עדיות, פרק א

 משנה א

שַׁמַּאי אוֹמֵר: כָּל הַנָּשִׁים דַּיָּן שָׁעָתָן.

וְהִלֵּל אוֹמֵר: מִפְּקִידָה לִפְקִידָה, אֲפִלּוּ לְיָמִים הַרְבֵּה.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: לא כְּדִבְרֵי זֶה וְלא כְּדִבְרֵי זֶה,

אֶלָּא מֵעֵת לְעֵת מְמַעֶטֶת עַל יַד מִפְּקִידָה לִפְקִידָה,

וּמִפְּקִידָה לִפְקִידָה מְמַעֶטֶת עַל יַד מֵעֵת לְעֵת.

כָּל אִשָּׁה שֶׁיֶּשׁ לָהּ וֶסֶת - דַּיָּהּ שָׁעָתָהּ.

הַמְשַׁמֶּשֶׁת בְּעִדִּים - הֲרֵי זוֹ כִּפְקִידָה,

מְמַעֶטֶת עַל יַד מֵעֵת לְעֵת, וְעַל יַד מִפְּקִידָה לִפְקִידָה.

ברטנורא משנה א   

שמאי אומר כל הנשים דיין שעתן.  כל הנשים הרואות דם, דיין שעתן לטמא טהרות שנגעו בהן משעת ראייתן ואילך. ולא אמרינן מקמי הכי נמי הוה דם וכותלי בית הרחם העמידוהו, והיתה טמאה מקודם, שכל הנשים מטמאות בבית החיצון ואע"פ שלא יצא הדם לחוץ. וטעמא דשמאי דלא חייש דלמא מקמי הכי הוה דם, שאם אתה אומר כן, לבו של אדם נוקפו תמיד בשעת ביאה ופורש מאשתו ונמצאת מבטל בנות ישראל מפריה ורביה.  

מפקידה לפקידה.  בדקה היום ומצאה טהורה, ובדקה לסוף שבוע ומצאה טמאה, חוששים למגעה מבדיקה ראשונה ואילך, שמא עם סלוק ידיה ראתה וכותלי בית רחם העמידוהו. ולביטול פריה ורביה לא חיישינן, דדוקא לטהרות הוא דמטמאינן להו מפקידה לפקידה, ולא לבעלה. ושמאי אומר, אי מטמאת לה לטהרות, לבו נוקפו ופורש נמי מתשמיש.  

לא כדברי זה ולא כדברי זה.  לא כדברי שמאי דמיקל טפי ואינו עושה סייג לדבריו, ולא כדברי הלל שהפריז על מדותיו ומחמיר יותר מדאי, דודאי כולי האי ימים רבים לא מוקמי כותלי בית הרחם דם.  

מעת לעת ממעטת על יד מפקידה לפקידה.  שני זמנים הוזכרו באשה לטמא טהרות למפרע, והלך אחר הקל שבשניהן. אם מפקידה לפקידה יותר על מעת לעת, הלך אחר מעת לעת, ולא תטמא אלא טהרות שנגעה מאתמול בשעה הזאת. ואם מעת לעת יותר על מפקידה לפקידה, כגון שבדקה עצמה שחרית ומצאה טהורה וערבית מצאה טמאה, לא מטמאינן אלא הנך טהרות דמבדיקת שחרית ואילך. והלכה כחכמים.  

על יד.  אחר. כמו "ועל ידו החזיק", בספר עזרא [נחמיה ג' ח'], שהוא כמו "ואחריו החזיק" [שם ט"ז ב'].  

וסת.  קבוע, שנקבע לה זמן האורח שלוש פעמים, ובדקה בשעת וסתה ומצאה טמאה, דיה שעתה, ולא חיישינן דלמא מקמי הכי הוה, דודאי אורח בזמנו בא.  

והמשמשת בעדים הרי זו כפקידה.  תרתי קתני, והכי קאמר, ומשמשת בעדים, כלומר מצוה על כל אשה לשמש בשני עדים שבודקת בהן, אחד לפני תשמיש ואחד לאחר תשמיש.  

הרי זו כפקידה.  העד שלאחר תשמיש הרי הוא כפקידה.  

