דמאי, פרק א
לחץ כאן לתצוגת הדפסה

דמאי, פרק א

דמאי, פרק א

 

משנה א
הַקַּלִּין שֶׁבַּדְּמַאי:
הַשִּׁיתִין, וְהָרִימִין, וְהָעֻזְרָדִין,
וּבְנוֹת שׁוּחַ, וּבְנוֹת שִׁקְמָה, וְנוֹבְלוֹת הַתְּמָרָה,
וְהַגֻּפְנִין, וְהַנִּצְפָּה;
וּבִיהוּדָה:
הָאוֹג, וְהַחֹמֶץ שֶׁבִּיהוּדָה, וְהַכֻּסְבָּר.
 
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כָּל הַשִּׁיתִין פְּטוּרִין, חוּץ מִשֶּׁל דּוּפְרָה;
כָּל הָרִימִין פְּטוּרִין, חוּץ מֵרִימֵי שִׁקְמוֹנָה;
כָּל בְּנוֹת שִׁקְמָה פְּטוּרוֹת, חוּץ מִן הַמֻּסְטָפוֹת.
 
ברטנורא משנה א
הקלין שבדמאי. שהקלו חכמים על הפירות הללו הנזכרים במתניתין שלאלעשרן דמאי, לפי שחזקתן באים מן ההפקר משום דלא חשיבי, ואית בהו תריספיקי: ספק באים מן ההפקר ופטורים מן המעשר, ואפילו אם תמצא לומר שבאיםמן השמור וחייבים במעשר, שמא נתעשרו. ודמאי הם התבואה והפירות הנלקחיםמעמי הארץ שהם חשודים על המעשרות. והחבר הלוקח פירות מעמי הארץ צריךלהפריש מהם תרומת מעשר ומעשר שני בלבד, אם היא שנת מעשר שני, אבל תרומהגדולה לא נחשדו עמי הארץ עליה לפי שהיא במיתה, ואין לה שיעור, שחיטה אחתפוטרת כל הכרי, והכל נזהרים בה. ומעשר ראשון ומעשר עני אין צריך להוציא מןהדמאי אע"פ שעמי הארץ חשודים עליהם, לפי שיכול בעל הפירות לומר ללוי אולעני הבאים ליטול המעשרות הבא ראיה שאין פירות הללו מעושרים וטול, דקי"לבכל דוכתא המוציא מחבירו עליו הראיה. אבל בתרומת מעשר ליכא למימר הכי,שהאוכל טבל שלא הורמו ממנו מתנות כהונה חייב מיתה, ומשום אסורא מפרישינןלה לתרומת מעשר. ומעשר שני נמי כדי שלא לאכלו בטומאה או שלא לאכלו חוץלירושלים.
השיתין. תאנים מדבריות.
והרימין. פי' הערוך פולצרא"קי בלע"ז.
ועוזרדין. בערבי זערו"ד ובלע"ז סורבי"ש.
ובנות שוח. תאנים לבנותהמתגדלות משלש שנים לשלש שנים, ומתגדלים ביערים.
ובנות שקמה. תאנההמורכבת בערמון.
ונובלות תמרה. תמרים שאינם מתבשלין באילן ותולשין אותןומניחים אותם זה על זה עד שיתבשלו. ויש אומרים: נובלות תמרה תמריםשהפילתן הרוח קודם בשולן.
גופנים. ענבים שמניחים אותן בגפן בסוף הבצירובקושי מתבשלים.
הנצפה. צלף שקורין קאיפר"י בלע"ז.
האוג. פרי אדוםשקורין לו בלע"ז קורניאול"י. ורמב"ם אומר שהוא אילן שעושה כמין אשכלותאדומות אדומות וקורין לו בערבי סומא"ק. ולא היה זה הפרי חשוב ביהודה.
והחומץ. בתחלה לא היה היין שביהודה מחמיץ לפי שהיו מביאים ממנו נסכיםוכל החומץ שביהודה לא היה בא אלא מן התמד לפיכך החומץ שביהודה פטור. אבללאחר שבטלו נסכים והחומץ בא מן היין החומץ חייב בדמאי אף ביהודה כמובשאר מקומות.
והכוסבר. "כזרע גד" (שמות טז) תרגום ירושלמי "כוסבר".כוליאנדר"ו בלע"ז.
דיופרא. שטוען פירותיו שני פעמים בשנה. דיו בלשון יוןשנים.
שקמונה. שם מקום.
המוסטפוס. שנתבשלו באילן עד שנתבקעו מאליהן. שכלאלו חשובים הן וחזקתן שאין באין מן ההפקר. ואין הלכה כרבי יהודה.
 
