עדיות, פרק ד

משנה א

אֵלּוּ דְּבָרִים מִקֻּלֵּי בֵּית שַׁמַּאי וּמֵחֻמְרֵי בֵּית הִלֵּל:

בֵּיצָה שֶׁנּוֹלְדָה בְּיוֹם טוֹב -

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: תֵּאָכֵל;

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: לא תֵּאָכֵל.

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: שְֹאוֹר בְּכַזַּיִת וְחָמֵץ בְּכַכּוֹתֶבֶת;

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: זֶה וָזֶה בְּכַזַּיִת.

ברטנורא משנה א

ביצה שנולדה ביום טוב. ביום טוב של אחר שבת עסקינן. וטעמייהו דבית הלל דאמרי לא תאכל, משום דכל ביצה דמתילדא האידנא מאתמול גמרה לה, ונמצאת שבת מכינה ליום טוב, והתורה אמרה (שמות ט"ז) "והיה ביום הששי והכינו", וסתם ששי חול הוא, חול מכין לשבת וחול מכין ליום טוב, דיום טוב נמי איקרי שבת, ואין יום טוב מכין לשבת ולא שבת מכינה ליום טוב. והכנה דביצה אף על גב דבידי שמים היא מקריא הכנה.

שאור בכזית. לענין אכילה כולי עלמא לא פליגי דזה וזה בכזית, מדפתח הכתוב בשאור, "שאור לא ימצא בבתיכם" (שם י"ב), וסיים בחמץ, "כי כל אוכל מחמצת", לומר לך זהו שאור זהו חמץ, כזה כן זה. כי פליגי לענין ביעור, בית שמאי סברי מדכתב רחמנא לתרווייהו שאור וחמץ, שמע מינה שיעורו של זה לא כשיעורו של זה, ולא ילפינן ביעור מאכילה. ובית הלל סברי ילפינן ביעור מאכילה.

משנה ב

בְּהֵמָה שֶׁנּוֹלְדָה בְּיוֹם טוֹב -

הַכֹּל מוֹדִים שֶׁהִיא מֻתֶּרֶת.

וְאֶפְרוֹחַ שֶׁיָּצָא מִן הַבֵּיצָה -

הַכֹּל מוֹדִים שֶׁהוּא אָסוּר.

הַשּׁוֹחֵט חַיָּה וָעוֹף בְּיוֹם טוֹב -

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: יַחְפֹּר בַּדֶּקֶר וִיכַסֶּה;

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: לא יִשְׁחֹט, אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה לוֹ עָפָר מוּכָן;

וּמוֹדִים, שֶׁאִם שָׁחַט, שֶׁיַּחְפֹּר בַּדֶּקֶר וִיכַסֶּה;

שֶׁאֵפֶר כִּירָה מוּכָן הוּא.

ברטנורא משנה ב

הכל מודים שהיא מותרת. והוא שיודע בעובר שכלו לו חודשיו.

ואפרוח שיצא. הכל מודים שהוא אסור, משום שרץ העוף.

השוחט היה ועוף. הבא לשחוט חיה ועוף ביום טוב, ונמלך בבית דין כיצד יעשה.

בית שמאי אומרים. בית דין מורים לו שישחוט לכתחלה ויחפור בדקר נעוץ שיש לו מבעוד יום, כלומר שיעקור אותו ממקום נעיצתו ויעלה עפר ויכסה בו. ומיירי כשהוא נעוץ בעפר תיחוח הראוי לכסות, שאינו מחוסר כתישה.

דקר. יתד שנועצין בארץ. לשון "וידקור את שניהם" [במדבר כ"ה].

שאפר כירה מוכן הוא. לאו אמלתייהו דבית שמאי ובית הלל קאי, אלא מלתא באנפה נפשיה היא. והכי קאמר, ואפר כירה מוכן הוא, ולא שנו אלא שהוסק מערב יום טוב, אבל הוסק ביום טוב, אסור, דליכא למימר מאתמול דעתיה עלויה. ואם ראוי לצלות בו ביצה, שעדיין הוא רמץ חם, מותר לכסות בו. איידי דחזי להפוכי בו לצלות בו ביצה, שקיל ליה נמי ומכסה בו.

משנה ג

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: הֶבְקֵר לָעֲנִיִּים הֶבְקֵר;

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: אֵינוֹ הֶבְקֵר,

עַד שֶׁיֻּבְקַר אַף לָעֲשִׁירִים כַּשְּׁמִטָּה.

