עדיות, פרק ז

משנה א

הֵעִיד רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְרַבִּי צָדוֹק

עַל פִּדְיוֹן פֶּטֶר חֲמוֹר שֶׁמֵּת - שֶׁאֵין בּוֹ לַכֹּהֵן כְּלוּם;

שֶׁרַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: חַיָּבִין בְּאַחֲרָיוּתוֹ כְּחָמֵשׁ סְלָעִים שֶׁל בֵּן;

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵין חַיָּבִין בְּאַחֲרָיוּתוֹ, אֶלָּא כְּפִדְיוֹן שֶׁל מַעֲשֵֹר שֵׁנִי.

ברטנורא משנה א   

העיד רבי יהושע. פדיון פטר חמור שמת.  שה שהפרישו לפדיון פטר חמור ומת.  

כחמש סלעים.  של פדיון הבן שחייב באחריותן.  

כפדיון מעשר שני.  דאם אבד אינו חייב באחריותו, דההוא כסף חייביה רחמנא לאכול בירושלים, והא אזל ליה. וטעמא דרבי אליעזר, שכן מצינו שהקיש הכתוב פטר חמור לבכור אדם, שנאמר (שמות ל"ד) "ופטר חמור תפדה בשה".וגו'..."וכל בכור בניך תפדה".  

וחכמים אומרים.  אמר קרא (במדבר י"ח) "אך פדה תפדה את בכור האדם ואת בכור הבהמה הטמאה תפדה", לפדייה הקשתיו, ולא לדבר אחר.

משנה ב

הֵעִיד רַבִּי צָדוֹק

עַל צִיר חֲגָבִים טְמֵאִים - שֶׁהוּא טָהוֹר;

שֶׁמִּשְׁנָה רִאשׁוֹנָה:

חֲגָבִים טְמֵאִים שֶׁנִּכְבְּשׁוּ עִם חֲגָבִים טְהוֹרִים -

לא פָּסְלוּ צִירָן.

ברטנורא משנה ב   

לא פסלו את צירן.  דהקלו בציר של חגבים טמאים שאינו אוסר תערובתו, מפני שאין להם דם ואינו אלא לחלוחית בעלמא. וזו היתה משנה ראשונה. ועדותו של רבי צדוק הוסיף על משנה ראשונה לומר שהוא טהור, דלא מבעיא דאינו אוסר את תערובתו אלא אפילו הוא עצמו טהור.

משנה ג

הֵעִיד רַבִּי צָדוֹק

עַל זוֹחֲלִין שֶׁרַבּוּ עַל הַנּוֹטְפִים - שֶׁהֵם כְּשֵׁרִים.

מַעֲשֶֹה הָיָה בְּבִירַת הַפִּלְיָא,

וּבָא מַעֲשֶֹה לִפְנֵי חֲכָמִים, וְהִכְשִׁירוּהוּ.

ברטנורא משנה ג   

על זוחלין שרבו על הנוטפים.  זוחלין הן כגון נהרות שהם ניגרים על גבי קרקע. לשון "זוחלי עפר" (דברים ל"ב). ודינן כמעיין שהן מטהרים בזוחלין ובכל שהן, והן כשרים לקדש בהן מי חטאת ולטבילת זבים.

נוטפים, הן כגון מי גשמים, ודינן כמקוה לטהר בארבעים סאה ובאשבורן, ופסולים למי חטאת, שאינן מים חיים, וכן לטבילת זבין. וכשנתערבו זוחלין בנוטפין ורבו הזוחלין, דינן כזוחלין, וכשרים לקדש בהן מי חטאת ולטבילת זבים, ומטהרים בזוחלים ובכל שהן.  

בבירת הפליא.  שם מקום.

משנה ד

הֵעִיד רַבִּי צָדוֹק

עַל זוֹחֲלִין שֶׁקִּלְּחָן בַּעֲלֵה אֱגוֹז - שֶׁהֵן כְּשֵׁרִים.

