הוריות, פרק א

משנה א

הוֹרוּ בֵּית דִּין,

לַעֲבוֹר עַל אַחַת מִכָּל מִצְוֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה,

וְהָלַךְ הַיָּחִיד וְעָשָֹה שׁוֹגֵג עַל פִּיהֶם,

בֵּין שֶׁעָשׁוּ וְעָשָֹה עִמָּהֶן, בֵּין שֶׁעָשׁוּ וְעָשָֹה אַחֲרֵיהֶן,

בֵּין שֶׁלֹּא עָשׁוּ וְעָשָֹה -

פָּטוּר, מִפְּנֵי שֶׁתָּלָה בְּבֵית דִּין.

הוֹרוּ בֵּית דִּין,

וְיָדַע אֶחָד מֵהֶן שֶׁטָּעוּ, אוֹ תַּלְמִיד וְהוּא רָאוּי לְהוֹרָאָה,

וְהָלַךְ וְעָשָֹה עַל פִּיהֶן,

בֵּין שֶׁעָשׁוּ וְעָשָֹה עִמָּהֶן, בֵּין שֶׁעָשׁוּ וְעָשָֹה אַחֲרֵיהֶן,

בֵּין שֶׁלֹּא עָשׁוּ וְעָשָֹה -

הֲרֵי זֶה חַיָּב, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא תָּלָה בְּבֵית דִּין.

זֶה הַכְּלָל:

הַתּוֹלֶה בְּעַצְמוֹ - חַיָּב, וְהַתּוֹלֶה בְּבֵית דִּין - פָּטוּר.

ברטנורא משנה א

הורו בית דין לעבור - שאמרו לעם מותרים אתם לעשות דבר שחייבים על זדונו כרת.

והלך היחיד ועשה - מתניתין רבי יהודה היא, דאמר יחיד שעשה בהוראת בית דין פטור. ואינה הלכה, אלא כרבנן דאמרי יחיד שעשה בהוראת בית דין חייב. ואינו פטור עד שיהו העושים על פי בית דין רוב יושבי ארץ ישראל או רוב השבטים, ואז בית דין מביאין פר העלם דבר של צבור, והעושים על פיהם פטורים.

שוגג על פיהם - לאפוקי היכא שלא תלה בהוראת בית דין, כגון שהורו בית דין שחלב מותר, ונתחלף לו חלב בשומן ואכלו, שזה חייב, שהרי לא על פי בית דין אכל.

בין שלא עשו בית דין עצמן מעשה על פי הוראתם, הוא פטור והן חייבין, שבית דין אין מביאין קרבן אלא על שגגת הוראה, שהמעשה תלוי בקהל וההוראה בבית דין.

הרי זה חייב מפני שלא תלה בבית דין - ואף על גב דמזיד הוא זה, שהרי ידע שטעו ואעפ"כ עשה כדבריהם, ומזיד לאו בר קרבן הוא, הא אמרינן בגמרא שהוא שוגג, שחשב שמצוה לעשות על פי בית דין, ואפילו ידע בהן שטעו.

זה הכלל - לאתויי מבעט בהוראה, שאין דרכו לעשות על פי הוראתם, ועשה כהוראת בית דין לא מפני שסמך על הוראתם, אלא מפני שנדמה לו בדעתו שזה מותר, הרי זה חייב.

משנה ב

הוֹרוּ בֵּית דִּין, וְיָדְעוּ שֶׁטָּעוּ, וְחָזְרוּ בָּהֶן,

בֵּין שֶׁהֵבִיאוּ כַּפָּרָתָן, וּבֵין שֶׁלֹּא הֵבִיאוּ כַּפָּרָתָן,

וְהָלַךְ וְעָשָֹה עַל פִּיהֶן -

רַבִּי שִׁמְעוֹן - פּוֹטֵר;

וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: סָפֵק.

אֵיזֶהוּ סָפֵק?

יָשַׁב לוֹ בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ - חַיָּב;

הָלַךְ לוֹ לִמְדִינַת הַיָּם - פָּטוּר.

אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא:מוֹדֶה אֲנִי בָּזֶה שֶׁהוּא קָרוֹב לִפְטוּר מִן הַחוֹבָה.

