עדיות, פרק ה

משנה א

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:

שִׁשָּׁה דְּבָרִים מִקֻּלֵּי בֵּית שַׁמַּאי וּמֵחֻמְרֵי בֵּית הִלֵּל:

דַּם נְבֵלוֹת -

בֵּית שַׁמַּאי - מְטַהֲרִין;

וּבֵית הִלֵּל - מְטַמְּאִין.

בֵּיצַת הַנְּבֵלָה,

אִם יֵשׁ כַּיּוֹצֵא בָהּ נִמְכֶּרֶת בַּשּׁוּק - מֻתֶּרֶת,

וְאִם לָאו - אֲסוּרָה, כְּדִבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי ;

בֵּית הִלֵּל - אוֹסְרִין;

וּמוֹדִים בְּבֵיצַת טְרֵפָה, שֶׁהִיא אֲסוּרָה,

מִפְּנֵי שֶׁגְּדֵלָה בְּאִסּוּר.

דַּם נָכְרִית וְדַם טַהֲרָה שֶׁל מְצֹרַעַת -

בֵּית שַׁמַּאי - מְטַהֲרִין;

וּבֵית הִלֵּל - אוֹמְרִים:

כְּרֻקָּהּ וּכְמֵימֵי רַגְלֶיהָ.

אוֹכְלִין פֵּרוֹת שְׁבִיעִית בְּטוֹבָה וְשֶׁלֹּא בְּטוֹבָה,

כְּדִבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי ;

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: אֵין אֹכְלִים אֶלָּא בְּטוֹבָה.

הַחֵמֶת -

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: צְרוּרָה עוֹמֶדֶת;

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ צְרוּרָה.

ברטנורא משנה א   

רבי יהודה אומר.

דם נבילות בית שמאי מטהרין.  לגמרי, דלא חשיב כנבילה.  

ביצת נבילה.  כגון שנתנבלה בשחיטה. ונמצאו בה ביצים לאחר שחיטה.  

אם כיוצא בה נמכרת בשוק.  שקליפתה קשה ונגמרת כשאר ביצים הנמכרות בשוק.  

ואם לאו.  שאינה נגמרת.  

אסורה.  דכבני מעיה היא חשובה.  

דם נכרית... בית שמאי מטהרים.  דכתיב בפרשת זב (ויקרא ט"ו) "דברו אל בני ישראל", בני ישראל מטמאים בזיבה ואין הנכרים מטמאים בזיבה, ורבנן גזור עלייהו שיהיו כזבים לכל דבריהן.

בית שמאי סברי, כי גזור רבנן ברוקה ומימי רגליה שהן מצויין תדיר, אבל דם הזיבה שאין מצוי כל כך לא גזרו בה רבנן. עבדו רבנן היכרא ולא טמאו דם זיבה של נכרית כדי שידעו דטומאת הנכרי דרבנן היא, כי היכי דלא נשרפו עלה תרומה וקדשים.  

כרוקה וכמימי רגליה.  דם הנכרית מטמא כרוקה וכמימי רגליה, דהיינו לח ולא יבש. וזו ההיכרא בלבד עשו לה: שאם היתה טומאה דאורייתא היה הדם מטמא לח ויבש, עכשיו שאין מטמא אלא לח, מכירים דטומאה דרבנן היא.  

ודם טהרה של מצורעת.  דם טוהר שראתה המצורעת שילדה, לאחר שבעה לזכר ושבועיים לנקבה.  

בטובה.  שהאוכל מחזיק טובה לבעל הפירות שהאכילהו מפירותיו.  

ושלא בטובה.  שאינו מחזיק לו טובה.  

אין אוכלים בטובה. שאסור להחזיק טובה לבעלים, דרחמנא אפקרינהו.  

החמת.  כמין נאד של עור שניקב וצררו.  

צרורה עומדת.  אינה מקבלת טומאה אלא אם כן היא צרורה, כלומר שהיתה קשורה ונקמט העור ונתקשה על המקום הצרור עד שהוא עומד מאליו ומחזיק מה שמשימין בתוכו.  

אע"פ שאינה צרורה.  שלא נקמט העור מאליו ולא נתקשה על מקום הקשר, הואיל וקשרו ומחזיק, הרי זה מקבל טומאה.