מַעֲשֶֹה הָיָה בְּאַהַלְיָא,

וּבָא מַעֲשֶֹה לִפְנֵי לִשְׁכַּת הַגָּזִית וְהִכְשִׁירוּהוּ.

ברטנורא משנה ד   

עלי אגוז. הקליפה החיצונה של אגוז, דהיינו הקליפה הירוקה כשהיא לחה. אם עשאה כמין מרזב להיות המים הזוחלים נכנסים בה ומקלחים ממנה לחוץ, דין זוחלים יש למים המקלחים ממנה, והם כשרים למי חטאת ולטבילת זבים וכו'. ולא אמרינן הואיל ונכנסו בתוך קליפה זו שיש לה בית קבול, ומשם מקלחין לחוץ, שוב לא יהיה להם דין זוחלים, לפי שאותה קליפה אינה חשובה כלי.  

לפני לשכת הגזית.  סנהדרי גדולה שיושבים בלשכת הגזית.

משנה ה

הֵעִיד רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְרַבִּי יָקִים אִישׁ הֲדַר

עַל קָלָל שֶׁל חַטָּאת שֶׁנְּתָנוֹ עַל גַּבֵּי הַשֶּׁרֶץ -

שֶׁהוּא טָמֵא;

שֶׁרַבִּי אֱלִיעֶזֶר - מְטַהֵר.

הֵעִיד רַבִּי פַּפְּיַס עַל מִי שֶׁנָּזַר שְׁתֵּי נְזִירִיּוֹת,

שֶׁאִם גִּלַּח אֶת הָרִאשׁוֹנָה יוֹם שְׁלשִׁים -

שֶׁמְּגַלֵּחַ הַשְּׁנִיָּה יוֹם שִׁשִּׁים;

וְאִם גִּלַּח יוֹם שִׁשִּׁים חָסֵר אֶחָד - יָצָא,

שֶׁיּוֹם שְׁלשִׁים עוֹלֶה לוֹ מִן הַמִּנְיָן.

ברטנורא משנה ה   

קלל של חטאת.  כלי חרס שאפר פרה מונח בו. תרגום "וכדה על שכמה" (בראשית כ"ד) וקולתה על כתפה.

שנתנו על גבי השרץ.  ולא נטמא הכלי שאפר הפרה בתוכו, דהא אין כלי חרס מיטמא מגבו, אע"פ כן האפר טמא, משום דמונח במקום טמא, והתורה אמרה (במדבר י"ט) "והניח מחוץ למחנה במקום טהור".  

שרבי אליעזר מטהר.  דסבר הואיל והכלי שהאפר בתוכו טהור הוא, שפיר קרינא ביה "מקום טהור". ואין הלכה כרבי אליעזר.  

על מי שנזר שתי נזירות  סתם. וכל סתם נזירות שלושים יום.  

שאם גלח את הראשונה יום שלושים.  דלכתחלה לא מבעיא ליה לגלח אלא יום שלושים ואחד, כדי שתהיה נזירות שלושים יום גמורים. ואם גלח יום שלושים, עלתה לו נזירות, דאמרינן מקצת היום ככולו.  

ואם גלח יום ששים חסר אחד יצא.  שיום שלושים של נזירות ראשונה עולה לכאן ולכאן, וכיון שיום שלושים של ראשונה נמנה גם מן הנזירות השניה, נמצאו שלושים יום של נזירות שניה כלים בששים חסר אחד.

משנה ו

הֵעִיד רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְרַבִּי פַּפְּיַס

עַל וָלָד שֶׁל שְׁלָמִים שֶׁיִּקְרַב שְׁלָמִים;

שֶׁרַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: שֶׁוְּלַד שְׁלָמִים לא יִקְרַב שְׁלָמִים;

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: יִקְרַב.