אָמַר לוֹ בֶּן עַזַּאי: מַה שָּׁנָה זֶה מִן הַיּוֹשֵׁב בְּבֵיתוֹ?

שֶׁהַיּוֹשֵׁב בְּבֵיתוֹ אֶפְשָׁר הָיָה לוֹ שֶׁיִּשְׁמַע,

וְזֶה לא הָיָה אֶפְשָׁר לוֹ שֶׁיִּשְׁמַע.

ברטנורא משנה ב

רבי שמעון פוטר - כיון שפשטה הוראתם ברוב צבור.

רבי אליעזר אומר ספק - הואיל והיה לו לשאול בכל עת על דברים שנתחדשו בבית דין ולא שאל, הרי זה כמי שנסתפק לו אם חטא אם לא חטא, ומביא אשם תלוי. והלכה כרבי אליעזר.

איזהו ספק – כלומר, במה אומר רבי אליעזר שהוא נדון כמי שנסתפק לו אם חטא אם לא חטא, וחייב אשם תלוי.

ביושב בביתו - כשהוא יושב בביתו במדינה שהורו בה בית דין, שהיה אפשר שישמע שחזרו בהם בית דין מהוראתם.

אבל הלך לו למדינת הים - ולאו דוקא הלך, אלא החזיק בדרך ללכת, אע"פ שעדיין לא הלך, סבירא ליה לרבי עקיבא שמפני טרדתו לצאת לדרך אינו שואל אם חזרו בהן בית דין, ופטור מאשם תלוי. ובן עזאי סבר, הואיל ועדיין לא הלך, היה לו לשאול. ובהכי מוקי לה פלוגתייהו בגמרא. והלכה כרבי עקיבא.

משנה ג

הוֹרוּ בֵּית דִּין לַעֲקוֹר אֶת כָּל הַגּוּף;

אָמְרוּ: אֵין נִדָּה בַּתּוֹרָה, אֵין שַׁבָּת בַּתּוֹרָה,

אֵין עֲבוֹדָה זָרָה בַּתּוֹרָה -

הֲרֵי אֵלּוּ פְּטוּרִין.

הוֹרוּ לְבַטֵּל מִקְצָת וּלְקַיֵּם מִקְצָת -

הֲרֵי אֵלּוּ חַיָּבִין.

כֵּיצַד?

אָמְרוּ: יֵשׁ נִדָּה בַּתּוֹרָה,

אֲבָל הַבָּא עַל שׁוֹמֶרֶת יוֹם כְּנֶגֶד יוֹם, פָּטוּר;

יֵשׁ שַׁבָּת בַּתּוֹרָה,

אֲבָל הַמּוֹצִיא מֵרְשׁוּת הַיָּחִיד לִרְשׁוּת הָרַבִּים, פָּטוּר;

יֵשׁ עֲבוֹדָה זָרָה בַּתּוֹרָה,

אֲבָל הַמִּשְׁתַּחֲוֶה, פָּטוּר -

הֲרֵי אֵלּוּ חַיָּבִין, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ד, יג)

"וְנֶעְלַם דָּבָר", "דָּבָר" וְלא כָּל הַגּוּף.

ברטנורא משנה ג

לעקור את כל הגוף - כל עיקרה של מצוה, כדמפרש ואזיל.

הרי אלו פטורים - דכתיב (ויקרא ד') "ונעלם דבר", קרי ביה ונעלם מדבר, מקצת הדבר ולא כולו.

אבל הבא על שומרת יום כנגד יום פטור - בגמרא פריך דהא שומרת יום כנגד יום בתורה כתיב (שם ט"ו) "וספרה לה", מלמד שסופרת אחד כנגד אחד, וכל מידי דכתיב בתורה אין בית דין מביאין עליו קרבן. ומפרש בגמרא כגון דאמרי זבה לא הוי אלא ביממא. כלומר, כשרואה דם ביום ולא כשרואה בלילה, דכתיב (שם) "כל ימי זובה".

המוציא מרשות היחיד לרשות הרבים פטור - דאמרי הכנסה והוצאה אסורה, דכתיב (שמות ט"ז) "אל יצא איש ממקומו", זריקה והושטה מותרת.

המשתחוה פטור - דאמרי השתחואה דאית בה פשוט ידים ורגלים אסורה דכתיב (שם ל"ד) "לא תשתחוה לאל אחר", ושאין בה פשוט ידים ורגלים מותרת.