כָּל עָמְרֵי הַשָֹּׂדֶה שֶׁל קַב קַב,

וְאֶחָד שֶׁל אַרְבָּעָה קַבִּין, וּשְׁכָחוֹ -

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: אֵינוֹ שִׁכְחָה;

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: שִׁכְחָה.

ברטנורא משנה ג

הפקר לעניים הפקר. מי שהפקיר לעניים ולא לעשירים, דין הפקר יש לו, ואינו חייב בלקט שכחה ופאה ולא במעשרות, דכתיב בלקט ופאה (ויקרא י"ט) "לעני ולגר תעזוב אותם", מה תלמוד לומר תעזוב אותם, לימד על עזיבה אחרת, דהיינו הפקר, שהיא כזו, מה זו לעניים ולא עשירים, אף הפקר לעניים.

עד שיפקיר אף לעשירים כשמיטה. דכתיב (שמות כ"ג) "והשביעית תשמטנה ונטשתה", מה תלמוד לומר "ונטשתה", לימד על נטישה אחרת, דהיינו הפקר, שהיא כשביעית, מה שביעית לעניים ולעשירים אף הפקר לעניים ולעשירים.

כל עומרי השדה של קב קב. אם היו כל עומרי השדה כל אחד מהן קב ואחד של ארבעת קבין, ושכחו, הרי זה שכחה, יותר על כן אינו שכחה. וכן אם היו כל העומרים שני קבין ואחד משמונה קבין, ושכחו, הרי זה שכחה, יתר על כן אינה שכחה.

משנה ד

הָעֹמֶר שֶׁהוּא סָמוּךְ לַגַּפָּה וְלַגָּדִישׁ וְלַבָּקָר וְלַכֵּלִים

וּשְׁכָחוֹ -

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: אֵינוֹ שִׁכְחָה;

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: שִׁכְחָה.

ברטנורא משנה ד

לגפה. גדר אבנים סדורות זו על זו בלא טיט.

ולכלים. כלי המחרישה.

בית שמאי אומרים אינו שכחה. פלוגתייהו דבית שמאי ובית הלל בעומר שהחזיקו בו להוליכו לעיר ונתנו בצד הגפה או בצד הגדיש ושכחו שם, שבית שמאי אומרים אינו שכחה, שהרי זכה בו, ובית הלל אומרים שכחה.

פירוש אחר: בית שמאי אומרים אינו שכחה, אפילו בעומר שלא החזיק בו כלל לא הוי שכחה, דהואיל והניחו אצל דבר המסוים עתיד לזכרו. ובית הלל אומרים שכחה, כל זמן שלא החזיק בו. ומודים בית הלל שאם החזיק בו ואחר כך שכחו שאינו שכחה.

משנה ה

כֶּרֶם רְבָעִי -

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: אֵין לוֹ חֹמֶשׁ וְאֵין לוֹ בִּעוּר;

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: יֶשׁ לוֹ חֹמֶשׁ וְיֶשׁ לוֹ בִּעוּר.

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: יֶשׁ לוֹ פֶּרֶט וְיֶשׁ לוֹ עוֹלֵלוֹת, וְהָעֲנִיִּים פּוֹדִים לְעַצְמָן;

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: כֻּלּוֹ לַגַּת.

ברטנורא משנה ה

כרם רבעי שהוא צריך פדיון, אם בא לאכלו חוץ לירושלים. והוא הדין לכל עץ מאכל.

אין לו חומש. דלא כתבה תורה בו שהבעלים מוסיפין את החומש כדרך שכתבה במעשר שני.

ואין לו ביעור. אינו חייב לבערו מן הבית בערב פסח של רביעית ושל שביעית, כשמבער המעשרות, כדכתיב (דברים כ"ו) ,ביערתי הקודש מן הבית".

יש לו חומש ויש לו ביעור. בית הלל ילפי 'קודש' - 'קודש' ממעשר, מה מעשר יש לו חומש ויש לו ביעור, אף כרם רבעי יש לו חומש ויש לו ביעור. ובית שמאי לא ילפי קודש קודש ממעשר.

יש לו פרט ויש לו עוללות. דכחולין חשבי ליה.

והעניים פודין לעצמן הפרט והעוללות שלקטו, ואוכלין אותן במקומן ומעלין הדמים לירושלים.

