עדיות, פרק ו

משנה א

רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בָּבָא הֵעִיד חֲמִשָּׁה דְּבָרִים:

שֶׁמְּמָאֲנִים אֶת הַקְּטַנּוֹת;

וְשֶׁמַּשִֹּׂיאִין אֶת הָאִשָּׁה עַל פִּי עֵד אֶחָד;

וְשֶׁנִּסְקַל תַּרְנְגוֹל בִּירוּשָׁלַיִם עַל שֶׁהָרַג אֶת הַנֶּפֶשׁ;

וְעַל הַיַּיִן בֶּן אַרְבָּעִים יוֹם, שֶׁנִּתְנַסַּךְ עַל גַּב הַמִּזְבֵּחַ;

וְעַל תָּמִיד שֶׁל שַׁחַר, שֶׁקָּרֵב בְּאַרְבַּע שָׁעוֹת.

ברטנורא משנה א   

רבי יהודה בן בבא העיד. שממאנים את הקטנות. כגון שני אחים נשואים שתי אחיות יתומות, אחת גדולה ואחת קטנה, מת בעלה של גדולה ונמצאת זקוקה ליבם בעל הקטנה, ודוחה זיקתה את נשואי אחותה הקטנה ואוסרתה עליו, שאין נישואי קטנה כלום, מלמדים את הקטנה שתמאן בו, ומיאון עוקר נשואים הראשונים, ומותר ליבם הגדולה. וכן יש אחרת כיוצא בזו במסכת יבמות פרק בית שמאי.  

ושמשיאין את האשה שהלך בעלה למדינת הים, ובא עד אחד בלבד ואמר שמת, משיאין אותה על פיו.  

ושנסקל תרנגול שהרג את הנפש. שניקר מוחו של תינוק. ואף על גב ד"כי יגח שור" כתיב, אחד שור ואחד כל בהמה חיה ועוף, שכל מקום שנאמר "שור" אנו למדין "שור" – "שור" משבת, מה להלן הוא הדין לכל בהמה חיה ועוף, אף כאן הוא הדין לכל בהמה חיה ועוף.  

ועל היין בן ארבעים יום.  ומקמי הכי פסול, דהוה ליה יין מגתו.  

שקרב בארבע שעות.  שפעם אחת בימי מלכות יון לא היו להם כבשים לתמידין, ונשתהו להקריב התמיד, עד שהאיר הקב"ה את עיניהם ומצאו שני טלאים מבוקרים בלשכת הטלאים, והקריבו תמיד של שחר בארבע שעות ביום.

משנה ב

הֵעִיד רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְרַבִּי נְחוּנְיָא בֶּן אֱלִינָתָן אִישׁ כְּפַר הַבַּבְלִי

עַל אֵבֶר מִן הַמֵּת - שֶׁהוּא טָמֵא;

שֶׁרַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: לא אָמְרוּ אֶלָּא עַל אֵבֶר מִן הַחַי.

אָמְרוּ לוֹ: וַהֲלא קַל וָחֹמֶר!

וּמַה מִּן הַחַי שֶׁהוּא טָהוֹר, אֵבֶר הַפּוֹרֵשׁ מִמֶּנּוּ טָמֵא -

הַמֵּת שֶׁהוּא טָמֵא, אֵינוֹ דִין שֶׁיִּהְיֶה אֵבֶר הַפּוֹרֵשׁ מִמֶּנּוּ טָמֵא?

אָמַר לָהֶם: לא אָמְרוּ אֶלָּא עַל אֵבֶר מִן הַחַי.

דָּבָר אַחֵר:

מְרֻבָּה טֻמְאַת הַחַיִּים מִטֻּמְאַת הַמֵּתִים,

שֶׁהַחַי עוֹשֶֹה מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב מִתַּחְתָּיו,

לְטַמֵּא אָדָם וּלְטַמֵּא בְּגָדִים,

וְעַל גַּבָּיו מַדָּף לְטַמֵּא אֹכָלִים וּמַשְׁקִין;

מַה שֶּׁאֵין הַמֵּת מְטַמֵּא.

ברטנורא משנה ב   

על אבר מן המת שאין בו כזית. דכזית מן המת לעולם מטמא לדברי הכל כמת עצמו. ולא נחלקו אלא על אבר קטן שאין בו כזית.  

לא אמרו איברים אין להם שיעור, אלא על אבר מן החי, אבל אבר מן המת שעורא בעי לטמויי.  

