עדיות, פרק ח

משנה א

הֵעִיד רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן בְּתֵירָא

עַל דַּם נְבֵלוֹת שֶׁהוּא טָהוֹר.

הֵעִיד רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן בְּתֵירָא

עַל אֵפֶר חַטָּאת שֶׁנָּגַע טָמֵא בְּמִקְצָתוֹ - שֶׁטִּמֵּא אֶת כֻּלּוֹ.

הוֹסִיף רַבִּי עֲקִיבָא

עַל הַסֹּלֶת וְעַל הַקְּטֹרֶת וְהַלְּבוֹנָה וְהַגֶּחָלִים,

שֶׁנָּגַע טְבוּל יוֹם בְּמִקְצָתָם -

שֶׁפָּסַל אֶת כֻּלָּם.

ברטנורא משנה א   

העיד רבי יהושע על דם נבילות שהוא טהור מלטמא כנבילה בכזית. אבל מטמא ברביעית. שאין לך דבר שיטמא דמו כבשרו אלא השרץ בלבד. ולעיל [ריש פרק ה'] דתנן דם נבלות בית שמאי מטהרין, לגמרי היו בית שמאי מטהרים. ובית הלל מטמאין, אבל לא כנבילה שמטמא בכזית, אלא ברביעית.  

שנגע טמא במקצתו שטימא את כולו.  מעלה עשו בקודש ובאפר חטאת, שאע"פ שהם גופים חלוקים, אם מונחים בתוך כלי אחד ונגע דבר שהוא מטמא לקודש במקצתן, נטמאו כולן, שהכלי מצרפן להחשיבן כאילו הן גוף אחד. ואסמכוה אקרא דכתיב (במדבר ז') "כף אחת עשרה זהב מלאה קטורת", הכתוב עשה לכל מה שבכף אחת.  

הוסיף רבי עקיבא.  דאילו מעדותו של רבי שמעון בן בתירא לא שמענו אלא על הטמא, ובא רבי עקיבא והוסיף אפילו טבול יום שאינו מטמא אלא פוסל בלבד, אם נגע במקצתן פסל את כולן.

ורמב”ם פירש, דמעדותו של רבי שמעון לא שמענו שמצרף אלא כלי שיש לו תוך, אבל כלי שאין לו תוך לא שמענו שמצרף, ובא רבי עקיבא והוסיף, שאפילו סולת וקטורת ולבונה וגחלים שאינן בתוך כלי, אלא צבורים ומונחים על לוח או דף שאין לו תוך, הרי הן כאילו מונחים בתוך כלי, ונעשים כאילו הן גוף אחד.  

והגחלים.  אותן שכהן גדול חותה במחתה ביום הכיפורים. אם נגע טבול יום במקצתן, נפסלו כולן. ומעלה עשו בהן. שאין הגחלים בני קבולי טומאה.

משנה ב

הֵעִיד רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בָּבָא וְרַבִּי יְהוּדָה הַכֹּהֵן

עַל קְטַנָּה בַּת יִשְֹרָאֵל שֶׁנִּשֵֹּׂאת לְכֹהֵן -

שֶׁהִיא אוֹכֶלֶת בִּתְרוּמָה, כֵּיוָן שֶׁנִּכְנְסָה לַחֻפָּה,

אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִבְעֲלָה.

הֵעִיד רַבִּי יוֹסֵי הַכֹּהֵן וְרַבִּי זְכַרְיָה בֶּן הַקַּצָּב

עַל תִּינוֹקֶת שֶׁהֻרְהֲנָה בְּאַשְׁקְלוֹן, וְרִחֲקוּהָ בְּנֵי מִשְׁפַּחְתָּהּ,

וְעֵדֶיהָ מְעִידִים אוֹתָהּ שֶׁלֹּא נִסְתְּרָה וְשֶׁלֹּא נִטְמְאָה;

אָמְרוּ לָהֶם חֲכָמִים: אִם מַאֲמִינִים אַתֶּם שֶׁהֻרְהֲנָה,

הַאֲמִינוּ שֶׁלֹּא נִסְתְּרָה וְשֶׁלֹּא נִטְמְאָה;

וְאִם אֵין אַתֶּם מַאֲמִינִים שֶׁלֹּא נִסְתְּרָה וְשֶׁלֹּא נִטְמְאָה,

אַל תַּאֲמִינוּ שֶׁהֻרְהֲנָה.

