חולין, פרק ה
לחץ כאן לתצוגת הדפסה

חולין, פרק ה

חולין, פרק ה

משנה א

אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ נוֹהֵג בֵּין בָּאָרֶץ, בֵּין בְּחוּצָה לָאָרֶץ,

בִּפְנֵי הַבַּיִת, וְשֶׁלֹּא בִּפְנֵי הַבַּיִת, בַּחֻלִּין, וּבַמֻּקְדָּשִׁין.

 

כֵּיצַד?

הַשּׁוֹחֵט אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ חֻלִּין בַּחוּץ -

שְׁנֵיהֶם כְּשֵׁרִים, וְהַשֵּׁנִי סוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים;

קָדָשִׁים בַּחוּץ -

הָרִאשׁוֹן חַיָּב כָּרֵת, וּשְׁנֵיהֶם פְּסוּלִים,

וּשְׁנֵיהֶם סוֹפְגִים אֶת הָאַרְבָּעִים;

חֻלִּין בִּפְנִים -

שְׁנֵיהֶם פְּסוּלִים, וְהַשֵּׁנִי סוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים;

קָדָשִׁים בִּפְנִים -

הָרִאשׁוֹן כָּשֵׁר, וּפָטוּר,

וְהַשֵּׁנִי סוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים, וּפָסוּל.

 

ברטנורא משנה א

אותו ואת בנו. האם והבן, או האם והבת. אבל האב עם הבן או עם הבת אינו אסור, דאותו ואת בנו משמע מי שבנו כרוך אחריו, יצא זכר שאין בנו כרוך אחריו.

בין בארץ בין בחוצה לארץ. איידי דבעי למתני בין בחולין בין במוקדשים, תנא נמי בארץ ובחוצה לארץ, אע"ג דלא איצטריך, דחובת הגוף היא וחובת הגוף נוהגת בין בארץ בין בחוץ לארץ.

בפני הבית. בזמן שבית המקדש קיים.

ושלא בפני הבית. דסלקא דעתך אמינא הואיל ובענינא דקדשים כתיב, בפני הבית ננהוג שלא בפני הבית לא ננהוג, קמשמע לן.

בחולין ובמוקדשים. בין ששניהם חולין או שניהם מוקדשים, בין שאחד מהן חולין והשני מוקדשים. ומנלן דנוהג במוקדשים, דכתיב (ויקרא כ"ב) "שור או כבש או עז כי יולד וגו' ירצה לקרבן אשה", וכתיב בתריה "ושור או שה אותו ואת בנו" וגו'.

בחוץ. חוץ לעזרה.

שניהם כשרים. משום דבעי למתני סיפא שניהם פסולים תנא רישא שניהם כשרים.

והשני סופג את הארבעים. משום לאו דאותו ואת בנו. ולא שנא שחט את האם תחילה, ולא שנא שחט את הבן תחילה. לא שנא שחטינהו חד גברא, ולא שנא תרי גברי.

הראשון חייב כרת משום שחוטי חוץ. אבל השני פטור מן הכרת, דכיון דנשחטה אמו שוב אינו ראוי הבן לישחט היום בפנים, דפסול משום מחוסר זמן, שאינו ראוי לשוחטו ולהקריבו היום. ואין חייב משום שוחט בחוץ אא"כ ראוי לפנים, דכתיב (ויקרא י"ז) "ואל פתח אהל מועד לא הביאו", הראוי לפתח אהל מועד חייבין עליו בחוץ, ואי לא לא.

ושניהם סופגים את הארבעים. הראשון משום שוחט בחוץ, דכל חייבי כריתות לוקין. והשני משום לאו דאותו ואת בנו.

חולין בפנים שניהם פסולין. משום חולין שנשחטו בעזרה.

והשני סופג. משום אותו ואת בנו. אבל משום חולין בעזרה, אזהרת עשה היא (דברים י"ב) "כי ירחק ממך המקום וזבחת", בריחוק מקום אתה זובח ואי אתה זובח בקירוב מקום.