משנה ב
הַדְּמַאי אֵין לוֹ חֹמֶשׁ, וְאֵין לוֹ בִּעוּר,
וְנֶאֱכָל לָאוֹנֵן, וְנִכְנָס לִירוּשָׁלַיִם וְיוֹצֵא,
וּמְאַבְּדִין אֶת מִעוּטוֹ בַּדְּרָכִים,
וְנוֹתְנוֹ לְעַם הָאָרֶץ וְיֹאכַל כְּנֶגְדּוֹ;
וּמְחַלְּלִים אוֹתוֹ כֶּסֶף עַל כֶּסֶף, נְחֹשֶׁת עַל נְחֹשֶׁת,
כֶּסֶף עַל נְחֹשֶׁת וּנְחֹשֶׁת עַל הַפֵּרוֹת,
וּבִלְבַד שֶׁיַּחֲזֹר וְיִפְדֶּה אֶת הַפֵּרוֹת; דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: יֵעָלוּ הַפֵּרוֹת וְיֵאָכְלוּ בִּירוּשָׁלַיִם.
 
ברטנורא משנה ב
הדמאי אין לו חומש. הפודה מעשר שני של דמאי אינו נותן את החומש, משום דרוב עמי הארץמעשרין הם. הלכך קרן דמעכב בדאורייתא איתא בדרבנן, חומש דלא מעכבבדאורייתא יאכל.
ואין לו ביעור. בסוף שלש שנים שחייב לבער כל מעשרותיוכדכתיב (דברים כו) "בערתי הקדש מן הבית", ולא תקנוהו רבנן בדמאי.
ונאכל לאונן. דמעשר שני של ודאי אסור לאונן כדכתיב (שם) "לא אכלתי באוני ממנו",ומעשר שני של דמאי לא גזרו בו.
ונכנס לירושלים ויוצא. נפדה ונאכל חוץלירושלים, מה שאין כן בודאי שהמחיצות קולטות ואין יכולין לפדותוולהוציאו חוץ לחומה לאחר שנכנס, ובדמאי לא גזור.
ומאבדים מעוטו בדרכים.אם היה מעשר שני של דמאי בדרכים במקום גדודי חיה ולסטים, אפילו היהדבר מועט ויכול להביאו בלא טורח ובלא הפסד אינו חושש לו ומניח אותוליאבד בדרך במקום שהוא שם.
ורמב"ם פירש שאם בשעה שמוליך מעשר שני שלדמאי בירושלים נאבד ממנו מעט בדרך אינו חושש לו, מה שאין כן בודאי, שצריךשיעלהו כולו או דמיו ולא יפסד ממנו כלום בדרכים.
ונותנים אותו לעם הארץ לאכלו בירושלים, ואע"פ שהוא חשוד לאכלו בטומאה. מה שאין כן בודאי,שאין מוסרים אותו לעם הארץ, לפי שאינו נזהר לאכלו בטהרה.
ויאכל כנגדו.כנגד מה שנתן לעם הארץ לוקח מנכסיו ואוכל בטהרת מעשר בירושלים.
ומחללים אותו כסף על כסף. אם יש לו כסף מעשר שני של דמאי והוא צריךלו, יכול לחללו על כסף חולין, מה שאין כן בודאי, שאין מחללין כסף על כסףאלא בסלעים של שני מלכים שיכול לחלל זה על זה אם השני חריף. אבל של מלךאחד לא, דלאו דרך חלול הוא, ובדמאי שרי.
כסף על נחושת. אפילו שלא מדוחק.אבל של ודאי מדוחק אין, שלא מדוחק לא.
ויחזור ויפדה את הפירות. גרסינן,ולא גרסינן ובלבד שיחזור ויפדה. והכי קאמר: ויכול לחזור ולפדות את הפירות אםירצה, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים, אינו יכול לחזור ולפדותם אלא מעלה הפירותלירושלים. והלכה כחכמים.
 
משנה ג
הַלּוֹקֵחַ לַזֶּרַע וְלַבְּהֵמָה,
קֶמַח לָעוֹרוֹת, שֶׁמֶן לַנֵּר, שֶׁמֶן לָסוּךְ בּוֹ אֶת הַכֵּלִים -
פָּטוּר מִן הַדְּמַאי.
 
