמה הוא. ונגזז ונעבד. והלכה כחכמים.