עדיות, פרק ג

משנה א

כָּל הַמְטַמְּאִין בָּאֹהֶל שֶׁנֶּחְלְקוּ וְהִכְנִיסָן לְתוֹךְ הַבַּיִת -

רַבִּי דּוֹסָא בֶּן  - מְטַהֵר,

וַחֲכָמִים - מְטַמְּאִין.

כֵּיצַד?

הַנּוֹגֵעַ בְּכִשְׁנֵי חֲצָאֵי זֵיתִים מִן הַנְּבֵלָה אוֹ נוֹשְֹאָן;

וּבַמֵּת, הַנּוֹגֵעַ בְּכַחֲצִי זַיִת וּמַאֲהִיל עַל כַּחֲצִי זַיִת;

אוֹ נוֹגֵע בְּכַחֲצִי זַיִת וְכַחֲצִי זַיִת מַאֲהִיל עָלָיו;

וּמַאֲהִיל עַל כִּשְׁנֵי חֲצָאֵי זֵיתִים;

מַאֲהִיל עַל כַּחֲצִי זַיִת, וְכַחֲצִי זַיִת מַאֲהִיל עָלָיו -

רַבִּי דּוֹסָא בֶּן הַרְכִּינַס - מְטַהֵר,

וַחֲכָמִים - מְטַמְּאִין.

אֲבָל הַנּוֹגֵעַ בְּכַחֲצִי זַיִת,

וְדָבָר אַחֵר מַאֲהִיל עָלָיו וְעַל כַּחֲצִי זַיִת;

אוֹ מַאֲהִיל עַל כַּחֲצִי זַיִת,

וְדָבָר אַחֵר מַאֲהִיל עָלָיו וְעַל כַּחֲצִי זַיִת - טָהוֹר.

אָמַר רַבִּי מֵאִיר: אַף בָּזֶה,

רַבִּי דּוֹסָא - מְטַהֵר,

וַחֲכָמִים - מְטַמְּאִין;

הַכֹּל טָמֵא,

חוּץ מִן הַמַּגָּע עִם הַמַּשָֹּׂא, וְהַמַּשָֹּׂא עִם הָאֹהֶל.

זֶה הַכְּלָל:

כָּל שֶׁהוּא מִשֵּׁם אֶחָד - טָמֵא;

מִשְּׁנֵי שֵׁמוֹת - טָהוֹר.

ברטנורא משנה א   

כל המטמאין באוהל. כגון המת והנצל ומלוא תרוד רקב, וכל אותן השנויין ריש פרק ב' דאהלות.

שנחלקו.  שיעוריהן לחצאים.  

והכניסן.  כשהן מחולקין.  

לתוך הבית.  דהיינו לתוך אוהל אחד.  

רבי דוסא בן הרכינס מטהר.  דסבר לא מצטרפי לכשיעור.  

הנוגע בכשני חצאי זיתים מן הנבילה.  פתח באהל ומפרש נבילה, לומר לך דכי היכי דסבירא ליה לרבי דוסא שאין מצטרפין לטומאת אוהל. הכי נמי סבירא ליה שאין מצטרפין טומאת מגע ומשא, בין במת בין בנבילה.  

הנוגע בחצי זית ומאהיל על חצי זית.  שהמאהיל על המת טמא כאילו היה עם המת באוהל. וכל הנך מאהיל דרישא, בטומאה רצוצה איירי, שאין בין הטומאה ובין האוהל פותח טפח, ומשום הכי חכמים מטמאים, דאוהל כי האי, נגיעה היא. וסיפא דתנן "אבל הנוגע בכחצי זית ודבר אחר מאהיל עליו" וכו' דמודו רבנן דטהור, מיירי כשיש פותח טפח בין הטומאה ובין האוהל, דבהא מודו רבנן דאין מצטרפין, דנגיעה ואוהל שני שמות הן, וכל שהן משני שמות אין מצטרפין. ורבי דוסא סבר דאפילו בטומאה רצוצה אין מצטרפין.  

אמר רבי מאיר וכו'.  רבי מאיר פליג אתנא קמא דאמר דכשיש פותח טפח בין הטומאה והאוהל מודו רבנן דטהור ואין מצטרפין, ואמר איהו דאף בזו פליגי רבנן על רבי דוסא, ואמרי דנגיעה ואוהל חד שמא הוא, הלכך מצטרפין לכשיעור ומטמאין. ואין הלכה כרבי מאיר.  

חוץ מן המגע עם המשא.  כגון שנגע בחצי זית והסיט חצי זית.  