קדשים בפנים כו' השני סופג. משום אותו ואת בנו. ופסול. משום מחוסר זמן.

 

משנה ב

חֻלִּין וְקָדָשִׁים בַּחוּץ -

הָרִאשׁוֹן כָּשֵׁר, וּפָטוּר,

וְהַשֵּׁנִי סוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים, וּפָסוּל;

קָדָשִׁים וְחֻלִּין בַּחוּץ -

הָרִאשׁוֹן חַיָּב כָּרֵת, וּפָסוּל, וְהַשֵּׁנִי כָּשֵׁר,

וּשְׁנֵיהֶם סוֹפְגִים אֶת הָאַרְבָּעִים;

חֻלִּין וְקָדָשִׁים בִּפְנִים -

שְׁנֵיהֶם פְּסוּלִים, וְהַשֵּׁנִי סוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים;

קָדָשִׁים וְחֻלִּין בִּפְנִים -

הָרִאשׁוֹן כָּשֵׁר, וּפָטוּר,

וְהַשֵּׁנִי סוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים, וּפָסוּל;

חֻלִּין בַּחוּץ וּבִפְנִים -

הָרִאשׁוֹן כָּשֵׁר, וּפָטוּר,

וְהַשֵּׁנִי סוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים, וּפָסוּל;

קָדָשִׁים בַּחוּץ וּבִפְנִים -

הָרִאשׁוֹן חַיָּב כָּרֵת,

וּשְׁנֵיהֶם פְּסוּלִים, וּשְׁנֵיהֶם סוֹפְגִים אֶת הָאַרְבָּעִים;

חֻלִּין בִּפְנִים וּבַחוּץ -

הָרִאשׁוֹן פָּסוּל, וּפָטוּר,

וְהַשֵּׁנִי סוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים, וְכָשֵׁר;

קָדָשִׁים בִּפְנִים וּבַחוּץ -

הָרִאשׁוֹן כָּשֵׁר, וּפָטוּר,

וְהַשֵּׁנִי סוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים, וּפָסוּל.

 

ברטנורא משנה ב

חולין וקדשים בחוץ. דוקא נקט הראשון חולין והשני קדשים. וכן כל השנויין במשנה דוקא נקט להו.

והשני סופג. משום אותו ואת בנו.

קדשים. בתחילה, ואחר כך חולין בחוץ.

השני כשר. באכילה. ואיידי דתנא פסול תנא כשר.

ושניהם סופגים. ראשון משום שוחט חוץ, ושני משום אותו ואת בנו.

חולין וקדשים בפנים שניהם פסולים. ראשון משום חולין שנשחטו בעזרה, ושני משום מחוסר זמן.

והשני סופג. משום אותו ואת בנו.

חולין בחוץ ובפנים. הראשון בחוץ והשני בפנים.

קדשים בחוץ ובפנים הראשון בכרת. משום שוחט בחוץ.

ושניהם פסולים. ראשון משום שנשחט בחוץ, ושני משום מחוסר זמן.

ושניהם סופגים. ראשון משום שוחט חוץ, ושני משום אותו ואת בנו.

קדשים בפנים ובחוץ. השני סופג משום אותו ואת בנו. ומשום שוחט חוץ לא לקי, דמחוסר זמן הוא ואינו מתקבל בפנים.

 

משנה ג

הַשּׁוֹחֵט וְנִמְצָא טְרֵפָה, הַשּׁוֹחֵט לַעֲבוֹדָה זָרָה,

וְהַשּׁוֹחֵט פָּרַת חַטָּאת, וְשׁוֹר הַנִּסְקָל, וְעֶגְלָה עֲרוּפָה -

רַבִּי שִׁמְעוֹן - פּוֹטֵר,

וַחֲכָמִים - מְחַיְּבִין.