משנה ב

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר:

שִׁשָּׁה דְּבָרִים מִקֻּלֵּי בֵּית שַׁמַּאי וּמֵחֻמְרֵי בֵּית הִלֵּל:

הָעוֹף עוֹלֶה עִם הַגְּבִינָה עַל הַשֻּׁלְחָן וְאֵינוֹ נֶאֱכָל, כְּדִבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי ;

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: אֵינוֹ עוֹלֶה וְאֵינוֹ נֶאֱכָל.

תּוֹרְמִין זֵיתִים עַל שֶׁמֶן, וַעֲנָבִים עַל יַיִן, כְּדִבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי ;

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: אֵין תּוֹרְמִין.

הַזּוֹרֵעַ אַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁבַּכֶּרֶם -

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: קִדֵּשׁ שׁוּרָה אַחַת;

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: קִדֵּשׁ שְׁתֵּי שׁוּרוֹת.

הַמְּעִיסָה -

בֵּית שַׁמַּאי - פּוֹטְרִין,

וּבֵית הִלֵּל - מְחַיְּבִין.

מַטְבִּילִין בְּחַרְדְּלִית, כְּדִבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי ;

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: אֵין מַטְבִּילִין.

גֵּר שֶׁנִּתְגַּיַּר עַרְבֵי פְסָחִים -

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: טוֹבֵל וְאוֹכֵל אֶת פִּסְחוֹ לָעֶרֶב;

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: הַפּוֹרֵשׁ מִן הָעָרְלָה, כְּפוֹרֵשׁ מִן הַקֶּבֶר.

ברטנורא משנה ב   

העוף עולה עם הגבינה.  שאין איסורו אלא מדברי סופרים.  

לא עולה.  גזירה שמא יעלה גבינה עם בשר בהמה באלפס רותח, דהוא אסור מן התורה, דהיינו מבשל.  

ובית הלל אומרים אין תורמין.  מי שיש לו שמן שחייב להפריש ממנו תרומה, וזיתים שחייב להפריש מהן תרומה, אינו יכול לתרום מן הזיתים כפי השיעור שיש לו לתרום מן הזיתים ומן השמן ולפטור השמן בתרומת הזיתים, דכתיב (במדבר י"ח) "כדגן מן הגורן", מן הגמור על הגמור, ולא ממה שאינו גמור על הגמור.

הזורע ארבע אמות בכרם.  שהוא השיעור שצריך אדם להרחיק הזרע מן הכרם, והזורע בתוך שיעור זה קידש שורה אחת של כרם, כדכתיב (דברים כ"ב) "פן תקדש המלאה וגו' ותבואת הכרם". וסבירא להו לבית שמאי דשורה אחת קרויה כרם.

ובית הלל סברי דאין נקרא כרם פחות משתי שורות, וכי קאמר רחמנא דתבואת הכרם קדשה, שתי שורות של כרם קאמר.  

המעיסה.  קמח שנתנוהו על גבי מים רותחים ומתבשל ומתעבה שם.

בית שמאי פוטרים מחלה. ובית הלל מחייבים.

ופסק הלכה בזה כתבנו בריש חלה.  

חרדלית.  כמו הרדלית. זרם מים הבא מדליו של הר, כלומר מגובה ההר. ואפילו אין מתחלתן ועד סופן אלא ארבעים סאה מטבילין בהן לבית שמאי.

ובית הלל אומרים אין מטבילין עד שיהו ארבעים סאה במקום אחד, שאין חרדלית מטהרת אלא באשבורן.  

כפורש מן הקבר.  וצריך הזאה שלישי ושביעי. ולא נחלקו בית שמאי ובית הלל אלא בערל נכרי שמל ביום ארבעה עשר, דבית להלל סברי גזירה שמא יטמא לשנה הבאה, ויאמר אשתקד לא טהרתי מכל טומאה עד ארבעה עשר וטבלתי ואכלתי, השתא נמי אטבול ואוכל, ולא ידע דאשתקד נכרי היה, ולא מקבל טומאה, עכשיו ישראל הוא ומקבל טומאה.

ובית שמאי סברי לא גזרינן.

אבל ערל ישראל, דברי הכל טובל ואוכל פסחו לערב.