והמשא עם האוהל.  שהסיט חצי זית והאהיל על חצי זית.  

משם אחד.  כגון מגע ומגע, משא ומשא, אוהל ואוהל.

משנה ב

אֹכֶל פָּרוּד אֵינוֹ מִצְטָרֵף;

דִּבְרֵי רַבִּי דּוֹסָא בֶּן הַרְכִּינַס.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: מִצְטָרֵף.

מְחַלְּלִין מַעֲשֵֹר שֵׁנִי עַל אֲסִימוֹן; דִּבְרֵי רַבִּי דּוֹסָא.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵין מְחַלְּלִין.

מַטְבִּילִין יָדַיִם לַחַטָּאת; דִּבְרֵי רַבִּי דּוֹסָא.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אִם נִטְמְאוּ יָדָיו - נִטְמָא גּוּפוֹ.

ברטנורא משנה ב   

אוכל פרוד.  כגון צבור של אגוזים בטנים ושקדים, שכשהן נפרדים זה מזה אין בהם כביצה שהוא שיעור טומאת אוכלים לטמא אחרים.  

אינו מצטרף.  ואם הן טמאים, ונגעו בהן טהרות, כשהן צבורין אינן מצטרפין זה עם זה לטמא הטהרות, כיון שאין בכל אחד מהן בפני עצמו כשיעור טומאת אוכלין.  

אסימון.  עשוי כמדת המטבע היוצא, אלא שעדיין לא טבעו עליו צורה. ואין פודין בו מעשר שני, דכתיב (דברים י"ד) וצרת הכסף בידך, דבר שיש עליו צורה.  

מטבילין ידים לחטאת.  מי שנגע באוכלין ומשקין טמאים וכיוצא בהן מדברים שמטמאין את הידים ואין מטמאין כל הגוף, הרי זה מטביל ידיו בלבד, וכשר ליגע במי חטאת ולהזות מאפר הפרה על הטמא.  

אם נטמאו ידיו נטמא גופו.  וצריך טבילה לכל הגוף, דמעלה עשו במי חטאת שאם נטמאו ידיו נטמא גופו, משא"כ בתרומה וקדשים.

משנה ג

מְעֵי אֲבַטִּיחַ וּקְנִיבַת יָרָק שֶׁל תְּרוּמָה -

רַבִּי דּוֹסָא - מַתִּיר לְזָרִים,

וַחֲכָמִים - אוֹסְרִין.

חָמֵשׁ רְחֵלוֹת גְּזוּזוֹת מָנֶה מָנֶה וּפְרַס -

חַיָּבוֹת בְּרֵאשִׁית הַגֵּז; דִּבְרֵי רַבִּי דּוֹסָא.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: חָמֵשׁ רְחֵלוֹת כָּל שֶׁהֵן.

ברטנורא משנה ג   

מעי אבטיח.  הזרעונים והמשקה שבתוך האבטיח.  

וקניבת ירק. עלין מעופשים שמסירים מן הירק.  

מנה ומנה ופרס.  כל אחת מנה וחצי. ובציר מהכי לא חשיב גז, שזו פחות שבגיזות.  

כל שהן.  לאו דוקא. דבפחות מששים סלעים לא מחייבי רבנן בראשית הגז. אלא משום דרבי דוסא יהיב שיעורא רבה, קרי תנא לשיעורא זוטא דרבנן כל שהן.

והסלע משקלו כ"ד מעים, ומשקל כל מעה ששה עשר גרעיני שעורה.

משנה ד

כָּל הַחוֹצָלוֹת טְמֵאוֹת טְמֵא מֵת; דִּבְרֵי רַבִּי דּוֹסָא.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: מִדְרָס.

כָּל הַקְּלִיעוֹת טְהוֹרוֹת, חוּץ מִשֶּׁל גַּלְגִּילוֹן; דִּבְרֵי רַבִּי דּוֹסָא.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: כֻּלָּם טְמֵאוֹת, חוּץ מִשֶּׁל צַמָּרִים.

ברטנורא משנה ד   

חוצלות.  מחצלאות עשויות מגמי וכיוצא בו, ויש להם שפה סביב.  

טמאות טמא מת.  שהרי יש להן בית קבול. אבל לא טומאת משכב ומושב, לפי שאין ראויות לשכיבה ולא לישיבה.  

וחכמים אומרים מדרס.  דחזו נמי לשכיבה.  

הקליעות.  חוטין מעשה עבות.  

טהורות.  שאינן חשובות אריג ואין זה בגד.  

חוץ משל גלגילון.  הקליעות של אבנט שחוגרים בו, שבגד הוא חשוב.