ממעטת על יד מעת לעת ועל יד מפקידה לפקידה.  דמהו דתימא שמא תראה טפת דם כחרדל ותחפנה שכבת זרע ולא להוי כפקידה, קמשמע לן מתניתין דעד שלאחר תשמיש הוה כפקידה. אבל העד שלפני תשמיש אינו כפקידה, שמתוך שהיא מהומה לביתה, כלומר בהולה לשמש, אינה מכנסת אותו לחורין ולסדקין.

משנה ב

שַׁמַּאי אוֹמֵר: מִקַּב לַחַלָּה;

וְהִלֵּל אוֹמֵר: מִקַּבַּיִם.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: לא כְּדִבְרֵי זֶה וְלא כְּדִבְרֵי זֶה,

אֶלָּא קַב וּמֶחֱצָה חַיָּבִים בַּחַלָּה;

וּמִשֶּׁהִגְדִּילוּ הַמִּדּוֹת, אָמְרוּ:

חֲמֵשֶׁת רְבָעִים חַיָּבִין.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: חֲמִשָּׁה - פְּטוּרִין, חֲמִשָּׁה וְעוֹד - חַיָּבִין.

ברטנורא משנה ב   

מקב לחלה.  עיסה שיש בה קב חייבת בחלה.  

קב ומחצה חייבים בחלה.  שהן שבעה לוגין וביצה וחומש ביצה, למידה מדברית.

והוא עומר לגולגולת עשירית האיפה שחייב בחלה, כדכתיב (במדבר ט"ו) "ראשית עריסותיכם", כדי עיסת מדבר. והוסיפו שתות בירושלמיות, ונמצאו שש מדבריות נכנסים בחמש ירושלמיות, ולוג הנשאר וביצה וחומש ביצה עולים ללוג ירושלמי. שהלוג מדברי ששה ביצים, תתנם בחמש ביצים גדולות, נמצא הלוג חסר ביצה גדולה, תן ביצה וחומש ביצה תחת הביצה גדולה, שהחומש ביצה שהוא שתות מלבר נוסף על הביצה, נמצאו שש ביצים גדולים שהן לוג גדול, הרי הן ששה לוגים גדולים שהן קב ומחצה.  

משהגדילו המדות.  זו היא מידה צפורית, שהוסיפו שתות על של ירושלמית, נמצאו הששה לוגין חמשה, שהן חמשת רבעי קב, שהקב ארבעה לוגין.

חמשה ועוד חייבים.  דקסבר רבי יוסי, מידה מדברית היו ביצים גדולות משלנו אחד מעשרים בביצה לכל ביצה.

והלכה כחכמים, דקב ומחצה ירושלמי דהיינו ששה לוגין ירושלמיות שהן שבעה לוגין וביצה וחומש ביצה מדבריות, הן שעור חלה. והן מ"ג ביצים וחומש ביצה.

ורמב"ם אזן וחקר ותקן ובדק ומצא שמשקל חמש מאות ועשרים דרה"ם מקמח חטים הוא שיעור הקמח החייב בחלה. ומשקל הדרה"ם ידוע במצרים היום ובכל ארץ ישראל, שהוא משקל ס"א גרגירי שעורות בקירוב.

משנה ג

הִלֵּל אוֹמֵר: מְלא הִין מַיִם שְׁאוּבִין פּוֹסְלִין אֶת הַמִּקְוֶה;

אֶלָּא שֶׁאָדָם חַיָּב לוֹמַר בִּלְשׁוֹן רַבּוֹ.

וְשַׁמַּאי אוֹמֵר: תִּשְׁעָה קַבִּין.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: לא כְּדִבְרֵי זֶה וְלא כְּדִבְרֵי זֶה,

אֶלָּא עַד שֶׁבָּאוּ שְׁנֵי גַרְדִּיִּים מִשַּׁעַר הָאַשְׁפּוֹת שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם,

וְהֵעִידוּ מִשּׁוּם שְׁמַעְיָה וְאַבְטַלְיוֹן:

שְׁלשֶׁת לֻגִּין מַיִם שְׁאוּבִין פּוֹסְלִין אֶת הַמִּקְוֶה,

וְקִיְּמוּ חֲכָמִים אֶת דִּבְרֵיהֶם.