אָמַר רַבִּי פַּפְּיַס: אֲנִי מֵעִיד, שֶׁהָיְתָה לָנוּ פָּרָה זִבְחֵי שְׁלָמִים,

וַאֲכַלְנוּהָ בַּפֶּסַח,

וְאָכַלְנוּ וְלָדָהּ שְׁלָמִים בֶּחָג.

ברטנורא משנה ו   

ולד שלמים לא יקרב שלמים.  אלא כונסו לכיפה ומת. משום גזירה, דאי אמרת ולד שלמים יש לו תקנה, אתי לאשהויי לאם עד שתלד, ויגדל עדרים מן הולדות, ואתי בהו לידי גיזה ועבודה.  

ואכלנו ולדה שלמים בחג.  בחג השבועות קאמר. שאם היה ממתין ומצפה לחג הסוכות, נמצא עובר בעשה, שנאמר (דברים י"ב) "ובאת שמה... והבאתם שמה", דמשמע ברגל ראשון שתבוא שמה, הבא כל נדרים שעליך. מיהו בלאו ד"לא תאחר" אינו עובר עד שיעברו עליו שלוש רגלים.

משנה ז

הֵם הֵעִידוּ עַל אֲרוּכוֹת שֶׁל נַחְתּוֹמִים שֶׁהֵן טְמֵאוֹת;

שֶׁרַבִּי אֱלִיעֶזֶר - מְטַהֵר.

הֵם הֵעִידוּ עַל תַּנּוּר שֶׁחִתְּכוֹ חֻלְיוֹת,

וְנָתַן חוֹל בֵּין חֻלְיָא לְחֻלְיָא - שֶׁהוּא טָמֵא;

שֶׁרַבִּי אֱלִיעֶזֶר - מְטַהֵר.

הֵם הֵעִידוּ שֶׁמְּעַבְּרִין אֶת הַשָּׁנָה בְּכָל אֲדָר;

שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים: עַד הַפּוּרִים.

הֵם הֵעִידוּ שֶׁמְּעַבְּרִים אֶת הַשָּׁנָה עַל תְּנַאי.

וּמַעֲשֶֹה בְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל,

שֶׁהָלַךְ לִטּוֹל רְשׁוּת מֵהֶגְמוֹן בְּסוּרְיָא וְשָׁהָה לָבֹא,

וְעִבְּרוּ אֶת הַשָּׁנָה עַל תְּנַאי לִכְשֶׁיִּרְצֶה רַבָּן גַּמְלִיאֵל.

וּכְשֶׁבָּא אָמַר: רוֹצֶה אֲנִי;

וְנִמְצֵאת הַשָּׁנָה מְעֻבֶּרֶת.

ברטנורא משנה ז   

ארוכות של נחתומים.  פשוטי כלי עץ שהנחתומים עורכים שם ככרות של לחם בשעה שעושין הפת. ארוכות, כמו ערוכות.  

שהן טמאות, מדרבנן. דנהי דמן התורה פשוטי כלי עץ אין מקבלין טומאה, רבנן גזור עליהו, כדמוכח במסכת כלים פרק ב'.  

שרבי אליעזר מטהר.  דסבר לא חשיבי כלים כלל, ואפילו כפשוטי כלי עץ לא הוו. ואין הלכה כרבי אליעזר.  

שחתכו חוליות.  שחתכו לתנור ברחבו לחוליות והניח חוליא על גבי חוליא ונתן חול בין חוליא לחוליא וטח אותו בטיט ועשה לו טפילה של טיט סביב לעבותו לשמור חומו כדרך שעושים לתנורים.

שרבי אליעזר מטהר.  דכיון דיש חול בין הסדקין, כשבור דמי. וחכמים מטמאים, שהטפילה עושה את כולו אחד ומחברת את הסדקים, ואע"פ שיש חול בין חוליא לחוליא. ואין הלכה כרבי אליעזר.  