ובית הלל אומרים כולו לגת. משום דילפי ממעשר, וסבירא להו מעשר שני ממון גבוה הוא, הלכך אין לעניים חלק בו, ודורכים העוללות עם שאר היין, והבעלים מעלין הכל לירושלים.

משנה ו

חָבִית שֶׁל זֵיתִים מְגֻלְגָּלִים -

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: אֵינוֹ צָרִיךְ לְנַקֵּב;

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: צָרִיךְ לְנַקֵּב;

וּמוֹדִים, שֶׁאִם נִקְּבָהּ וּסְתָמוּהָ שְׁמָרִים, שֶׁהִיא טְהוֹרָה.

הַסָּךְ בְּשֶׁמֶן טָהוֹר וְנִטְמָא, יָרַד וְטָבַל -

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מְנַטֵּף, טָהוֹר;

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: כְּדֵי סִיכַת אֵבֶר קָטָן.

וְאִם הָיָה שֶׁמֶן טָמֵא מִתְּחִלָּתוֹ,

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: כְּדֵי סִיכַת אֵבֶר קָטָן;

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: מַשְׁקֶה טוֹפֵחַ.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר מִשּׁוּם בֵּית הִלֵּל:

טוֹפֵחַ וּמַטְפִּיחַ.

ברטנורא משנה ו

מגולגלים כבושים במלח כדי למתקן.

אינו צריך לנקב החבית. ואע"פ שהמוהל היוצא מהן צף על גבן, אינו מכשירן לקבל טומאה, דלא ניחא ליה באותו מוהל היוצא, ואנן בעינן משקה דניחא ליה, דכתיב (ויקרא י"א) "וכי יתן מים על זרע", כתיב 'יתן', וקרינן 'יותן', מה 'יתן' דניחא ליה, אף 'יותן' דניחא ליה.

צריך לנקב. לעשות מעשה לגלות דעתיה דלא ניחא ליה באותו מוהל שיהיה צף על גבי הזיתים, ורוצה הוא שיצא דרך נקב שעושה בחבית.

וסתמוה שמרים שהיא טהורה. שכיון שניקבה, גלי דעתיה דלא ניחא ליה, ושוב אין אותו המוהל מכשירן לקבל טומאה.

אף על פי שהוא מנטף טהור. אע"פ שהשמן נוטף מבשרו לאחר שטבל, טהור.

כדי סיכת אבר קטן. אם לא נשאר מן השמן על בשרו אלא כדי סיכת אבר קטן, טהור. ויותר משיעור זה, טמא, בשביל השמן שנטמא בהטמאו ונשאר על בשרו וטמאהו. והשמן שעל בשרו לא טהר במקוה, שאין לך משקה מקבל טהרה במקוה, אלא המים בלבד על ידי השקה.

בית שמאי אומרים כדי סיכת אבר קטן טהור. טפי מהכי, טמא.

משקה טופח ומטפיח. שיש לחלוחית בכף עד שכשיגע בכף אחרת ידבק בה לחלוחית גם היא.

ואין הלכה כרבי יהודה.

משנה ז

הָאִשָּׁה מִתְקַדֶּשֶׁת בְּדִינָר וּבְשָׁוֶה דִּינָר, כְּדִבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי;

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: בִּפְרוּטָה וּבְשָׁוֶה פְּרוּטָה.

וְכַמָּה הִיא פְּרוּטָה?

אֶחָד מִשְּׁמוֹנָה בְּאִסָּר הָאִיטַלְקִי.

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: פּוֹטֵר הוּא אֶת אִשְׁתּוֹ בְּגֵט יָשָׁן;

וּבֵית הִלֵּל - אוֹסְרִין.

אֵיזֶהוּ גֵּט יָשָׁן?

כָּל שֶׁנִּתְיַחַד עִמָּהּ אַחַר שֶׁכְּתָבוֹ לָהּ.

הַמְגָרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ וְלָנָה עִמּוֹ בְּפֻנְדְּקִי -

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: אֵינָהּ צְרִיכָה מִמֶּנּוּ גֵּט שֵׁנִי;

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: צְרִיכָה מִמֶּנּוּ גֵּט שֵׁנִי.

אֵימָתַי?

בִּזְמַן שֶׁנִּתְגָרְשָׁה מִן הַנִּשֹּׂוּאִין;

אֲבָל אִם נִתְגָּרְשָׁה מִן הָאֵרוּסִין -

אֵינָהּ צְרִיכָה מִמֶּנּוּ גֵּט שֵׁנִי,

מִפְּנֵי שֶׁאֵין לִבּוֹ גַּס בָּהּ.