וכללא דמילתא, אין בית דין חייבין עד שיורו בדבר שאין הצדוקין מודין בו. אבל הורו בדבר שהצדוקין מודין בו, פטורין מקרבן צבור, והרבים העושים על פיהם, כל אחד חייב להביא קרבן על שגגתו. מאי טעמא, דזיל קרי בי רב הוא.

משנה ד

הוֹרוּ בֵּית דִּין,

וְיָדַע אֶחָד מֵהֶן שֶׁטָּעוּ, וְאָמַר לָהֶן: טוֹעִין אַתֶּם!

אוֹ שֶׁלֹּא הָיָה מֻפְלָא שֶׁל בֵּית דִּין שָׁם,

אוֹ שֶׁהָיָה אֶחָד מֵהֶן גֵּר, אוֹ מַמְזֵר, אוֹ נָתִין,

אוֹ זָקֵן שֶׁלֹּא רָאָה לוֹ בָּנִים -

הֲרֵי אֵלּוּ פְּטוּרִין,

שֶׁנֶּאֱמַר כָּאן: "עֵדָה" (שם, שם),

וְנֶאֱמַר לְהַלָּן: "עֵדָה" (במדבר לה, כד),

מָה "עֵדָה" הָאֲמוּרָה לְהַלָּן -

עַד שֶׁיִּהְיוּ כֻּלָּם רְאוּיִין לְהוֹרָאָה,

אַף "עֵדָה" הָאֲמוּרָה כָּאן -

עַד שֶׁיִּהְיוּ כֻּלָּם רְאוּיִים לְהוֹרָאָה.

הוֹרוּ בֵּית דִּין שׁוֹגְגִין, וְעָשׁוּ כָּל הַקָּהָל שׁוֹגְגִין -

מְבִיאִין פַּר;

מְזִידִין, וְעָשׁוּ שׁוֹגְגִין -

מְבִיאִין כִּשְֹבָּה וּשְֹעִירָה;

שׁוֹגְגִין, וְעָשׁוּ מְזִידִין -

הֲרֵי אֵלּוּ פְּטוּרִין.

ברטנורא משנה ד

וידע אחד מהן שטעו וכו' - דאמר קרא (ויקרא ד') "ואם כל עדת ישראל ישגו", עד שיהיו כולם מסכימים בשגגה.

מופלא של בית דין - הגדול שבהן, ראש הישיבה.

זקן שלא ראה בנים - אינו ראוי לדון דיני נפשות, שסתמו שהוא אכזרי ולא ירחם.

ונאמר להלן עדה - ושפטו העדה.

מה עדה האמורה להלן וכו' - שנאמר בסנהדרין (במדבר י"א) "והתיצבו שם עמך", בדומין לך, מיוחסין כמותך. פרט לגר ולנתין ולממזר שאינן ראויין לימנות בסנהדרין.

מזידין - שידעו בית דין שהדבר אסור, פטורים מקרבן צבור, דמזיד לאו בר קרבן הוא. והעושים שוגג, מביאים כשבה או שעירה חטאת יחיד.

שוגגים ועשו מזידין, אלו ואלו פטורים - בית דין פטורים שהרי לא עשו הקהל מפי הוראתם ולא תלו מעשיהם בבית דין, שהרי ידעו שבית דין טעו. וכל העושים פטורים, שהרי מזידין הן, ומזיד לאו בר קרבן הוא.

משנה ה

הוֹרוּ בֵּית דִּין, וְעָשׁוּ כָּל הַקָּהָל אוֹ רֻבָּן עַל פִּיהֶם -

מְבִיאִין פַּר,

וּבַעֲבוֹדָה זָרָה - מְבִיאִין פַּר וְשָֹעִיר; דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: שְׁנֵים עָשָֹר שְׁבָטִים מְבִיאִין שְׁנֵים עָשָֹר פָּרִים,

וּבַעֲבוֹדָה זָרָה - מְבִיאִין שְׁנֵים עָשָֹר פָּרִים וּשְׁנֵים עָשָֹר שְֹעִירִים.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: שְׁלשָׁה עָשָֹר פָּרִים,

וּבַעֲבוֹדָה זָרָה - שְׁלשָׁה עָשָֹר פָּרִים וּשְׁלשָׁה עָשָֹר שְֹעִירִים,

פַּר וְשָֹעִיר לְכָל שֵׁבֶט וָשֵׁבֶט, פַּר וְשָֹעִיר לְבֵית דִּין.