ברטנורא משנה ב   

קטנה בת ישראל. והיא יתומה, כדפרישנא בשלהי פרקין דלעיל. והוסיף כאן כשנכנסה לחופה אע"פ שלא נבעלה. דמעדות דלעיל לא שמענו שאוכלת בתרומה אלא כשנבעלה.

שהורהנה.  שנתמשכנה בידי נכרים.  

ועדיה.  אותן שהעידו שהורהנה.  

האמינו שלא נסתרה ושלא נטמאה.  ודוקא לזאת שעדיה מעידים עליה שלא נטמאה, הוא דאמרי רבנן האמינו לה, ושלא כדין ריחקוה בני משפחתה. אבל אם אין לה עדים, כל אשה שנחבשה על ידי ממון בזמן שיד הנכרים תקיפה, אסורה לבעלה כהן, לא שנא הורהנה מדעתה ולא שנא נחבשה.

משנה ג

הֵעִיד רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְרַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא

עַל אַלְמְנַת עִסָּה - שֶׁהִיא כְּשֵׁרָה לַכְּהֻנָּה;

שֶׁהָעִסָּה כְּשֵׁרָה לְטַמֵּא וּלְטַהֵר, לְרַחֵק וּלְקָרֵב.

אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל:

קִבַּלְנוּ עֵדוּתְכֶם, אֲבָל מַה נַּעֲשֶֹה?

שֶׁגָּזַר רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי שֶׁלֹּא לְהוֹשִיב בָּתֵּי דִינִין עַל כָּךְ;

הַכֹּהֲנִים שׁוֹמְעִים לָכֶם לְרַחֵק, אֲבָל לא לְקָרֵב.

ברטנורא משנה ג   

אלמנת עיסה.  משפחה אחת שנתערב בה ספק חלל, כל אחד מבני המשפחה ספק אם הוא אותו ספק שנתערב בהן אם לאו. ואשה שנישאת לאחד מבני אותה משפחה ומת בעלה, היא קרויה אלמנת עיסה, שכמו שהעיסה בלושה ומעורבת, כך זאת האשה מעורבת מספיקות. ספק אם בעלה הוא אותו ספק חלל, ואפילו אם הוא אותו ספק חלל, שמא אינו חלל לפי האמת.

ורבי יהושע מכשיר אותה לכהונה, שיש כאן ספק ספיקא ולקולא.

ורבן גמליאל סבר אף על גב דבעלמא ספק ספיקא לקולא, הכא שאני, דמעלה עשו ביוחסין.

שהעיסה כשרה לטמא ולטהר.  כלומר שהמשפחה שנתערב בה ספק חלל, הרי היא בחזקת כשרות כשאר המשפחות המיוחסות, וכמו ששאר המשפחות אומרות זו טמאה ומתרחקים ממנה וזו טהורה ומקרבים אותה, כך משפחה זו שנטמע בה ספק חלל, אין יכולים לומר הואיל ונטמא בה ספק אין צריכים יותר לבדוק כשנושאים נשים איזו נטמאה ואיזו טהורה, כדי לרחק הטמאה ולקרב הטהורה.  

קבלנו עדותכם.  נאמנים אתם בעינינו ומאמינים אנו שכך שמעתם.  

שלא להושיב בית דין על כך.  להתיר אלמנת עיסה לכתחלה.  

הכהנים שומעים לכם לרחק.  אם תאמרו אסורה.

אבל לא לקרב.  אם תאמרו מותרת. ופסק הלכה, שאלמנת עיסה אסורה להנשא לכהונה לכתחלה, ואם נישאת לא תצא.

משנה ד

הֵעִיד רַבִּי יוֹסֵי בֶּן יוֹעֶזֶר אִישׁ צְרֵדָה

עַל אַיָּל קַמְצָא - דְּכֵי;

וְעַל מַשְׁקֵה בֵּית מִטְבְּחַיָּא - דְּאִנוּן דְּכַיִן;

וּדְיִקְרַב בְּמִיתָא - מִסְתָּאָב.

וּקְרוֹ לֵהּ: יוֹסֵי שָׁרְיָא.

ברטנורא משנה ד   

איל קמצא.  מין חגב הוא. תרגום כ"חגבים" - כקומצין.  