ברטנורא משנה ג   

הין.  שנים עשר לוגין.  

פוסלין את המקוה.  אם נפלו בתוכו קודם שנשלם שיעורו. אבל לאחר שנשלם, אפילו השליך לתוכו כל מים שאובים שבעולם שוב אינן פוסלים.  

שחייב אדם לומר בלשון רבו.  כלומר, הין אינו לשון משנה אלא לשון תורה, אלא כך שמע מרבותיו שמעיה ואבטליון.

ורמב"ם קבל מאביו ז"ל שמפני שהיו שמעיה ואבטליון גרי צדק לא היו יכולין להוציא מפיהן מלת הין, והיו אומרים אין במקום הין, כדרך בני אדם עד היום שאינם יכולים לחתוך באותיות [אחה"ע], והיה הלל גם הוא אומר אין, כמו שהיו רבותיו שמעיה ואבטליון גרי צדק אומרים.  

גרדיים.  אורגים.  

משער האשפות.  הזכיר התנא שם אומנתן ושם שכונתן, לומר לך שלא ימנע אדם עצמו מבית המדרש. שאין לך אומנות פחותה מן הגרדי, שאין מעמידים הימנו לא מלך ולא כהן גדול, ואין שער בירושלים פחותה משער האשפות, והכריעו בעדותן לכל חכמי ישראל.

משנה ד

וְלָמָּה מַזְכִּירִין אֶת דִּבְרֵי שַׁמַּאי וְהִלֵּל לְבַטָּלָה?

לְלַמֵּד לַדּוֹרוֹת הַבָּאִים, שֶׁלֹּא יְהֵא אָדָם עוֹמֵד עַל דְּבָרָיו,

שֶׁהֲרֵי אֲבוֹת הָעוֹלָם לא עָמְדוּ עַל דִּבְרֵיהֶם.

ברטנורא משנה ד   

שלא יהא אדם עומד על דבריו.  שלא יהא סרבן לעמוד קיים בסברתו.  

אבות העולם. הלל ושמאי.

משנה ה

וְלָמָּה מַזְכִּירִין דִּבְרֵי הַיָּחִיד בֵּין הַמְרֻבִּין,

הוֹאִיל וְאֵין הֲלָכָה אֶלָּא כְּדִבְרֵי הַמְרֻבִּין?

שֶׁאִם יִרְאֶה בֵּית דִּין אֶת דִּבְרֵי הַיָּחִיד וְיִסְמֹךְ עָלָיו;

שֶׁאֵין בֵּית דִּין יָכוֹל לְבַטֵּל דִּבְרֵי בֵּית דִּין חֲבֵרוֹ,

עַד שֶׁיִּהְיֶה גָּדוֹל מִמֶּנּוּ בְּחָכְמָה וּבְמִנְיָן.

הָיָה גָּדוֹל מִמֶּנּוּ בְּחָכְמָה אֲבָל לא בְּמִנְיָן,

בְּמִנְיָן אֲבָל לא בְּחָכְמָה -

אֵינוֹ יָכוֹל לְבַטֵּל דְּבָרָיו,

עַד שֶׁיִּהְיֶה גָּדוֹל מִמֶּנּוּ בְּחָכְמָה וּבְמִנְיָן.

ברטנורא משנה ה   

ויסמוך עליו.  כלומר שעשה כדברי היחיד והניח דעת הרבים.

אין בית דין  אחר שיעמוד אחריו יכול לבטל דברי בית דין הראשון שעשה כדברי היחיד, עד שיהיה גדול ממנו בחכמה ובמנין. בחכמה, היינו שראש הישיבה של בית דין האחרון יהיה גדול בחכמה מראש הישיבה של ראשון. ובמנין, שיהיו מנין התלמידים שבישיבה של אחרון מרובים ממנין התלמידים שבישיבה של ראשון.

משנה ו

אָמַר רַבִּי יְהוּדָה:

אִם כֵּן לָמָּה מַזְכִּירִין דִּבְרֵי הַיָּחִיד בֵּין הַמְרֻבִּין לְבַטָּלָה?