הוֹרוּ בֵּית דִּין, וְעָשׁוּ שִׁבְעָה שְׁבָטִים, אוֹ רֻבָּן, עַל פִּיהֶם -

מְבִיאִים פַּר,

וּבַעֲבוֹדָה זָרָה, מְבִיאִין פַּר וְשָֹעִיר; דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: שִׁבְעָה שְׁבָטִים שֶׁחָטְאוּ - מְבִיאִים שִׁבְעָה פָּרִים,

וּשְׁאָר שְׁבָטִים שֶׁלֹּא חָטְאוּ - מְבִיאִין עַל יְדֵיהֶן פַּר;

שֶׁאַף אֵלּוּ שֶׁלֹּא חָטְאוּ מְבִיאִין עַל יְדֵי הַחוֹטְאִים.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: שְׁמוֹנָה פָּרִים,

וּבַעֲבוֹדָה זָרָה - שְׁמוֹנָה פָּרִים וּשְׁמוֹנָה שְֹעִירִים,

פַּר וְשָֹעִיר לְכָל שֵׁבֶט וָשֵׁבֶט, וּפַר וְשָֹעִיר לְבֵית דִּין.

הוֹרוּ בֵּית דִּין שֶׁל אֶחָד מִן הַשְּׁבָטִים, וְעָשָֹה אוֹתוֹ הַשֵּׁבֶט עַל פִּיהֶם -

אוֹתוֹ הַשֵּׁבֶט הוּא חַיָּב, וּשְׁאָר כָּל הַשְּׁבָטִים פְּטוּרִים; דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵין חַיָּבִין, אֶלָּא עַל הוֹרָיַת בֵּית דִּין הַגָּדוֹל בִּלְבַד,

שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ד, יג) “וְאִם כָּל-עֲדַת יִשְֹרָאֵל יִשְׁגּוּ",

וְלא עֲדַת אוֹתוֹ הַשֵּׁבֶט.

ברטנורא משנה ה

מביאין פר - האמור בויקרא "והקריבו הקהל פר".

ובעבודה זרה מביאים פר ושעיר - ואם הורו להתיר באיסור עבודה זרה, מביאים פר ושעיר האמור בפרשת שלח לך, "וכי תשגו ולא תעשו את כל המצות האלה", מצוה שהיא שקולה כנגד כל המצות, הוי אומר זו עבודה זרה, וכתיב התם (שם ט"ו) "והיה אם מעיני העדה נעשתה לשגגה ועשו כל העדה פר בן בקר אחד לעולה וגו' ושעיר עזים אחד לחטאת". ורבי מאיר סבר, האי "והקריבו הקהל פר" האמור בויקרא, בשגגת שאר עבירות, וכן "ועשו כל העדה פר ושעיר" האמור בשלח לך בשגגת עבודה זרה, הקהל שהורה בלבד הן המביאים אותם, והן בית דין הגדול.

שנים עשר שבטים מביאין - דסבר רבי יהודה כל שבט ושבט אקרי קהל, שנאמר (דברי הימים ב כ') "ויעמוד יהושפט בקהל יהודה".

שלושה עשר פרים - דסבר רבי שמעון שאין בית דין ששגגו בהוראה מתכפרים בפרים ושעירים של השבטים, אלא חייבים להביא פר ושעיר לעצמם.

שבעה שבטים - שהם רוב מנין של שבטים, אע"פ שהן מיעוט ישראל. או רוב מנין ישראל, ואע"פ שיהיו ממיעוט מנין השבטים. ואפילו עשה שבט אחד והוא רוב ישראל, מביאים כל שאר השבטים שלא חטאו על ידי אלו החוטאים.

שמונה פרים - דסבר רבי שמעון שאין אותן שלא חטאו מביאים על ידי החוטאים. והלכה כרבי יהודה.

ועשה אותו שבט - לעצמו, ואין כאן רוב מנין ישראל ולא רוב השבטים.

וחכמים אומרים אין חייבים וכו' - והלכה כחכמים.