מרובה טומאת החיים.  השתא פריך על קל וחומר, והכי קאמר, דין הוא שיהא אבר מן החי מטמא בכל שהו, אע"פ שאין אבר מן המת מטמא בכל שהוא, שכן מצינו שמרובה טומאת החיים מטומאת המתים.  

שהחי.  דהיינו הזב כשהוא חי.  

עושה משכב ומושב.  כל כלים שתחתיו ואפילו הן מאה, לטמא אדם לטמא בגדים, כדכתיב (ויקרא ט"ו) "ואיש אשר יגע במשכבו יכבס בגדיו".  

ועל גביו מדף.  כל הכלים שעל גבי הזב אפילו הן מאה זה על גב זה, טמאים טומאת מדף, דהיינו טומאה קלה, שאינן מטמאין אדם וכלים כמו משכב ומושב שהן תחתיו, אבל מטמאים אוכלים ומשקים. ומדף הוא לשון "קול עלה נדף" (ויקרא כ"ו) כלומר טומאה קלה.

פירוש אחר: לשון ריחו נודף, שריח טומאת הזב הולכת למרחוק לטמא כל הכלים שעל גביו אע"פ שלא נגע בהם.  

מה שאין המת מטמא. דכלים שתחתיו של מת אין טמאים אלא ראשון ושני ושלישי בלבד, מדין מגע. שהכלי שנגע במת הרי הוא כמת, ועושה הכלי שנגע בו אב, והשלישי שנגע בו נעשה ראשון, ותו אינן מטמאין כלים, דאין כלים מקבלים טומאה אלא מאב הטומאה. וכן כלים שעל גביו של מת אינן טמאים אלא ראשון שני ושלישי בלבד מדין מגע, ולא מדין משכב ומושב.

משנה ג

כַּזַּיִת בָּשָֹר הַפּוֹרֵשׁ מֵאֵבֶר מִן הַחַי -

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר - מְטַמֵּא,

וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְרַבִּי נְחוּנְיָא - מְטַהֲרִים.

עֶצֶם כַּשְֹּׂעוֹרָה הַפּוֹרֵשׁ מֵאֵבֶר מִן הַחַי -

רַבִּי נְחוּנְיָא - מְטַמֵּא,

וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ - מְטַהֲרִין.

אָמְרוּ לוֹ לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר:

מָה רָאִיתָ לְטַמֵּא כַּזַּיִת בָּשָֹר הַפּוֹרֵשׁ מֵאֵבֶר מִן הַחַי?

אָמַר לָהֶם: מָצִינוּ אֵבֶר מִן הַחַי כְּמֵת שָׁלֵם;

מָה הַמֵּת, כַּזַּיִת בָּשָֹר הַפּוֹרֵשׁ מִמֶּנּוּ טָמֵא -

אַף אֵבֶר מִן הַחַי, כַּזַּיִת בָּשָֹר הַפּוֹרֵשׁ מִמֶּנּוּ יִהְיֶה טָמֵא.

אָמְרוּ לוֹ: לא,

אִם טִמֵּאתָ כַּזַּיִת בָּשָֹר הַפּוֹרֵשׁ מִן הַמֵּת, שֶׁכֵּן טִמֵּאתָ עֶצֶם כַּשְֹּׂעוֹרָה הַפּוֹרֵשׁ מִמֶּנּוּ;

תְּטַמֵּא כַּזַּיִת בָּשָֹר הַפּוֹרֵשׁ מֵאֵבֶר מִן הַחַי, שֶׁכֵּן טִהַרְתָּ עֶצֶם כַּשְֹּׂעוֹרָה הַפּוֹרֵשׁ הֵימֶנּוּ?

אָמְרוּ לוֹ לְרַבִּי נְחוּנְיָא:

מָה רָאִיתָ לְטַמֵּא עֶצֶם כַּשְֹּׂעוֹרָה הַפּוֹרֵשׁ מֵאֵבֶר מִן הַחַי?

אָמַר לָהֶם: מָצִינוּ אֵבֶר מִן הַחַי כְּמֵת שָׁלֵם;

מָה הַמֵּת, עֶצֶם כַּשְֹּׂעוֹרָה הַפּוֹרֵשׁ מִמֶּנּוּ טָמֵא -

אַף אֵבֶר מִן הַחַי, עֶצֶם כַּשְֹּׂעוֹרָה הַפּוֹרֵשׁ מִמֶּנּוּ יִהְיֶה טָמֵא.