שֶׁאִם יֹאמַר הָאָדָם: כָּךְ אֲנִי מְקֻבָּל -

יֹאמַר לוֹ: כְּדִבְרֵי אִישׁ פְּלוֹנִי שָׁמַעְתָּ.

ברטנורא משנה ו   

למה מזכירין דברי היחיד בין המרובין.  כדי לבטלן. יחיד שלא עשה שום בית דין כדבריו והן דחויים ובטלין, למה מזכירין אותן כלל? ומשני, שאם יאמר אדם כך אני מקובל, ויתמה כשרואה שאין עושין כקבלתו, יאמרו לו כדברי איש פלוני שמעת ונדחו דבריו.

משנה ז

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: רֹבַע עֲצָמוֹת מִן הָעֲצָמִים, בֵּין מִשְּׁנַיִם בֵּין מִשְּׁלשָׁה.

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: רֹבַע עֲצָמוֹת מִן הַגְּוִיָּה, מֵרֹב הַבִּנְיָן אוֹ מֵרֹב הַמִּנְיָן.

שַׁמַּאי אוֹמֵר: אֲפִלּוּ מֵעֶצֶם אֶחָד.

ברטנורא משנה ז   

רובע עצמות.  רובע קב של עצמות המת מטמאים באוהל. ופחות [מרובע] אין מטמאין אלא במגע ובמשא אבל לא באהל. וסברי בית שמאי דרובע קב מטמאים ואפילו הן ממתים הרבה.  

ובית הלל אומרים רובע עצמות מן הגויה.  כלומר, מגוף אחד של מת אחד, ולא ממתים הרבה. ואפילו של מת אחד אין מטמאין עד שיהיה ברובע הקב רוב בנין דהיינו רוב גודל הגוף, או רוב מנין עצמותיו של אדם, ויהיו קכ"ה עצמות, שמנין עצמותיו של אדם רמ"ח.

אפילו מעצם אחד.  אם עצם אחד של מת ממלא רובע קב, מטמא באוהל. והלכה כבית הלל.

משנה ח

כַּרְשִׁינֵי תְרוּמָה -

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: שׁוֹרִין וְשָׁפִין בְּטַהֲרָה, וּמַאֲכִילִין בְּטֻמְאָה.

בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים: שׁוֹרִין בְּטַהֲרָה, וְשָׁפִין וּמַאֲכִילִין בְּטֻמְאָה.

שַׁמַּאי אוֹמֵר: יֵאָכְלוּ צָרִיד.

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: כָּל מַעֲשֵֹיהֶם בְּטֻמְאָה.

ברטנורא משנה ח   

כרשיני תרומה.  בערבי קורין לה כרסנ"א. והם מאכל לגמלים, ואין בני אדם אוכלין מהם אלא מדוחק בשנות רעבון. ומפרישין מהם תרומה, הואיל ונאכלים לאדם לפרקים על ידי הדחק. ואינה קדושה כשאר תרומות.  

שורין. אותן במים.  

ושפין.  על (בשרן) [צ"ל הבשר].  

בטהרה.  בנטילת ידים, כדין כל שאר אוכלים של תרומה. שסתם ידים שניות הן ופוסלות את התרומה.

ומאכילין.  לבהמה.  

בטומאה.  ואינו חושש אם מטמא אותן בידים בשעת שמאכילן לבהמה. אבל כל זמן שאינו מאכילן לבהמה, אסור לטמאן בידים.  

שורין בטהרה.  ששרייתן במים מכשירתן לקבל טומאה, ואם שורה אותן בטומאה נמצא הכשרן וטומאתן באים כאחד. וזה בלבד אוסרים בית הלל, משום היכר כדי שידעו שהן תרומה.  

יאכלו צריד.  לשון יובש. כמו צריד של מנחות, שהוא מקום של מנחות שלא הגיע שם שמן. אף כאן יאכלו יבשים שלא יהא עליהן משקה בשעת אכילה, כדי שלא יהיה ניכר שהוכשרו לקבל טומאה.  

כל מעשיהם בטומאה.  ואפילו השרייה. והלכה כבית הלל.