משנה ג

רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר:

שְׁלשָׁה דְּבָרִים מִקֻּלֵּי בֵּית שַׁמַּאי וּמֵחֻמְרֵי בֵּית הִלֵּל:

קֹהֶלֶת אֵינָהּ מְטַמָּא אֶת הַיָּדַיִם, כְּדִבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי ;

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: מְטַמָּא אֶת הַיָּדַיִם.

מֵי חַטָּאת שֶׁעָשׁוּ מִצְוָתָן -

בֵּית שַׁמַּאי - מְטַהֲרִין,

וּבֵית הִלֵּל - מְטַמְּאִין.

הַקֶּצַח -

בֵּית שַׁמַּאי - מְטַהֲרִין,

וּבֵית הִלֵּל - מְטַמְּאִין.

וְכֵן לְמַעְשְֹרוֹת.

ברטנורא משנה ג   

קהלת אינו מטמא את הידים.  מפני שחכמתו של שלמה היא, ולא ברוח הקודש נאמרה.  

מטמא את הידים.  דסברי אף קהלת ברוח הקודש נאמרה, הלכך מטמא את הידים כשאר כתבי הקודש.  

שעשו מצותן.  לאחר שהזו אותם על הטמא וטהר בהם, אם נטפו מגופו על גבי אדם או על גבי כלים.  

הקצח.  זרע שחור שקורין לו נייל"ו בלע"ז. ורגילים לתת אותו בלחם, שהרגיל בו אינו בא לידי כאב לב.

בית שמאי מטהרין.  דלא חשיב אוכל.  

ובית הלל מטמאין.  כיון דרגילין לתת אותו באוכלים חשיב אוכל.  

וכן למעשרות.  כמו שנחלקו לטומאה כן נחלקו למעשרות, שהמטמאו טומאת אוכלים מחייבו במעשרות.

משנה ד

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר:

שְׁנֵי דְבָרִים מִקֻּלֵּי בֵּית שַׁמַּאי וּמֵחֻמְרֵי בֵּית הִלֵּל:

דַּם יוֹלֶדֶת שֶׁלֹּא טָבְלָה -

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: כְּרֻקָּהּ וּכְמֵימֵי רַגְלֶיהָ;

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: מְטַמֵּא לַח וְיָבֵשׁ.

וּמוֹדִים בְּיוֹלֶדֶת בְּזוֹב, שֶׁהוּא מְטַמֵּא לַח וְיָבֵשׁ.

ברטנורא משנה ד   

דם יולדת.  ששהתה שבוע לזכר ושבועיים לנקבה ולא טבלה.  

בית שמאי אומרים כרוקה וכמימי רגליה. שמטמאים לחים ואין מטמאים יבשים, אף דמה מטמא לח ואינו מטמא יבש. ואינו חשיב כדם נדה שמטמא לח ויבש.  

ובית הלל אומרים מטמא לח ויבש.  כל זמן שלא טבלה, כדם נדה הוא חשיב, ואע"פ שהוא בתוך ימי טוהר.  

ומודים ביולדת בזוב.  שצריכה לספור שבעה ימים נקיים כדין כל שאר זבות, שאם לא ספרה ולא טבלה וראתה דם בתוך ימי טוהר, שהוא מטמא לח ויבש, דדם זיבה הוא חשיב כל זמן שלא ספרה ולא טבלה.

משנה ה

אַרְבָּעָה אָחִים,

שְׁנַיִם מֵהֶם נְשׁוּאִים שְׁתֵּי אֲחָיוֹת, מֵתוּ הַנְּשׁוּאִים לַאֲחָיוֹת -

הֲרֵי אֵלּוּ חוֹלְצוֹת וְלא מִתְיַבְּמוֹת;

וְאִם קָדְמוּ וְכָנְסוּ - יוֹצִיאוּ.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר מִשּׁוּם בֵּית שַׁמַּאי: יְקַיְּמוּ;

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: יוֹצִיאוּ.

ברטנורא משנה ה   

חולצות ולא מתיבמות.  דכיון דתרוייהו זקוקין להאי ולהאי, קמא דמיבם פגע באחות זקוקתו דהויא כאשתו.  