כולם טמאות.  דכולם חשובים בגד, חוץ מן הקליעה שעושים מוכרי הצמר לקשור בה אגודות של צמר.

משנה ה

הַקֶּלַע שֶׁבֵּית קִבּוּל שֶׁלָּהּ אָרוּג - טְמֵאָה.

וְשֶׁל עוֹר -

רַבִּי דּוֹסָא בֶּן הַרְכִּינַס - מְטַהֵר,

וַחֲכָמִים - מְטַמְּאִין.

נִפְסַק בֵּית אֶצְבַּע שֶׁלָּהּ - טְהוֹרָה;

בֵּית הַפְּקִיעַ שֶׁלָּהּ - טְמֵאָה.

ברטנורא משנה ה   

קלע.  שזורקים בו האבנים. כמה דאת אמר(שופטים כ') קולע באבן. (שמואל א כ"ה) יקלענה בתוך כף הקלע.  

בית קיבול שלה. המקום שמשימין בו האבן שרוצים להשליך.  

בית אצבע שלה.  כמין נקב קטן שמכניסין בו האצבע.  

בית הפקיע.  הבית יד שאוחז בו כשמסבב הקלע באויר ורוצה להפקיע ולהשליך האבן.

משנה ו

הַשְּׁבוּיָה אוֹכֶלֶת בִּתְרוּמָה; דִּבְרֵי רַבִּי דּוֹסָא.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: יֵשׁ שְׁבוּיָה אוֹכֶלֶת, וְיֵשׁ שְׁבוּיָה שֶׁאֵינָהּ אוֹכֶלֶת.

כֵּיצַד?

הָאִשָּׁה שֶׁאָמְרָה: נִשְׁבֵּיתִי וּטְהוֹרָה אֲנִי - אוֹכֶלֶת,

שֶׁהַפֶּה שֶׁאָסַר הוּא הַפֶּה שֶׁהִתִּיר;

וְאִם יֵשׁ עֵדִים שֶׁנִּשְׁבֵּית,

וְהִיא אוֹמֶרֶת: טְהוֹרָה אֲנִי -

אֵינָהּ אוֹכֶלֶת.

ברטנורא משנה ו   

השבויה.  אשת כהן שנשבית.  

אוכלת בתרומה. ולא חיישינן שמא הנכרי בא עליה ועשאה זונה ופסלה מן התרומה.  

שהפה שאסר הוא הפה שהתיר.  כשם שהאמינוה כשאמרה נשביתי, כך יש להאמינה כשאומרת וטהורה אני.

משנה ז

אַרְבָּעָה סְפֵקוֹת רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ - מְטַמֵּא, וַחֲכָמִים - מְטַהֲרִין.

כֵּיצַד?

הַטָּמֵא עוֹמֵד וְהַטָּהוֹר עוֹבֵר,

הַטָּהוֹר עוֹמֵד וְהַטָּמֵא עוֹבֵר,

טֻמְאָה בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד וְטַהֲרָה בִּרְשׁוּת הָרַבִּים,

טַהֲרָה בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד וְטֻמְאָה בִּרְשׁוּת הָרַבִּים;

סָפֵק נָגַע, סָפֵק לא נָגַע,

סָפֵק הֶאֱהִיל, סָפֵק לֹא הֶאֱהִיל,

סָפֵק הֵסִיט, סָפֵק לא הֵסִיט -

רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ - מְטַמֵּא,

וַחֲכָמִים - מְטַהֲרִין.

ברטנורא משנה ז   

הטמא עומד.  מצורע עומד תחת האוהל או תחת האילן.  

וטהור עובר.  דרך שם. ספק נגע ספק לא נגע, או ספק האהיל האילן והאהיל על שניהם ונטמא הטהור, ספק לא האהיל ולא נטמא, הרי ספק אחד. או שהיה הטהור עומד והמצורע עובר, זה ספק שני.  

טומאה ברשות היחיד וטהרה ברשות הרבים.  כגון חנות הפתוחה לרשות הרבים ספק נכנס ספק לא נכנס.  

או שטהרה ברשות היחיד והטומאה ברשות הרבים.  הרי שני ספיקות אחרות.  

רבי יהושע מטמא.  דסבר הואיל ורשות היחיד משותפת בספק טומאה זו, הוי ספק טומאה ברשות היחיד וספיקו טמא.  

וחכמים מטהרין.  דסברי הואיל וספק טומאה ברשות הרבים משותפת בה, הוי ספק טומאה ברשות הרבים וספיקו טהור. ואין הלכה כרבי יהושע.