מִכְּזִיב וּלְהַלָּן - פָּטוּר מִן הַדְּמַאי.
חַלַּת עַם הָאָרֶץ, וְהַמְדֻמָּע,
וְהַלָּקוּחַ בְּכֶסֶף מַעֲשֵֹר שֵׁנִי, וּשְׁיָרֵי הַמְּנָחוֹת -
פְּטוּרִין מִן הַדְּמַאי.
שֶׁמֶן עָרֵב -
בֵּית שַׁמַּאי - מְחַיְּבִין;
וּבֵית הִלֵּל - פּוֹטְרִין.
 
ברטנורא משנה ג
הלוקח לזרע. לקח תבואה לזרעה, פטור בדמאי,דאילו טבל ודאי אסור לזרוע.
ולבהמה. לקח מתחלה להאכיל לבהמה, פטור מןהדמאי. אבל לקח מתחלה לאדם ונמלך עליה לבהמה - חייב לעשר בדמאי.
וקמח לעורות. לעבד בו עורות.
מכזיב ולהלן. כזיב הוא סוף המקום שכבשו עולי בבל,ומשם ולהלן כבשו עולי מצרים ולא כבשו עולי בבל. ולא נתחייבו בדמאי אלאהארצות שכבשו עולי בבל בלבד, הלכך מכזיב ולהלן פטור מן הדמאי, ולאחיישינן שמא מפירות הארץ שכבשו עולי בבל הוליכו לשם, שחזקת חוצה לארץפטור עד שיודע לך שהוא חייב, וחזקת ארץ ישראל חייב עד שיודע לך שהואפטור.
חלת עם הארץ. שתקן לו גבל חבר, ורוצה ליתנה לכהן חבר - פטור מלעשר.
והמדומע. עם הארץ שנפלה לו סאה של תרומה לפחות ממאה סאין של חולין, שנעשההכל מדומע, כלומר עירוב תרומה, ונותן הכל לכהן - פטור מלעשר דמאי.
והלקוח בכסף מעשר. שלקח דמאי במעות של מעשר שני, בין במעות מעשר שני של דמאיבין במעות מעשר שני של ודאי פטור מלעשר.
ושירי מנחות. שהקומץ למזבחוהשירים נאכלים לכהנים, ולא חיישינן שמא הביא עם הארץ דבר שאינו מתוקן.
שמן ערב. שמן אפרסמון. ויש מפרשים שמן זית מעורב עם מור ואהלות ובשמים.
 
משנה ד
הַדְּמַאי מְעָרְבִין בּוֹ, וּמִשְׁתַּתְּפִין בּוֹ,
וּמְבָרְכִים עָלָיו, וּמְזַמְּנִין עָלָיו,
וּמַפְרִישִׁין אוֹתוֹ עָרֹם, בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת.
הָא אִם הִקְדִּים מַעֲשֵֹר שֵׁנִי לְרִאשׁוֹן, אֵין בְּכָךְ כְּלוּם.
שֶׁמֶן שֶׁהַגַּרְדִּי סָךְ בְּאֶצְבְּעוֹתָיו, חַיָּב בַּדְּמַאי;
וְשֶׁהַסּוֹרֵק נוֹתֵן בַּצֶּמֶר - פָּטוּר מִן הַדְּמַאי.
 
ברטנורא משנה ד
מערבין בו. ערובי תחומין וחצרות.
ומשתתפין בו. שתופי מבואות ואע"גדלא חזי ליה, מגו דאי בעי מפקיר לנכסיה הוי עני וחזי ליה - דהא תנןמאכילין את העניים דמאי - השתא נמי חזי ליה.
ומברכין עליו ברכת המזון.
ומזמנין עליו. ואע"ג דאכל בעבירה, דלאו עני הוא, מגו דאי בעי מפקירלנכסיה והוי עני וחזי ליה.
ומפרישין אותו ערום. כשבא להפריש ממנו תרומתמעשר ומעשר שני יכול להפריש והוא ערום דלא בעי ברוכי, דאילו בעי ברוכיהא בעינן "והיה מחניך קדוש" (דברים כג) וליכא.
בין השמשות של ערב שבת,דספק חשיכה מעשרין את הדמאי ואין מעשרין את הודאי.
ואם הקדים מעשר שני לראשון. שהפריש מעשר שני של דמאי קודם שהפריש מעשר ראשון כדי ליטולתרומת מעשר שבו, אין בכך כלום. מה שאין כן בודאי דתנן "ככל מצותך אשרצויתני" (שם כו), הא אם הקדים מעשר שני לראשון אינו יכול להתודות.
הגרדי.האורג.
חייב בדמאי. שעל גופו הוא נותנו, וסיכה כשתיה.
ושהסורק הצמרבמסרק נותן על הצמר, הוי כשמן לסוך בו את הכלים, ופטור מן הדמאי.