...משום בית שמאי יקיימו. ובית הלל אומרים יוציאו.  בגמרא ביבמות פרק ד' אחין מפקינן לה, בית שמאי אומרים יוציאו ובית הלל אומרים יקיימו. וכן הלכה שאם קדמו וכנסו יקיימו.

משנה ו

עֲקַבְיָא בֶּן מַהֲלַלְאֵל הֵעִיד אַרְבָּעָה דְּבָרִים.

אָמְרוּ לוֹ: עֲקַבְיָא,

חֲזֹר בָּךְ בְּאַרְבָּעָה דְּבָרִים שֶׁהָיִיתָ אוֹמֵר,

וְנַעַשְֹךָ אַב בֵּית דִּין לְיִשְֹרָאֵל.

אָמַר לָהֶן: מוּטָב לִי לְהִקָּרֵא שׁוֹטֶה כָּל יָמַי,

וְלא לֵעָשׁוֹת שָׁעָה אַחַת רָשָׁע לִפְנֵי הַמָּקוֹם;

שֶׁלֹּא יִהְיוּ אוֹמְרִים: בִּשְׁבִיל שְֹרָרָה חָזַר בּוֹ.

הוּא הָיָה מְטַמֵּא שְֹעַר הַפְּקוּדָה וְדַם הַיָּרֹק;

וַחֲכָמִים - מְטַהֲרִין.

הוּא הָיָה מַתִּיר שְֹעַר בְּכוֹר בַּעַל מוּם שֶׁנָּשַׁר וְהִנִּיחוֹ בַּחַלּוֹן,

וְאַחַר כָּךְ שְׁחָטוֹ;

וַחֲכָמִים - אוֹסְרִים.

הוּא הָיָה אוֹמֵר:

אֵין מַשְׁקִין לא אֶת הַגִּיּוֹרֶת וְלא אֶת שִׁפְחָה הַמְשֻׁחֲרֶרֶת;

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: מַשְׁקִין.

אָמְרוּ לוֹ:

מַעֲשֶֹה בְּכַרְכְּמִית, שִׁפְחָה מְשֻׁחֲרֶרֶת שֶׁהָיְתָה בִּירוּשָׁלַיִם,

וְהִשְׁקוּהָ שְׁמַעְיָה וְאַבְטַלְיוֹן.

אָמַר לָהֶם: דֻּגְמָא הִשְׁקוּהָ.

וְנִדּוּהוּ, וּמֵת בְּנִדּוּיוֹ, וְסָקְלוּ בֵּית דִּין אֶת אֲרוֹנוֹ.

אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: חַס וְשָׁלוֹם שֶׁעֲקַבְיָא נִתְנַדָּה!

שֶׁאֵין עֲזָרָה נִנְעֶלֶת בִּפְנֵי כָּל אָדָם מִיִּשְֹרָאֵל

בְּחָכְמָה וּבְיִרְאַת חֵטְא כַּעֲקַבְיָא בֶּן מַהֲלַלְאֵל.

וְאֶת מִי נִדּוּ?

אֱלִיעֶזֶר בֶּן חֲנוֹךְ, שֶׁפִּקְפֵּק בְּטַהֲרַת יָדַיִם;

וּכְשֶׁמֵּת, שָׁלְחוּ בֵּית דִּין וְהִנִּיחוּ אֶבֶן עַל אֲרוֹנוֹ;

מְלַמֵּד, שֶׁכָּל הַמִּתְנַדֶּה וּמֵת בְּנִדּוּיוֹ, סוֹקְלִין אֶת אֲרוֹנוֹ.

ברטנורא משנה ו   

שער פקודה.  לשון פקדון, שהפקידה הבהרת את השער בעור הבשר והלכה לה, כגון שהיתה בו בהרת ובה שער לבן, הלכה הבהרת והניחה לשער לבן במקומו, ואחר כך חזרה הבהרת. עקביא בן מהללאל מטמא, כיון שנהפך שער לבן בבהרת, אע"פ שזו הבהרת שהיא עכשיו אינה אותה שהפכה אותו לשער לבן, טמא.

וחכמים מטהרין.  דכתיב (ויקרא י"ג) "והיא הפכה שער לבן", שהפכתו היא, ולא שהפכתו חברתה.  

ודם הירוק.  עקביא בן מהללאל מטמא, דסבר כקרן כרכום היה שהוא מן הדמים הטמאים אלא שלקה.  