משנה ח

שְׁלשָׁה דְּבָרִים רַבִּי צָדוֹק מְטַמֵּא, וַחֲכָמִים מְטַהֲרִין:

מַסְמֵר הַשֻּׁלְחָנִי, וְאָרוֹן שֶׁל גָּרוֹסוֹת, וּמַסְמֵר שֶׁל אֶבֶן שָׁעוֹת -

רַבִּי צָדוקֹ - מְטַמֵּא,

וַחֲכָמִים - מְטַהֲרִין.

ברטנורא משנה ח   

מסמר השולחני.  שהשולחני תולה בו כף המאזנים. ורבותינו פירשו, מסמר קבועה בעמוד שלפני השולחני להעמיד בו תריסי החנות. ומטהרין רבנן משום דתשמישו עם הקרקע.  

אבן השעות.  אבן שיש בה קוים, ורשומים עליהם שמות השעות, ותחוב בה מסמר ובו מכוונים את השעות. וקורין לו בלע"ז אירליי"ו, ובערבי אלבלאט"ה.  

וארון של גרוסות.  העושים גריסים של פול בריחיים שלהם, יש להן כמין ארון של עץ.  

רבי צדוק מטמא  אותו ארון, דתורת כלי עליו.  

וחכמים מטהרין.  דכלי עץ העשוי לנחת הוא ואינו עשוי לטלטל. ורבי צדוק סבר, פעמים מתקנים אותו לטלטלו. ואין הלכה כרבי צדוק.

משנה ט

אַרְבָּעָה דְּבָרִים רַבָּן גַּמְלִיאֵל מְטַמֵּא, וַחֲכָמִים מְטַהֲרִין:

כִּסּוּי טֶנִי שֶׁל מַתְּכוֹת שֶׁל בַּעֲלֵי בָתִּים,

וּתְלוּי הַמַּגְרֵדוֹת, וְגָלְמֵי כְּלֵי מַתְּכוֹת,

וְטַבְלָא שֶׁנֶּחְלְקָה לִשְׁנַיִם.

וּמוֹדִים חֲכָמִים לְרַבָּן גַּמְלִיאֵל,

בְּטַבְלָא שֶׁנֶּחְלְקָה לִשְׁנַיִם, אֶחָד גָּדוֹל וְאֶחָד קָטָן -

הַגָּדוֹל טָמֵא, וְהַקָּטָן טָהוֹר.

ברטנורא משנה ט   

טני.  כלי של מתכת שבעלי בתים משימים בו גרוטאות ושברי כלי מתכות. ורבן גמליאל מטמא הכיסוי, דסבר הוא נמי חשוב כלי, משום דכיסוי נמי יש לו בית קיבול. וחכמים מטהרין, דסברי כיון דלא נעשה אלא לכסות אינו חשוב כלי.  

ותלוי המגרדות.  מסמרים שתולים בהם המגרדות בבתי מרחצאות, והנכנסים שם כל אחד לוקח מגרדת ומגרד בה רגליו וגופו.  

וגולמי כלי מתכות.  שצריכים לשוף לגרד להקיש בקורנס, או שמחוסר אוגן או אוזן, אינן טמאים לדברי חכמים עד שתגמר מלאכתן.  

טבלא שנחלקה לשנים.  טבלא של חרס שיש בה לבזבזין, ונעשית שתי חתיכות שוות שאין אחת מהן גדולה מחברתה, בהא פליגי רבן גמליאל וחכמים. והלכה כחכמים.

משנה י

שְׁלשָׁה דְּבָרִים רַבָּן גַּמְלִיאֵל מַחְמִיר, כְּדִבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי:

אֵין טוֹמְנִין אֶת הַחַמִּין מִיּוֹם טוֹב לַשַּׁבָּת;

וְאֵין זוֹקְפִין אֶת הַמְּנוֹרָה בְּיוֹם טוֹב;

וְאֵין אוֹפִין פִּתִּין גְּרִיצִין, אֶלָּא רְקִיקִין.

אָמַר רַבָּן גַּמְלִיאֵל: מִימֵיהֶן שֶׁל בֵּית אַבָּא,

לא הָיוּ אוֹפִין פִּתִּין גְּרִיצִין, אֶלָּא רְקִיקִין.

אָמְרוּ לוֹ: וּמַה נַּעֲשֶֹה לְ בֵית אָבִיךָ, שֶׁהָיוּ מַחְמִירִין עַל עַצְמָן,

וּמְקִלִּין עַל יִשְֹרָאֵל לִהְיוֹת אוֹפִין פִּתִּין גְּרִיצִין וָחֹרִי!