אָמְרוּ לוֹ: לא,

אִם טִמֵּאתָ עֶצֶם כַּשְֹּׂעוֹרָה הַפּוֹרֵשׁ מִן הַמֵּת, שֶׁכֵּן טִמֵּאתָ כַּזַּיִת בָּשָֹר הַפּוֹרֵשׁ מִמֶּנּוּ;

תְּטַמֵּא עֶצֶם כַּשְֹּׂעוֹרָה הַפּוֹרֵשׁ מֵאֵבֶר מִן הַחַי, שֶׁכֵּן טִהַרְתָּ כַּזַּיִת בָּשָֹר הַפּוֹרֵשׁ מִמֶּנּוּ?

אָמְרוּ לוֹ לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר:

מָה רָאִיתָ לַחֲלוֹק מִדּוֹתֶיךָ?

אוֹ טַמֵּא בִּשְׁנֵיהֶם אוֹ טַהֵר בִּשְׁנֵיהֶם!

אָמַר לָהֶם: מְרֻבָּה טֻמְאַת הַבָּשָֹר מִטֻּמְאַת הָעֲצָמוֹת,

שֶׁהַבָּשָֹר נוֹהֵג בַּנְּבֵלוֹת וּבַשְּׁרָצִים, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בָּעֲצָמוֹת.

דָּבָר אַחֵר:

אֵבֶר שֶׁיֵּשׁ עָלָיו בָּשָֹר כָּרָאוּי -

מְטַמֵּא בְּמַגָּע וּבְמַשָֹּׂא וּבְאֹהֶל;

חָסֵר הַבָּשָֹר - טָמֵא, חָסֵר הָעֶצֶם - טָהוֹר.

אָמְרוּ לוֹ לְרַבִּי נְחוּנְיָא:

מָה רָאִיתָ לַחֲלוֹק מִדּוֹתֶיךָ?

אוֹ טַמֵּא בִּשְׁנֵיהֶם, אוֹ טַהֵר בִּשְׁנֵיהֶם!

אָמַר לָהֶם: מְרֻבָּה טֻמְאַת הָעֲצָמוֹת מִטֻּמְאַת הַבָּשָֹר,

שֶׁהַבָּשָֹר הַפּוֹרֵשׁ מִן הַחַי - טָהוֹר,

וְאֵבֶר הַפּוֹרֵשׁ מִמֶּנּוּ וְהוּא כְּבִרְיָתוֹ - טָמֵא.

דָּבָר אַחֵר:

כַּזַּיִת בָּשָֹר מְטַמֵּא בְּמַגָּע וּבְמַשָֹּׂא וּבְאֹהֶל,

וְרֹב עֲצָמוֹת מְטַמְּאִים בְּמַגָּע וּבְמַשָֹּׂא וּבְאֹהֶל;

חָסֵר הַבָּשָֹר - טָהוֹר,

חָסֵר רֹב עֲצָמוֹת -

אַף עַל פִּי שֶׁטָּהוֹר מִלְּטַמֵּא בָּאֹהֶל, מְטַמֵּא בְּמַגָּע וּבְמַשָֹּׂא.

דָּבָר אַחֵר:

כָּל בְּשַֹר הַמֵּת שֶׁהוּא פָּחוֹת מִכַּזַּיִת - טָהוֹר;

רֹב בִּנְיָנוֹ וְרֹב מִנְיָנוֹ שֶׁל מֵת,

אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בָּהֶם רֹבַע - טְמֵאִין.

אָמְרוּ לוֹ לְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ:

מָה רָאִיתָ לְטַהֵר בִּשְׁנֵיהֶם?

אָמַר לָהֶם: לא,

אִם אֲמַרְתֶּם בַּמֵּת, שֶׁיֶּשׁ בּוֹ רֹב וְרֹבַע וְרָקָב -

תֹּאמְרוּ בַּחַי, שֶׁאֵין בּוֹ רֹב וְרֹבַע וְרָקָב?

ברטנורא משנה ג   

כזית בשר הפורש מאבר מן החי.  אבר שפירש מן האדם החי, דינו שהוא מטמא כל זמן שהוא אבר שלם במגע ובמשא ובאוהל כמת עצמו, דכתיב (במדבר י"ט) "בחלל חרב או במת", אבר שהבדילתו החרב מן החי, הרי הוא כמת. והבשר הפורש מן החי אינו מטמא עד שיהיה אבר שלם. וכשפירש כזית בשר מאבר מן החי, רבי אליעזר מטמא כדמפרש טעמא ואזיל.  