הַשּׁוֹחֵט וְנִתְנַבְּלָה בְּיָדוֹ, וְהַנּוֹחֵר, וְהַמְעַקֵּר -

פָּטוּר מִשּׁוּם אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ.

שְׁנַיִם שֶׁלָּקְחוּ פָּרָה וּבְנָהּ,

אֵיזֶה שֶׁלָּקַח רִאשׁוֹן, יִשְׁחֹט רִאשׁוֹן;

וְאִם קָדַם הַשֵּׁנִי - זָכָה.

שָׁחַט פָּרָה וְאַחַר כָּךְ שְׁנֵי בָנֶיהָ -

סוֹפֵג שְׁמוֹנִים.

שָׁחַט שְׁנֵי בָנֶיהָ וְאַחַר כָּךְ שְׁחָטָהּ -

סוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים.

שְׁחָטָהּ וְאֶת בִּתָּהּ וְאֶת בַּת בִּתָּהּ -

סוֹפֵג שְׁמוֹנִים.

שְׁחָטָהּ וְאֶת בַּת בִּתָּהּ, וְאַחַר כָּךְ שָׁחַט אֶת בִּתָּהּ -

סוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים.

 

סוּמְכוֹס אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר: סוֹפֵג שְׁמוֹנִים.

בְּאַרְבָּעָה פְּרָקִים בַּשָּׁנָה,

הַמּוֹכֵר בְּהֵמָה לַחֲבֵרוֹ צָרִיךְ לְהוֹדִיעוֹ:

אִמָּהּ מָכַרְתִּי לִשְׁחוֹט,

בִּתָּהּ מָכַרְתִּי לִשְׁחוֹט;

וְאֵלּוּ הֵן:

עֶרֶב יוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן שֶׁל הֶחָג,

וְעֶרֶב יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל פֶּסַח,

וְעֶרֶב עֲצֶרֶת, וְעֶרֶב רֹאשׁ הַשָּׁנָה;

וּכְדִבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי: אַף עֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים בַּגָּלִיל.

 

אָמַר רַבִּי יְהוּדָה:

אֵימָתַי?

בִּזְמַן שֶׁאֵין לוֹ רֶוַח,

אֲבָל יֶשׁ לוֹ רֶוַח, אֵין צָרִיךְ לְהוֹדִיעוֹ.

וּמוֹדֶה רַבִּי יְהוּדָה בְּמוֹכֵר אֶת הָאֵם לֶחָתָן וְאֶת

הַבַּת לַכַּלָּה -

שֶׁצָּרִיךְ לְהוֹדִיעַ;

בְּיָדוּעַ שֶׁשְּׁנֵיהֶם שׁוֹחֲטִין בְּיוֹם אֶחָד.

 

ברטנורא משנה ג

פרת חטאת. פרה אדומה. דלאו לאכילה היא.

ושור הנסקל. לאחר שנגמר דינו. דקיימא לן דאסור בהנאה אפילו שחטו.

ועגלה ערופה. דסבירא ליה דנאסרת מחיים ואפילו שחטה אסורה. ובגמרא מסיק דפרת חטאת ועגלה ערופה אינה משנה. דשניהן הויא שחיטתן שחיטה ראויה, וצריך להסירן מן המשנה דלא פטר בהו רבי שמעון.

וחכמים מחייבין. האי דמחייבי חכמים בשוחט לעבודה זרה, לא שנו אלא ששחט ראשון לעבודה זרה ובא שני ושחט לשלחנו לאכול, אבל ראשון לשלחנו ושני לעבודה זרה, דבהך שחיטה בתרייתא דמיחייב עלה משום "אותו ואת בנו", אתי נמי דין קטלא עלויה, פטור ממלקות, דקם ליה בדרבה מיניה, דתרתי לא עבדינן ביה. ופעמים שאפילו שחט ראשון לשלחנו ושני לעבודה זרה חייב, כגון דאתרו ביה משום "אותו ואת בנו", ולא אתרו ביה משום עבודה זרה, דכיון דלא אתרו ביה משום עבודה זרה לא מיקטל, ולוקה משום "אותו ואת בנו". והלכה כחכמים.