ברטנורא משנה ז

בדינר ובשוה דינר. ומשקל הדינר תשעים ושש שעורות כסף.

פרוטה. חצי שעורה כסף.

איסר. משקלו ארבעה גרעיני שעורה. ונקרא איטלקי, על שם שהיה מטבע היוצא באיטאליה.

בגט ישן. כדמפרש ואזיל, שכתב לגרש את אשתו, ואחר שנכתב הגט נתייחד עמה.

בית שמאי סברי, לא אמרינן גזירה שמא יאמרו גיטה קודם לבנה, אם ישהה את הגט שנה או שנתים בין כתיבה לנתינה ויהיו לה בנים ממנו בתוך זמן זה ואחר כך יגרשנה בו, וכשיראו זמן הגט קודם ללידת הבן יהיו סבורים שנתן לה משעת כתיבה והוי פגם שיאמרו מן הפנויה נולד.

וופסק ההלכה, לא יגרש אדם אשתו בגט ישן. ואם גירש והלך הבעל למדינה אחרת, תנשא בו לכתחלה.

ולנה עמו בפנדקי. ויש שם עדי יחוד, ואין שם עדי ביאה.

בית הלל סברי, הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה, ואין אדם עושה בעילתו בעילת זנות כשיש יכולת בידו לבעול שלא לשם זנות, והרי קידשה בביאה.

ובית שמאי סברי, לא אמרינן "הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה", עד שיראו שנבעלה.

משנה ח

בֵּית שַׁמַּאי - מַתִּירִין אֶת הַצָּרוֹת לָאַחִים;

וּבֵית הִלֵּל - אוֹסְרִין.

חָלְצוּ - בֵּית שַׁמַּאי - פּוֹסְלִין מִן הַכְּהֻנָּה;

וּבֵית הִלֵּל - מַכְשִׁירִין.

נִתְיַבְּמוּ -

בֵּית שַׁמַּאי - מַכְשִׁירִין;

וּבֵית הִלֵּל - פּוֹסְלִין.

וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵלּוּ פּוֹסְלִין וְאֵלּוּ מַכְשִׁירִין,

לא נִמְנְעוּ בֵּית שַׁמַּאי מִלִּשָֹּׂא נָשִׁים מִבֵּית הִלֵּל,

וְלא בֵּית הִלֵּל מִלִּשָֹּׂא נָשִׁים מִבֵּית שַׁמַּאי.

וְכָל הַטְּהָרוֹת וְהַטֻּמְאוֹת שֶׁהָיוּ אֵלּוּ מְטַהֲרִין וְאֵלּוּ מְטַמְּאִין,

לא נִמְנְעוּ לִהְיוֹת עוֹשִֹים טְהָרוֹת אֵלּוּ עַל גַּב אֵלּוּ.

ברטנורא משנה ח

מתירין את הצרות לאחין. צרת ערוה מתירין אותה להתיבם לאחיו. דלית להו דרשא ד"אשה אל אחותה לא תקח לצרור", דמשמע מיניה לא תקח לא היא ולא צרתה ולא צרת צרתה.

חלצו. הצרות מן האחין.

בית שמאי פוסלין הצרות מן הכהונה, שחליצתן חליצה.

ובית הלל מכשירין. שחליצתן שלא לצורך היתה, והרי היא כחולצת מן הנכרי.

נתיבמו לאחין.

בית שמאי מכשירין אותם לכהנים, אם נתאלמנו מיבמיהן.

ובית הלל פוסלים. שנבעלו לאסור להן, והנבעלת לאסור לה עשאה זונה, וזונה אסורה לכהן.

לא נמנעו. ואע"פ שבני הצרות שנתיבמו כדברי בית שמאי, ממזרים הם לדברי בית הלל, שהרי באיסור אשת אח הם עליהם, ואשת אח בכרת, ובני חייבי כריתות ממזרים הם, אעפ"כ לא נמנעו בית הלל מלישא נשים מבית שמאי, לפי שהיו מודיעים להם אותם הבאות מן הצרות ופורשים מהם.

אלו על גב אלו. משאילים כליהם אלו לאלו.