ברטנורא משנה י   

אין טומנין את החמין מיום טוב לשבת.  דסברי בית שמאי אין אופין אלא אם כן עירב בפת, ואין מבשלין אלא אם כן עירב בתבשיל, ואין טומנין אלא אם כן היו לו חמין טמונין מערב יום טוב. ובית הלל סברי דאופין ומבשלין וטומנין על עירוב של תבשיל בלבד.  

אין זוקפין.  מנורה של חוליות שנתפרקו חוליותיה, אין מחזירין אותן, דהוי כבונה, ויש בנין בכלים. ובית הלל סברי אין בנין בכלים.  

גריצין.  ככרות עבות.  

אלא רקיקין.  ככרות דקות. דסברי בית שמאי אין אופין פת מרובה ביו"ט משום טרחא. ובית הלל אומרים אופין פת מרובה ביו"ט, שבזמן שהפת מרובה יפה היא נאפת.  

וחרי.  עיסה גדולה הנאפת על גבי גחלים. ואין הלכה כרבן גמליאל בכל מה שמחמיר כדברי בית שמאי.

משנה יא

אַף הוּא אָמַר שְׁלשָׁה דְּבָרִים לְהָקֵל:

מְכַבְּדִין בֵּין הַמִּטּוֹת,

וּמַנִּיחִין אֶת הַמֻּגְמָר בְּיוֹם טוֹב,

וְעוֹשִֹים גְּדִי מְקֻלָּס בְּלֵילֵי פְסָחִים.

וַחֲכָמִים - אוֹסְרִים.

ברטנורא משנה יא   

מכבדין בין המטות.  שאוכלין שם. ורגילין היו להסב על גבי מטות ולאכול.  

מוגמר.  לבונה על גבי גחלים כדי להריח בה. אבל לגמר את הכלים, דברי הכל אסור.  

מקולס. כרעיו ובני מעיו תלויין בצדו חוצה לו כשצולהו. והיו עושים זכר לפסח דכתיב ביה (שמות י"ב) ראשו על כרעיו ועל קרבו. מקולס, כגבור זה שכלי זייניו עמו. תרגום וכובע נחושת, וקולסא דנחשא.  

וחכמים אוסרים.  בשלושתן. כיבוד, משום אשוויי גומות. ומוגמר, משום דלאו צורך לכל נפש הוא, שאינו אלא למעונגים ביותר או למי שריחו רע. גדי מקולס, מפני שנראה כאוכל קדשים בחוץ. והלכה כחכמים.

משנה יב

שְׁלשָׁה דְּבָרִים רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה מַתִּיר, וַחֲכָמִים אוֹסְרִין:

פָּרָתוֹ יוֹצְאָה בִּרְצוּעָה שֶׁבֵּין קַרְנֶיהָ,

וּמְקָרְדִין אֶת הַבְּהֵמָה בְּיוֹם טוֹב,

וְשׁוֹחֲקִין אֶת הַפִּלְפְּלִין בָּרֵחַיִם שֶׁלָּהֶן.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֵין מְקָרְדִין אֶת הַבְּהֵמָה בְּיוֹם טוֹב,

מִפְּנֵי שֶׁהוּא עוֹשֶֹה חַבּוּרָה,

אֲבָל מְקַרְצְפִין.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵין מְקָרְדִין, אַף לא מְקַרְצְפִין.

ברטנורא משנה יב   

פרתו יוצאה ברצועה שבין קרניה.  לנוי. ואמרו חכמים משאוי הוא ואינו תכשיט לה. ולא פרתו של רבי אלעזר בן עזריה היתה, אלא של שכנתו, ועל שלא מיחה בה נקראת על שמו.  

ומקרדין ביום טוב.  כמין מגירה קטנה של ברזל ששיניה דקות ומחככין ומגרדין בה את הבהמה, ואף על גב דעביד חבורה.  

ברחים שלהן.  קטנות העשויות לכך.  

מקרצפים.  במגירה של עץ ששיניה גסות ואין עושין חבורה.  

אף לא מקרצפים.  דגזרינן קרצוף אטו קירוד. ואין הלכה כרבי אלעזר בן עזריה אלא במקרדים את הבהמה בלבד, משום דבהא קם ליה בשטתיה דרבי שמעון דאמר דבר שאין מתכוין מותר, וקיימא לן כוותיה. וחכמים דפליגי עליה, סברי כרבי יהודה דאמר דבר שאין מתכוין אסור. ואין כך הלכה.