משנה ט

הַפּוֹרֵט סֶלַע מִמָּעוֹת מַעֲשֵֹר שֵׁנִי -

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: בְּכָל הַסֶּלַע מָעוֹת.

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: בְּשֶׁקֶל כֶּסֶף וּבְשֶׁקֶל מָעוֹת.

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אֵין מְחַלְּלִין כֶּסֶף וּפֵרוֹת עַל הַכֶּסֶף;

וַחֲכָמִים - מַתִּירִין.

ברטנורא משנה ט   

הפורט סלע ממעות מעשר שני.  מי שיש לו מעות נחושת של מעשר שני, ובא לפורטן בסלע כסף להעלות לירושלים מפני משאוי הדרך.

בית שמאי אומרים בכל הסלע מעות.  אם בא לפורטן, יכול הוא לפרוט כולן, ונותן מעות בשביל כל הסלע.  

ובית הלל אומרים.  לא יפרוט אלא חציין. שכשיבוא לירושלים יהיה צריך לפרוטות מיד לקנות צרכי סעודה, ואם ירוצו הכל אצל שולחני לפרוט יוקירו הפרוטות, ונמצא מעשר שני נפסד. לפיכך ישא פרוטות עמהן להוציא במקצת, ולכשיכלו יפרוט בכסף שבידו מעט מעט.

שקל הוא חצי סלע.  

אין מחללין כסף ופירות על כסף.  מי שיש לו חצי דינר כסף של מעשר, ופירות של מעשר שוים חצי דינר, לא יצרפם יחד לחללם על דינר.

וחכמים מתירים.  בכהאי גוונא על ידי צירוף פירות, כיון שאין לו אלא חצי דינר כסף. אבל לחלל דינר כסף, ופירות שוין דינר, על חצי סלע שהוא שני דינרין, מודים חכמים שאין מחללים. והלכה כחכמים.

משנה י

הַפּוֹרֵט סֶלַע שֶׁל מַעֲשֵֹר שֵׁנִי בִּירוּשָׁלַיִם -

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: בְּכָל הַסֶּלַע מָעוֹת.

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: בְּשֶׁקֶל כֶּסֶף וּבְשֶׁקֶל מָעוֹת.

הַדָּנִים לִפְנֵי חֲכָמִים אוֹמְרִים:

בִּשְׁלשָׁה דִּינָרִים כֶּסֶף, וּבְדִינָר מָעוֹת.

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: בִּשְׁלשָׁה דִּינָרִים כֶּסֶף וּבִרְבִיעִית כֶּסֶף בִּרְבִיעִית מָעוֹת.

וְרַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר: אַרְבָּעָה אַסְפְּרֵי כֶסֶף.

שַׁמַּאי אוֹמֵר: יַנִּיחֶנָּה בַּחֲנוּת וְיֹאכַל כְּנֶגְדָּהּ.

ברטנורא משנה י   

הפורט סלע של מעשר שני בירושלים.  שהיה מחליף סלע שבידו, ונוטל פרוטות להוציאם לצרכי סעודת מעשר.  

בית שמאי אומרים.  אם בא להחליף כל הסלעים שבידו במעות - יחליף.  ובית הלל אומרים,  לא יחליף אלא חציין. שמא לא ישהה בעיר עד שיוציא את כולן, ויפקידם בעיר עד רגל אחר, והפרוטות מתעפשות. ואם יחזור ויחליפם בסלעים, נמצא שולחני משתכר שתי פעמים ומעשר שני נפסד.  

הדנים לפני חכמים.  שמעון בן עזאי ושמעון בן זומא וחנן המצרי.  

בשלושה דינרים כסף ובדינר מעות.  הסלע הוא ארבעה דינרים, וכשבא להחליף הסלע לא יקח אלא בדינר אחד פרוטות, ושלושה דינרים יהיו כסף.  

וברביעית כסף ברביעית מעות. בדינר רביעי של כסף לא יקח אלא ברביעיתו מעות של נחושת ושלושה חלקים כסף, שנמצא לוקח מעות אחד מששה עשר בסלע בלבד.  

ארבעה אספרי כסף. 