דכן.  טהור ומותר באכילה.  

ועל משקה בית מטבחייא.  הדם והמים שהם בבית המטבחים שבעזרה.  

דאינון דכיין.  איכא מאן דאמר דכיין טהורים לגמרי. דטומאת משקין לאו דאורייתא, אלא רבנן הוא דגזור בהו טומאה, ובהני לא גזור. ואיכא למאן דאמר דכיין טהורים מלטמא אחרים, אבל טומאת עצמן יש להן, דיש למשקין טומאה מן התורה להטמא ולא מצו רבנן לטהר מה שטמאה התורה.  

ועל דיקרב למיתא מסאב.  הכי קאמר: וכל דיקרב ודאי למיתא, מסאב. אבל ספק, אפילו טומאת מת חמורה, טהור. וכל שכן טומאת שרץ קלה. וספק טומאה ברשות הרבים בא להתיר. ואף על גב דספק טומאה ברשות הרבים טהור דאורייתא הוא, דכל איסור ספק טומאה מסוטה ילפינן, דאפיק לה קרא בלשון טומאה, "ונסתרה והיא נטמאה", מגיד לך הכתוב שעל הספק אסורה, ומה סוטה רשות היחיד, שהרי אין סתירה ברשות הרבים, אף טומאת ספק אינה אלא ברה"י, מכל מקום קודם שבא יוסי בן יועזר היו אומרים הלכה ואין מורין כן, ובא הוא והעיד שמורין כן לכתחלה, לטהר כל ספק טומאה ברשות הרבים.  

וקרי ליה יוסי שריא.  לפי שהתיר שלושה דברים שהיו נוהגין בהן איסור. שכל בית דין שמתיר שלושה דברים שאין ההיתר שלהן פשוט, קרו ליה בי דינא שריא.

משנה ה

הֵעִיד רַבִּי עֲקִיבָא מִשּׁוּם נְחֶמְיָה אִישׁ בֵּית דְּלִי

שֶׁמַּשִֹּׂיאִים אֶת הָאִשָּׁה עַל פִּי עֵד אֶחָד.

הֵעִיד רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ עַל עֲצָמוֹת שֶׁנִּמְצְאוּ בְּדִיר הָעֵצִים -

אָמְרוּ חֲכָמִים: מְלַקֵּט עֶצֶם עֶצֶם, וְהַכֹּל טָהוֹר.

ברטנורא משנה ה   

שמשיאין האשה על פי עד אחד.  אשה שהלך בעלה למדינת הים, ובא עד אחד ואמר שמת, משיאים את אשתו על פיו.  

בדיר העצים. לשכה ששם היו אוצרים כל עצי המערכה. והיא היתה במקצוע מזרחית צפונית של עזרת נשים. ומצאו שם עצמות של מתים. ואמרו חכמים, מלקט עצם עצם והכל טהור, ולא חיישינן שמא נטמאו בהם אדם וכלים, משום דעזרת נשים דין רשות הרבים יש לה והוי ספק טומאה ברשות הרבים דספקו טהור. ובמסכת זבחים פרק בתרא [דף קי"ג] מייתי גמרא שרצו לגזור טומאה על כל ירושלים בשביל אותן עצמות שנמצאו בדיר העצים, אלא שאמר להם רבי יהושע לא בושה וכלימה היא לנו שנגזור טומאה על עיר אבותינו.

משנה ו

אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: שָׁמַעְתִּי כְּשֶׁהָיוּ בּוֹנִים בַּהֵיכָל,

עוֹשִֹים קְלָעִים לַהֵיכָל וּקְלָעִים לָעֲזָרוֹת,

אֶלָּא שֶׁבַּהֵיכָל בּוֹנִים מִבַּחוּץ, וּבַעֲזָרָה בּוֹנִים מִבִּפְנִים.

אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: שָׁמַעְתִּי שֶׁמַּקְרִיבִין אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בַּיִת,

וְאוֹכְלִים קָדְשֵׁי קָדָשִׁים אַף עַל פִּי שֶׁאֵין קְלָעִים,

קָדָשִׁים קַלִּים וּמַעֲשֵֹר שֵׁנִי אַף עַל פִּי שֶׁאֵין חוֹמָה;

שֶׁקְּדֻשָּׁה רִאשׁוֹנָה קִדְּשָׁה לְשָׁעָתָהּ וְקִדְּשָׁה לֶעָתִיד לָבֹא.