ונתנבלה בידו. שלא מדעת.

והנוחר. שתוחב הסכין בנחיריו וחותך.

והמעקר. שעוקר הסימנים ממקום חיבורן ואינו שוחטן.

פטור. ואפילו לרבנן. ולא דמיא לשחיטה דלעיל, דהתם שחיטה מעליא איכא ודבר אחר גורם לה ליפסל, אבל הכא ליכא שחיטה כלל.

איזה שלקח ראשון ישחוט ראשון. אם באו לבית דין, שבא האחד לשחוט וחבירו מעכב עליו ואומר אני צריך יותר ממך, אנו אומרים להם הלוקח ראשון ישחוט, שעל מנת כן לקח, שאילו לא מכרה בעל הבית לשני ועכבה לעצמו היה הלוקח שוחט. שכך שנינו בתוספתא, הלוקח מבעל הבית הוא קודם לבעל הבית, שעל מנת כן לקח.

ואם קדם השני זכה. שהקדים בעצמו כדי שלא יבוא לידי איסור, ויש לו ריוח שאוכל היום בשר.

סופג שמונים. דעל כל בן ששוחט עובר בלאו.

סופג את הארבעים. דאין כאן שחיטת איסור אלא אחת.

שחטה ואת בתה ואחר כך את בת בתה. יש כאן שני אותו ואת בנו.

שחטה ואת בת בתה. אין כאן עדיין איסור. ואחר כך שחט את בתה. ויש בשחיטה זו שני איסורים, אותו ואת בנו משום אמה, ובנו ואותו משום בתה של זו שכבר נשחטה.

סופג ארבעים. דחד לאו הוא וחדא התראה וחד מעשה.

סומכוס אומר סופג שמונים. דסבירא ליה לסומכוס דמיחייב בהתראה אחת ובלאו אחד שתי מלקיות. והוא הדין לרישא, דקתני שחט שני בניה ואחר כך שחטה סופג ארבעים, לסומכוס סופג שמונים. וכך היא בתוספתא, שחט חמשה בניה ואחר כך שחטה, סומכוס אומר משום רבי מאיר חייב משום חמשה לאוין.

בארבעה פרקים בשנה. דרך ישראל לעשות סעודות בארבעה פרקים הללו, וסתם הלוקח בהמה אינו לוקח אלא לשוחטה מיד, לפיכך המוכר בהמה לחבירו, ומכר תחילה אמה או בתה בו ביום, צריך שיאמר לשני דע לך שהיום מכרתי אמה לשחוט או בתה מכרתי לשחוט, שמא כבר נשחטה.

ביום טוב האחרון של חג. היו מרבים בשמחה מפני שרגל בפני עצמו הוא וחביב עליהן. והאי דלא חשיב ערב יום טוב ראשון של חג, משום דכולי עלמא טרידי בסוכה ולולב, ואין להם פנאי להרבות בשחיטה.

אף ערבי יום הכיפורים בגליל. ולא ביהודה ובשאר ארצות, שלא היו אוכלים ערב יום הכיפורים אלא בשר עוף ודגים כדמוכח בבראשית רבה גבי ההוא חייטא דזבן נונא.

בזמן שאין לו ריוח. הפסק בינתיים, שמכר האם היום.

אבל יש לו ריוח. שמכר את הראשונה אתמול והשניה היום.

אין צריך להודיעו. שאני אומר אתמול שחטה הראשון.

פירוש אחר, בזמן שאין לו ריוח שהוא נחפז ומהיר לקנות שמראה שרוצה לשחוט היום. אבל יש לו ריוח שאינו נחפז בקנייתו, אינו חייב להודיעו, דשמא לצורך יום אחר הוא קונה.