הדינר חמשה אספרי, ומטבע הוא בארץ יון שעד היום קורין לו אספר"ו. נמצא הסלע עשרים אספר"ו.

כשהוא מחלל בדינר יחללנו על ארבעה אספר"ו כסף ואספר"ו אחד נחשת. נמצא לוקח נחושת אחד מעשרים בסלע בלבד.  

יניחנה בחנות ויאכל כנגדה. לא יחלל כלל על פרוטות, שמא ישכח ויעשה אותן חולין. אלא יניח הסלע אצל החנוני ויאכל כנגדה עד שתכלה. והלכה כדברי בית הלל בלבד.

משנה יא

כִּסֵּא שֶׁל כַּלָּה שֶׁנִּטְּלוּ חִפּוּיָו -

בֵּית שַׁמַּאי - מְטַמְּאִין,

וּבֵית הִלֵּל - מְטַהֲרִין.

שַׁמַּאי אוֹמֵר: אַף מַלְבֵּן שֶׁל כִּסֵּא - טָמֵא.

כִּסֵּא שֶׁקְּבָעוֹ בַּעֲרֵבָה -

בֵּית שַׁמַּאי - מְטַמְּאִין,

וּבֵית הִלֵּל - מְטַהֲרִין.

שַׁמַּאי אוֹמֵר: אַף הֶעָשׁוּי בָּהּ.

ברטנורא משנה יא   

שנטלו חפויו.  רבותי פירשו מלשון חפי פותחת [שבת דף פ"א], שהם השינים הבולטים מן המפתחות שנוהגים לעשות בארץ ישמעאל, אף כאן רגילים לעשות בכסא של כלה כמין שינים בולטים כדי שיסמכו עליהן.

ורמב”ם פירש, חפויו, פיתוחין וציורין שעושים מעצים או מאבנים ומדביקין אותן בכסא הכלה.  

בית שמאי מטמאים.  דאכתי חזי לישיבה.  

ובית הלל מטהרין.  דלא חזי לכלה, והוי כנשבר.

אף מלבן הכסא טמא.  כלומר אף מלבן הכסא בפני עצמו בלא הכסא ובלא חפויו טמא. כל שכן שהכסא בלא חפויו טמא. מלבן, צורת לבינה מרובעת עושין על הכסא ויושבין עליו.  

כסא שקבעו בעריבה.  הביא כסא ממקום אחר וקבעו בעריבה דרך ישיבתו. ועריבה אינה טמאה מדרס, דחזיא ללישה ולא לישב עליה.  

בית שמאי מטמאין.  דלא בטל כסא לגבי עריבה.  

ובית הלל מטהרין.  ממדרס, דבטל כסא לגבי עריבה. אבל כסא העשוי בגוף העריבה עצמה, מודו בית שמאי לבית הלל דטהור.  

שמאי אומר.  אף כסא העשוי בעריבה עצמה טמא מדרס.

משנה יב

אֵלּוּ דְּבָרִים שֶׁחָזְרוּ בֵּית הִלֵּל לְהוֹרוֹת כְּדִבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי:

הָאִשָּׁה שֶׁבָּאָה מִמְּדִינַת הַיָּם, וְאָמְרָה:

מֵת בַּעֲלִי - תִּנָּשֵֹא;

מֵת בַּעֲלִי - תִּתְיַבֵּם.

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: לא שָׁמַעְנוּ אֶלָּא בְּבָאָה מִן הַקָּצִיר בִּלְבַד.

אָמְרוּ לָהֶם בֵּית שַׁמַּאי: אַחַת הַבָּאָה מִן הַקָּצִיר, וְאַחַת הַבָּאָה מִן הַזֵּיתִים,

וְאַחַת הַבָּאָה מִמְּדִינַת הַיָּם;

לא דִּבְּרוּ בַּקָּצִיר אֶלָּא בַּהוֹוֶה.

חָזְרוּ בֵּית הִלֵּל לְהוֹרוֹת כְּבֵית שַׁמַּאי.

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: תִּנָּשֵֹא וְתִטֹּל כְּתֻבָּתָהּ.

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: תִּנָּשֵֹא וְלא תִּטֹּל כְּתֻבָּתָהּ.