ברטנורא משנה ו   

שמעתי שמקריבים אף על פי שאין בית.  לפי שקדושה שקידש שלמה את הבית, קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא. וכן קדושת ירושלים קדשה לעולם. אבל קדושת שאר ארץ ישראל לא קדשה בכיבוש ראשון אלא לשעתה, עד שחזרו עולי בבל וקידשוה קדושה שניה, ואותה קדושה קדשה לעתיד לבא.

משנה ז

אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: מְקֻבָּל אֲנִי מֵרַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי,

שֶׁשָּׁמַע מֵרַבּוֹ, וְרַבּוֹ מֵרַבּוֹ, הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי,

שֶׁאֵין אֵלִיָּהוּ בָּא לְטַמֵּא וּלְטַהֵר, לְרַחֵק וּלְקָרֵב,

אֶלָּא לְרַחֵק הַמְקֹרָבִין בִּזְרוֹעַ וּלְקָרֵב הַמְרֻחָקִין בִּזְרוֹעַ.

מִשְׁפַּחַת בֵּית צְרִיפָה הָיְתָה בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן,

וְרִחֲקָהּ בֶּן צִיּוֹן בִּזְרוֹעַ;

וְעוֹד אַחֶרֶת הָיְתָה שָׁם, וְקֵרְבָהּ בֶּן צִיּוֹן בִּזְרוֹעַ;

כְּגוֹן אֵלּוּ,

אֵלִיָּהוּ בָּא לְטַמֵּא וּלְטַהֵר, לְרַחֵק וּלְקָרֵב.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: לְקָרֵב אֲבָל לא לְרַחֵק.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: לְהַשְׁווֹת הַמַּחֲלקֶת.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: לא לְרַחֵק וְלא לְקָרֵב, אֶלָּא לַעֲשׁוֹת שָׁלוֹם בָּעוֹלָם,

שֶׁנֶּאֱמַר (מלאכי ג, כג_כד) "הִנְנִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא" וְגוֹמֵר,

" וְהֵשִׁיב לֵב-אָבוֹת עַל-בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל-אֲבוֹתָם".

ברטנורא משנה ז   

הלכה למשה מסיני.  שהראה לו הקב"ה למשה בסיני דור דור ודורשיו, והראהו שאין אליהו בא לטמא ולטהר לרחק ולקרב לברר ספק משפחות המטומעות מי נטמע ומי לא נטמע, אלא יניחם והם כשרים לעתיד לבא, דהלכה היא משפחה שנטמעה נטמעה.  

אלא לרחק המקורבים בזרוע.  שהכל מחזיקים אותן בפסולים, אלא שנתקרבו בזרוע. אבל משפחה שנטמעה מחמת שלא נודע פסולה, יניחנה בכשרותה.

בית צריפה.  כך שם המשפחה.  

וריחקה.  הכריז עליהן שהן פסולין.  

בן ציון. אינש אלמא הוה, ובעל זרוע.  

ועוד משפחה אחרת היתה שם שהיתה פסולה.

וקירבה בן ציון בזרוע.  והכריז עליהן שהן כשרים להתחתן בהם.

וחס התנא על כבוד הבריות, ולא הזכיר שם המשפחה הפסולה שקירבה בן ציון בזרוע כמו שהזכיר שם המשפחה הכשרה, ללמדך כמה צריך אדם ליזהר שלא לספר בגנות חברו, ולהיות כוסה קלון. אם כך בפסולים, כל שכן בכשרים.  

כגון אלו.  שכשרותן ופסלותן ידועה, אלא שנתרחקו בזרוע ונתקרבו בזרוע.  

לקרב אבל לא לרחק. המשפחה הכשרה שנתרחקה בזרוע, הוא מקרב. אבל אינו מרחק אותה שנתקרבה בזרוע.  

שנאמר והשיב לב אבות על בנים.  שעתיד לומר ברוח הקודש זה מבני בניו של זה. ולדברי רבי שמעון, אבות אלו החכמים, ובנים אלו התלמידים, שיהיה לב כולן שוה ולא יפול ביניהן מחלוקת.

סליק מסכת עדיות