ורבי יהודה לפרושי מלתיה דת"ק אתי ולאו לאפלוגי עליה.

ומודה רבי יהודה. אף על פי שלקח זה היום וזה למחר. ולפירוש השני, אף על פי שאינו נחפז ומהיר לקנות.

את האם לחתן ואת הבת לכלה. אורחא דמלתא נקט, דאורח ארעא לעשות סעודה טפי בבית החתן מבבית הכלה, הלכך האם לחתן שהיא גדולה, והבת שהיא קטנה לכלה.

 

משנה ד

בְּאַרְבָּעָה פְּרָקִים אֵלּוּ, מַשְׁחִיטִין אֶת הַטַּבָּח בְּעַל כָּרְחוֹ.

אֲפִלּוּ שׁוֹר שָׁוֶה אֶלֶף דִּינָרִין, וְאֵין לוֹ לַלּוֹקֵחַ אֶלָּא דִּינָר -

כּוֹפִין אוֹתוֹ לִשְׁחוֹט.

לְפִיכָךְ, אִם מֵת - מֵת לַלּוֹקֵחַ.

אֲבָל בִּשְׁאָר יְמוֹת הַשָּׁנָה אֵינוֹ כֵן,

לְפִיכָךְ, אִם מֵת - מֵת לַמּוֹכֵר.

 

ברטנורא משנה ד

משחיטין את הטבח בעל כרחו. שאם קיבל דינר מלוקח ליתן לו בדינר בשר.

אפילו שור שוה אלף זוז. שוחטו בעל כרחו, אף על פי שאין לו לוקחים לשאר הבשר.

לפי שדבר תורה מעות קונות, ומעת שקיבל המוכר הדינר קנה הלוקח הבשר. ולא תקנו חכמים שמשיכה קונה ולא מעות, אלא גזירה שמא יאמר לו מוכר לקונה נשרפו חטיך בעליה. דאי מוקמת להו לפירי באחריות הלוקח משנתן המעות, אי מתרמי דליקה בבית המוכר שהפירות שם, לא טרח לאצולינהו. אבל לאחר שמשך מסתמא ממטי להו לביתיה.

ובארבעה פרקים אלו העמידו חכמים דבריהם על דין תורה שהמעות קונות.

לפיכך אם מת מת ללוקח. ומפסיד לדינר שהרי ברשותו מת.

אינו כן. דבעינן משיכה וכל זמן שלא משך חוזר בו הטבח.

 

משנה ה

"יוֹם אֶחָד" הָאָמוּר בְּאוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ -

הַיּוֹם הוֹלֵךְ אַחַר הַלַּיְלָה.

אֶת זוֹ דָּרַשׁ שִׁמְעוֹן בֶּן זוֹמָא:

נֶאֱמַר בְּמַעֲשֵֹה בְרֵאשִׁית (בראשית א, ה) "יוֹם אֶחָד",

וְנֶאֱמַר בְּאוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ (ויקרא כב, כח) "יוֹם אֶחָד",

מַה "יוֹם אֶחָד" הָאָמוּר בְּמַעֲשֶֹה בְרֵאשִׁית -

הַיּוֹם הוֹלֵךְ אַחַר הַלַּיְלָה;

אַף "יוֹם אֶחָד" הָאָמוּר בְּאוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ -

הַיּוֹם הוֹלֵךְ אַחַר הַלַּיְלָה.

 

ברטנורא משנה ה

יום אחד האמור באותו ואת בנו כו'. לפי שפרשת אותו ואת בנו סמוכה לקדשים, דכתיב ירצה לקרבן אשה, וסמיך ליה אותו ואת בנו. ובקדשים לילה הולך אחר היום, דכתיב (ויקרא ז') "ביום קרבנו יאכל לא יניח ממנו עד בוקר", אלמא לילה שלאחריו קרוי יום קרבנו עד הבוקר. יכול אף זה כן [נאמר כאן יום אחד] ונאמר במעשה בראשית "יום אחד" וכו'.