משנה ט

שְׁלשָׁה אַחִים,

שְׁנַיִם מֵהֶם נְשׁוּאִים לִשְׁתֵּי אֲחָיוֹת וְאֶחָד מֻפְנֶה;

מֵת אֶחָד מִבַּעֲלֵי אֲחָיוֹת, וְעָשָֹה בָּהּ מֻפְנֶה מַאֲמָר,

וְאַחַר כָּךְ מֵת אָחִיו הַשֵּׁנִי -

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ, וְהַלָּה תֵּצֵא מִשּׁוּם אֲחוֹת אִשָּׁה.

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: מוֹצִיא אֶת אִשְׁתּוֹ בְּגֵט וַחֲלִיצָה, וְאֶת אֵשֶׁת אָחִיו בַּחֲלִיצָה.

זוֹ הִיא שֶׁאָמְרוּ:

אִי לוֹ עַל אִשְׁתּוֹ וְאִי לוֹ עַל אֵשֶׁת אָחִיו.

ברטנורא משנה ט

מופנה. שרוי בלא אשה.

מאמר. קדושין. וביבמה אין תופסים אלא מדברי סופרים.

אשתו עמו. דסברי בית שמאי בעלת מאמר היא חשובה ככנוסה, וכשנפלה אחותה לאחר כן לא מיתסרה משום אחות זקוקה.

והלה. זו תצא אף מן החליצה, משום אחות אשה.

מוציא אשתו בגט. דלא אלים מאמר לשוייה ככנוסה, וזו אוסרתה משום אחות זקוקה. וצריכה גט מפני המאמר דהוי קידושין במקצת, ולא פקעי קידושין בלא גט. וצריכה חליצה, דהואיל ולא הוי מאמר קדושין גמורין, עדיין זקוקה היא וצריכה חליצה לזיקתה. וברישא יהיב לה גיטה והדר חליץ לה.

אי לו. אוי לו על אשתו שצריך להוציאה בגט.

ואי לו על אשת אחיו. שהוא צריך לחלוץ לה.

משנה י

הַמַּדִּיר אֶת אִשְׁתּוֹ מִתַּשְׁמִישׁ הַמִּטָּה -

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: שְׁתֵּי שַׁבָּתוֹת;

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: שַׁבָּת אַחַת.

הַמַּפֶּלֶת לְאוֹר שְׁמוֹנִים וְאֶחָד -

בֵּית שַׁמַּאי - פּוֹטְרִין מִן הַקָּרְבָּן;

וּבֵית הִלֵּל - מְחַיְּבִין.

סָדִין בְּצִיצִית -

בֵּית שַׁמַּאי - פּוֹטְרִין,

וּבֵית הִלֵּל - מְחַיְּבִים.

כַּלְכָּלַת הַשַּׁבָּת -

בֵּית שַׁמַּאי - פּוֹטְרִין;

וּבֵית הִלֵּל - מְחַיְּבִין.

ברטנורא משנה י

המדיר את אשתו מתשמיש המטה. כגון שאמר יאסר הנאת תשמישך עלי. אבל הנאת תשמישי אסור עליך, לא מתסרא, דהא משועבד לה, דכתיב (שמות כ"א) "ועונתה לא יגרע".

בית שמאי אומרים שתי שבתות. אם הדירה שתי שבתות, תמתין, שכן מצינו ביולדת נקבה שטמאה שבועיים.

ובית הלל אומרים שבת אחת. שכן מצינו בנדה שהיא טמאה שבעה, וגמרינן מידי דשכיח דהיינו הכעס שכועס אדם על אשתו ומדירה, דהוא מידי דשכיח, מנידה שהוא מידי דשכיח, לאפוקי יולדת נקבה דלא שכיח כולי האי.

ובית שמאי סברי גמרינן מידי דהוא גרם לה, דהיינו נדר האיש שהוא גורם לה לשהות, מלידה שעל ידו באה לה, לאפוקי נידה דממילא קאתי לה.

ויותר על שבת אחת לבית הלל או שתי שבתות לבית שמאי יוציא ויתן כתובה, ואפילו היה גמל שעונתו לשלושים יום, או ספן שעונתו לששה חדשים.

המפלת לאור שמונים ואחד. שילדה נקבה, וליל שמונים ואחד שהיתה ראויה למחר להביא כפרתה - הפילה.

בית שמאי פוטרים מן הקרבן. מלידה שניה, אף על גב ד"לאחר מלאת" הוא, הואיל ולילה היא, ולא יצאה לשעה ראויה לקרבן, דלילה מחוסר זמן קרבן הוא, דכתיב (ויקרא ז') "ביום צוותו", הלכך לענין קרבן כ"יום מלאת" דמי.