שמעברין את השנה בכל אדר.  עד כ"ט באדר יש זמן לבית דין לומר מעוברת השנה, והחודש הבא הוא אדר שני. אבל ביום שלושים לאדר אין יכולים לעבר את השנה, הואיל וראוי לקבעו ניסן. כמפורש בפסחים פרק מקום שנהגו [דף נ"ו].  

על תנאי.  אם ירצה הנשיא תהיה מעוברת ואם לאו לא תהיה מעוברת.

משנה ח

הֵעִיד מְנַחֵם בֶּן סִגְנַאי

עַל מוּסַף הַיּוֹרָה שֶׁל שׁוֹלְקֵי זֵיתִים - שֶׁהוּא טָמֵא,

וְשֶׁל צַבָּעִים - שֶׁהוּא טָהוֹר;

שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים חִלּוּף הַדְּבָרִים.

ברטנורא משנה ח   

מוסף היורה של שולקי זיתים.  דרך שולקי זיתים וצבעים, שיש להם יורות גדולות ועושים להם תוספת טיט על שפתם שיעלו בה המים בעת רתיחתם. ושל שולקי זיתים טמא, לפי שאותה תוספת צריכה לכלי ומשתמשין בה, והתורה אמרה גבי תנור וכירים (ויקרא י"א) "וטמאים יהיו לכם", ודרשינן "לכם" - כל שבצרכיכם, כלומר הדבר מן הכלי שאתם צריכים לו ומשתמשין בו הוא שמקבל טומאה.  

ושל צבעים טהור.  שאין הצבעים משתמשים באותה תוספת לפי שיראים שמא יפסד צבעם.

משנה ט

הֵעִיד רַבִּי נְחוּנְיָא בֶּן גֻּדְגְּדָא,

עַל הַחֵרֶשֶׁת שֶׁהִשִֹּׂיאָהּ אָבִיהָ -

שֶׁהִיא יוֹצְאָה בְּגֵט;

וְעַל קְטַנָּה בַּת יִשְֹרָאֵל שֶׁנִּשֵֹּׂאת לְכֹהֵן -

שֶׁהִיא אוֹכֶלֶת בִּתְרוּמָה,

וְאִם מֵתָה - בַּעֲלָה יוֹרְשָׁהּ;

וְעַל הַמָּרִישׁ הַגָּזוּל שֶׁבְּנָאוֹ בַּבִּירָה -

שֶׁיִּתֵּן אֶת דָּמָיו;

וְעַל הַחַטָּאת הַגְּזוּלָה שֶׁלֹּא נוֹדְעָה לָרַבִּים -

שֶׁהִיא מְכַפֶּרֶת,

מִפְּנֵי תִּקּוּן הַמִּזְבֵּחַ.

ברטנורא משנה ט   

על החרשת שהשיאה אביה.  אף על גב דהויא אשת איש גמורה, שהרי קיבל אביה קידושיה כשהיא קטנה, אפילו הכי יוצאה בגט ומקבלת את גיטה כשהיא חרשת, ואע"פ שאין לה דעת, לפי שהאשה מתגרשת בעל כרחה הלכך לא בעינן דעתה.  

ועל קטנה בת ישראל שנישאת לכהן והיא יתומה, דלא היו נשואיה אלא מדרבנן.  שאוכלת בתרומה, דרבנן. ולא גזרינן תרומה דרבנן אטו תרומה דאורייתא.  

מריש.  קורה.  

בירה.  בית גדול.

מפני תקנת השבים.  שאם אתה מצריכו לקעקע בירתו ולהחזיר מריש עצמו, ימנע מלעשות תשובה.  

שלא נודעה לרבים שהיא גזולה.  

שהיא מכפרת ואין צריך להביא אחרת.  

מפני תיקון מזבח.  שלא יהיו כהנים עצבים שאכלו חולין שנשחטו בעזרה, ונמצא מזבח בטל שנמנעים מלעבוד עבודה.