עצם כשעורה מן המת, מטמא במגע ובמשא ואינו מטמא באוהל, דכתיב (שם) ועל הנוגע בעצם, והלכה למשה מסיני שהוא מטמא בכשעורה. וכשפירש מאבר מן החי רבי נחוניא מטמא וכו'.  

מצינו אבר מן החי כמת שלם.  כדילפינן מקרא "בחלל חרב או במת".  

אם טימאת כזית בשר הפורש מן המת.  כלומר דין הוא שכזית בשר הפורש מן המת יהא טמא, שכן יש בו חומרא אחרת, שעצם כשעורה הפורש ממנו נמי טמא.

אבל נטמא כזית בשר הפורש מאבר מן החי.  בתמיה. שהרי אין בו זאת החומרא.  

שכן טיהרת עצם כשעורה הפורש ממנו.  דהא תנן לעיל, עצם כשעורה הפורש מאבר מן החי רבי אליעזר ורבי יהושע מטהרין. ומדברי עצמו עשו פרכא למה מצינו שהביא, וכן לרבי נחוניא.  

שהבשר נוהג בנבילות ובשרצים וכו'. דכתיב (ויקרא י"א) "והנוגע בנבלתם" - בנבלתם ולא בעצמות ולא בקרנים ולא בטלפים, אלמא אין העצמות מטמאים משום נבילה.  

אבר שיש עליו בשר כראוי. אבר אינו מטמא אלא אם כן יש בו בשר וגידים ועצמות, דכתיב (במדבר י"ט) "או בעצם אדם", מה אדם שיש בו בשר וגידים ועצמות, אף כל שיש בו בשר וגידים ועצמות. ואם חסר מן הבשר שהיה עליו, ונשאר בו בשר כראוי שיעלה ארוכה ויבריא אם היה מחובר באדם חי, מטמא משום אבר. והיינו דקאמר "חסר הבשר טמא". אבל אם נחסר כל שהוא מן העצם שבאבר, שוב אינו מטמא משום אבר. והיינו דקאמר "חסר העצם טהור", כלומר טהור משום אבר, אבל טמא משום בשר, ולא אם כן מצינו שמרובה טומאת בשר מטומאת עצם.  

והוא כברייתו.  בשר וגידים ועצמות.  

כזית בשר מטמא במגע ובמשא ובאוהל.  אמרו לפי שתחילת ברייתו של אדם כזית, לפיכך שיעור טומאתו בכזית.  

ורוב עצמות.  רוב מנין עצמותיו של אדם, שמנין עצמותיו של אדם רמ"ח, נמצא הרוב מאה ועשרים וחמשה.  

חסר הבשר משיעור של כזית.  

טהור גמור מלטמא, לא במגע ולא במשא ולא באוהל.  

חסר רוב עצמות מטמא במגע ובמשא.  דעצם כשעורה מטמא במגע ובמשא ואינו מטמא באוהל, אלמא מרובה טומאת עצמות מטומאת בשר, דאילו עצמות כשנחסרו משיעורן עדיין נשאר בהן טומאה, ובשר כשנחסר משיעורו טהור גמור.  

רוב בנינו.  כגון שתי שוקים וירך אחד. וכל בנינו של אדם הן שתי שוקים והירכים והצלעות והשדרה.  

אע"פ שאין בהן רובע.  דרובע קב עצמות של מת מטמאים באוהל, אע"פ שאין בהם רוב מנין ולא רוב בנין. וכן רוב מנין או רוב בנין מטמאים, אע"פ שאין בהן רובע. אבל בשר כשהוא פחות מכזית אין לך בו דבר שיביא לו את הטומאה.  

אם אמרתם במת שיש בו רוב ורובע ורקב.  דין הוא שכזית בשר ועצם כשעורה הפורשים מן המת שיהיו טמאים, שכן יש במת חומרות של רוב ורובע ורקב.  

תאמרו בחי שאין בו  חומרות הללו, שאינו דין שיהיו לא כזית בשר ולא עצם כשעורה הפורשים מאבר מן החי טמאים אלא טהורים.

והלכה כרבי יהושע.

ורקב.  גופו של מת כשכלה לחותו ונעשה כמין עפר, זהו רקב שמטמא כמלוא תרוד. ושיעורו מלא חפנים של אדם בינוני. ואין מלא תרוד רקב מטמא, אלא מן המת שנקבר ערום בארון של שיש ומכוסה בכסוי של שיש, עד שנודע בודאי שאין בו תערובת רקבון של בגד או של עץ או עפר אחר. אבל מת שנקבר בכסותו או בארון של עץ או בעפר, אין לו רקב. וכן מת שנקבר חסר אבר אין לו רקב.