ובית הלל מחייבין. הואיל ולאחר מלאת הוא דהפילה.

סדין. של פשתים.

בית שמאי פוטרין. לפי שדרך סדין שלובשין אותו בלילה, וציצית שיש בו פתיל תכלת שהוא צמר צבוע בדם חלזון, הוי כלאים בסדין של פשתים. וביום, שהוא מצותו, אתי עשה דציצית ודחי לא תעשה דלא תלבש שעטנז, אבל בלילה, שאין מצות ציצית נוהגת בלילה, דכתיב "וראיתם אותו", פרט לכסות לילה, אי לביש ציצית בסדין, מיחייב משום לא תלבש שעטנז. וסברי בית שמאי גזרינן סדין בציצית אפילו ביום דלא מיחייב, גזירה משום כסות לילה דמיחייב משום כלאים. ובית הלל סברי לא גזרינן.

כלכלת השבת. כלכלה מלאה פירות שייחדה לשבת.

בית הלל מחייבין, במעשר מיד, אפילו קודם השבת, דכיון שייחדה לשבת הוקבעה מיד. ובית שמאי סברי דאין השבת קובעת אלא לאחר שתכנס.

משנה יא

מִי שֶׁנָּדַר נְזִירוּת מְרֻבָּה וְהִשְׁלִים נְזִירוּתוֹ,

וְאַחַר כָּךְ בָּא לָאָרֶץ -

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: נָזִיר שְׁלשִׁים יוֹם;

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: נָזִיר בַּתְּחִלָּה.

מִי שֶׁהָיוּ שְׁתֵּי כִּתֵּי עֵדִים מְעִידוֹת אוֹתוֹ,

אֵלּוּ מְעִידִים שֶׁנָּדַר שְׁתַּיִם וְאֵלּוּ מְעִידִים שֶׁנָּדַר חָמֵשׁ -

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: נֶחְלְקָה הָעֵדוּת וְאֵין כָּאן נְזִירוּת;

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: יֵשׁ בִּכְלָל חָמֵשׁ שְׁתַּיִם, שֶׁיִּהְיֶה נָזִיר שְׁתַּיִם.

ברטנורא משנה יא

ואחר כך בא לארץ. שאין נזירות נוהגת אלא בארץ, משום טומאת ארץ העמים. ומי שנדר נזירות בחוץ לארץ מחייבין אותו לעלות לארץ ישראל ולהיות נוהג שם נזירותו.

נזיר שלושים יום. קנסינן ליה שיקיים סתם נזירות בא"י, שהוא שלושים יום.

נזיר בתחילה. צריך לנהוג בא"י כמנין הימים שנדר בנזירות. והימים שנהג נזירות בחוץ לארץ כאילו לא נהג בהם נזירות כלל.

אלו מעידין שנדר שתים. שתי נזירות.

ואלו מעידין שנדר חמש. באותה שעה שאתם אומרים שנדר שתים, אנו מעידים שנדר חמש נזיריות. והוא אומר שלא נדר כלל.

נחלקה העדות. הואיל ומכחישות זו את זו, נתבטלו דבריהם ואין כאן עדות כלל.

ובית הלל אומרים יש בכלל חמש שתים. ויהיה נזיר שתים.

משנה יב

אָדָם שֶׁהוּא נָתוּן תַּחַת הַסֶּדֶק -

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: אֵינוֹ מֵבִיא אֶת הַטֻּמְאָה;

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: אָדָם חָלוּל הוּא, וְהַצַּד הָעֶלְיוֹן מֵבִיא אֶת הַטֻּמְאָה.

ברטנורא משנה יב

אדם שהוא נתון תחת הסדק. אכסדרה שנסדקה תקרתה ונחלקה לשנים, וכלים מצד זה וטומאה מצד זה, הכלים טהורים, שאויר הסדק מפסיק וגורם שאין הטומאה עוברת לצד השני. ואם אדם נתון שם בארץ ברצפת האכסדרה כנגד הסדק

בית שמאי אומרים אינו מביא את הטומאה. שאין מביא את הטומאה אלא דבר שיש בו חלל טפח. ובית הלל אומרים אדם חלול הוא. ואע"פ שבני מעיו בתוכו, חלל שבתוך הגוף חשיב חלל טפח.