היה מתיר שער בכור בעל מום שנשר.  הצמר שנשר מן הבכור בעל מום, היה מתירו בהנאה לכהן.  

וחכמים אוסרים.  דאי שריית ליה צמר הנושר מחיים, אתי לאשהויי לבכור כדי שישיר צמרו כל שעה, ואתו בה לידי תקלה שיגזוז ויעבוד בו, ופסולי המוקדשים אסירי בגיזה ועבודה, דכתיב (דברים י"ב) "תזבח ואכלת בשר", "תזבח" - ולא גיזה וכו'. ועקביא שרי, דמגו דמהניא שחיטה לצמר המחובר בו להתירו לאחר שחיטה, מהני נמי לצמר התלוש ומונח בחלון.  

אין משקין.  מי סוטה.  

לא את הגיורת ולא את המשוחררת.  דכתיב (במדבר ה') "לאלה ולשבועה בתוך עמך", פרט לאלו שאינן בתוך עמם.  

דוגמא השקוה.  מפני שהיו דוגמתה, כלומר גרים כמותה לפיכך השקוה, ולא מן הדין.

פירוש אחר: דוגמא השקוה, עשו דוגמא ודמיון, והראו לה כאילו משקים אותה מי המרים, אבל לא השקוה.  

ונדוהו.  לפי שזלזל בכבודן של שמעיה ואבטליון.  

שאין עזרה ננעלת.  בערבי פסחים כשנכנסים לשחוט פסחיהם. דאמרינן נכנסה כת ראשונה ננעלו דלתות העזרה וכו', וכן בכת שניה וכן בכת שלישית, לא היה נמצא בכל העזרה מוכתר בענוה וביראת חטא כעקביא בן מהללאל.  

שפקפק.  שזלזל.

סוקלים את ארונו.  לאו דוקא סוקלים, אלא מניחים אבן בלבד להיכר שחביריו היו בדילים ממנו.

משנה ז

בְּשָׁעַת מִיתָתוֹ אָמַר לִבְנוֹ:

בְּנִי, חֲזֹר בָּךְ בְּאַרְבָּעָה דְּבָרִים שֶׁהָיִיתִי אוֹמֵר.

אָמַר לוֹ: וְלָמָּה לא חָזַרְתָּ בָּךְ?

אָמַר לוֹ: אֲנִי שָׁמַעְתִּי מִפִּי הַמְרֻבִּים, וְהֵם שָׁמְעוּ מִפִּי הַמְרֻבִּים;

אֲנִי עָמַדְתִּי בִּשְׁמוּעָתִי, וְהֵם עָמְדוּ בִּשְׁמוּעָתָן;

אֲבָל אַתָּה שָׁמַעְתָּ מִפִּי הַיָּחִיד וּמִפִּי הַמְרֻבִּין,

מוּטָב לְהַנִּיחַ דִּבְרֵי הַיָּחִיד וְלֶאֱחוֹז בְּדִבְרֵי הַמְרֻבִּין.

אָמַר לוֹ: אַבָּא, פַּקֵּד עָלַי לַחֲבֵרֶיךָ.

אָמַר לוֹ: אֵינִי מְפַקֵּד.

אָמַר לוֹ: שֶׁמָּא עִלָּה מָצָאתָ בִּי?

אָמַר לוֹ: לָאו,

מַעֲשֶֹיךָ יְקָרְבוּךָ וּמַעֲשֶֹיךָ יְרַחֲקוּךָ.

ברטנורא משנה ז   

בארבעה דברים.  שער פקודה ודם הירוק ושער בכור התלוש והשקאת גיורת ומשוחררת.  

מוטב להניח דברי היחיד.  משום דהוא נמי מרבים קבל והוו דבריו כדברי רבים, משום הכי קאמר מוטב להניח וכו'. דאי לאו הכי מאי "מוטב" דקאמר, והלא דאורייתא היא, דכתיב (שמות כ"ג) "אחרי רבים להטות", וחייב להניח דברי היחיד בעל כרחו. אלא טעמא דאמר "מוטב" ולא אמר "חייב", משום דאף הוא מרבים קיבל כדפרישית.

ואין הלכה כעקביא בן מהללאל בכל ארבעה דברים הללו.