אָמְרוּ לָהֶם בֵּית שַׁמַּאי: הִתַּרְתֶּם אֶת הָעֶרְוָה הַחֲמוּרָה,

לא תַּתִּירוּ אֶת הַמָּמוֹן הַקַּל?

אָמְרוּ לָהֶם בֵּית הִלֵּל: מָצִינוּ שֶׁאֵין הָאַחִים נִכְנָסִין לְנַחֲלָה עַל פִּיהָ.

אָמְרוּ לָהֶם בֵּית שַׁמַּאי: וַהֲלא מִסֵּפֶר כְּתֻבָּתָהּ נִלְמֹד, שֶׁהוּא כּוֹתֵב לָהּ:

שֶׁאִם תִּנָּשְֹאִי לְאַחֵר תִּטְּלִי מַה שֶּׁכָּתוּב לִיךְ.

חָזְרוּ בֵּית הִלֵּל לְהוֹרוֹת כְּדִבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי.

ברטנורא משנה יב   

אלא בבאה מן הקציר.  כמעשה שהיה שהלכו בני אדם לקצור חטין, ונשכו נחש לאחד מהן ומת, ובאה והודיעה בבית דין ושלחו ומצאו כדבריה. ולא התירו אלא דוגמתו שיהא הדבר קרוב, אבל ממדינת הים אינה נאמנת.  

אלא בהווה.  מעשה שהיה כך היה, והוא הדין לשאר מקומות.  

שאין האחין נכנסין.  לנחלת בעלה, דרחמנא אמר על פי שני עדים. וגבי נשואים דידה הוא דאקילו משום עיגונה.  

מספר כתובתה.  מנוסח שהתקינו לכתוב בשטר כתובה.  

כשתנשאי לאחר.  והרי היא נישאת. ולא אם כן תטול כתובתה.

משנה יג

מִי שֶׁחֶצְיוֹ עֶבֶד וְחֶצְיוֹ בֶּן חֹרִין -

עוֹבֵד אֶת רַבּוֹ יוֹם אֶחָד וְאֶת עַצְמוֹ יוֹם אֶחָד; דִּבְרֵי בֵּית הִלֵּל.

אָמְרוּ לָהֶם בֵּית שַׁמַּאי: תִּקַּנְתֶּם אֶת רַבּוֹ, וְאֶת עַצְמוֹ לא תִּקַּנְתֶּם;

לִשָֹּׂא שִׁפְחָה אֵינוֹ יָכוֹל, בַּת חֹרִין אֵינוֹ יָכוֹל;

לִבָּטֵל?

וַהֲלא לא נִבְרָא הָעוֹלָם אֶלָּא לְפִרְיָה וְרִבְיָה,

שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה מה, יח) “לא-תֹהוּ בְרָאָהּ, לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ".

אֶלָּא מִפְּנֵי תִּקּוּן הָעוֹלָם,

כּוֹפִין אֶת רַבּוֹ וְעוֹשֶה אוֹתוֹ בֶּן חֹרִין,

וְכוֹתֵב שְׁטָר עַל חֲצִי דָמָיו.

חָזְרוּ בֵּית הִלֵּל לְהוֹרוֹת כְּבֵית שַׁמַּאי.

ברטנורא משנה יג   

מי שחציו עבד וחציו בן חורין.  כגון עבד של שני שותפים ושחררו אחד מהן.

אי נמי: שקבל רבו ממנו חצי דמיו ושחרר חציו באותן הדמים.  

תקנתם את רבו.  שאינו חסר כלום.  

לישא שפחה אינו יכול.  מפני צד חירות שבו.  

בת חורין אינו יכול.  מפני צד עבדות שבו.  

כופין את רבו ועושהו בן חורין.  והוא הדין אם היה עבד של מאה שותפין, ואחד מהם שחררו, שכופין את כולם לשחררו.

משנה יד

כְּלִי חֶרֶס מַצִּיל עַל הַכֹּל, כְּדִבְרֵי בֵּית הִלֵּל.

וּבֵית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: אֵינוֹ מַצִּיל אֶלָּא עַל הָאֹכָלִין, וְעַל הַמַּשְׁקִין, וְעַל כְּלֵי חֶרֶס.

אָמְרוּ לָהֶם בֵּית הִלֵּל:

מִפְּנֵי מָה?

אָמְרוּ לָהֶם בֵּית שַׁמַּאי:

מִפְּנֵי שֶׁהוּא טָמֵא עַל גַּב עַם הָאָרֶץ, וְאֵין כְּלִי טָמֵא חוֹצֵץ.

אָמְרוּ לָהֶם בֵּית הִלֵּל:

וַהֲלא טִהַרְתֶּם אֹכָלִים וּמַשְׁקִין שֶׁבְּתוֹכוֹ?

אָמְרוּ לָהֶם בֵּית שַׁמַּאי:

כְּשֶׁטִּהַרְנוּ אֹכָלִים וּמַשְׁקִין שֶׁבְּתוֹכוֹ - לְעַצְמוֹ טִהַרְנוּ;

אֲבָל כְּשֶׁטִּהַרְתָּ אֶת הַכְּלִי - טִהַרְתָּ לָךְ וְלוֹ.

חָזְרוּ בֵּית הִלֵּל לְהוֹרוֹת כְּדִבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי.

ברטנורא משנה יד   

כלי חרס מציל על הכל.  כלי חרס המוקף צמיד פתיל מציל על כל מה שבתוכו כשהוא באוהל המת, ולא יטמא כל מה שבתוכו, דכתיב (במדבר י"ט) "וכל כלי פתוח אשר אין צמיד פתיל עליו טמא הוא", הא יש עליו צמיד פתיל טהור הוא ומה שבתוכו, לא שנא כלים ולא שנא אוכלין ומשקין. ובכלי חרס הכתוב מדבר, דכתיב "וכל כלי פתוח", במי שמטמא דרך פתחו, ואינו מטמא דרך גבו.  

אינו מציל אלא על אוכלין ומשקין ועל כלי חרס.  אבל על שאר כלים אינו מציל כדמפרש ואזיל.  

מפני מה וכו' מפני שהוא טמא על גב עם הארץ.  שכל הנמצא אצל עמי הארץ בין כלים בין אוכלים ומשקין כולן בחזקת טמאין, לפי שאינם בקיאים בהלכות טומאה וטהרה וחושבין על טמא שהוא טהור.  

ואין כלי טמא חוצץ.  אין מציל מפני הטומאה אלא כלי טהור בלבד, אבל כלי טמא אינו מציל על מה שבתוכו, וכלים של עם הארץ הואיל ובחזקת טמאים הן אינן מצילין.  

לעצמו טיהרנו.  לעם הארץ לבדו טיהרנו, ולא חיישינן דלמא אתי חבר לאשתמושי בהו, שהרי הם בדלים ממגעם ובלאו הכי נמי כל מאכלם טמא. הלכך אוכלין ומשקין וכלי חרס שאין להם טהרה במקוה, כשהיו בתוך צמיד פתיל של כלי עם הארץ, אמרינן להו טהורים הן, וישתמשו בהן הן שמחזיקין כליהם בחזקת טהורים. ואין לחוש שמא ישאל החבר מהן וישתמש בהן, שהרי הן אצלו בחזקת טמאים ואין להם טהרה עולמית. אבל בכלי שטף, דאיכא למיחש שמא ישאל החבר מהן ויטבילם וישתמש בהם בלא הזאה שלישי ושביעי, שלא ידע שנטמאו באוהל המת, וחושב דטבילה בעלמא סגי להו להצילה מטומאה שנטמאין אגב עם הארץ, והיינו דתנן "טהרת לך ולו", דאתי חבר לאשתמושי בהו, הלכך עשו דין שוה לכל, ואמרו דאין כלי שטף נצול בצמיד פתיל, לא בשל חבר ולא בשל עם הארץ. ואם באו לגזור שלעולם כלי חרס של עם הארץ לא יציל בצמיד פתיל לפי שהוא בחזקת טמא ואין כלי טמא מציל, לא היו עמי הארצות מקבלין מהן, לפי שהן סבורים שהן בקיאין ושומרים כליהם בטהרה וכלים שלהם מצילין.