הוריות, פרק ב
משנה א
הוֹרָה כֹּהֵן מָשִׁיח לְעַצְמוֹ, שׁוֹגֵג וְעָשָֹה שׁוֹגֵג -
מֵבִיא פַּר.
שׁוֹגֵג וְעָשָֹה מֵזִיד, מֵזִיד וְעָשָֹה שׁוֹגֵג -
פָּטוּר;
שֶׁהוֹרָאַת כֹּהֵן מָשִׁיח לְעַצְמוֹ, כְּהוֹרָאַת בֵּית דִּין לַצִּבּוּר.
ברטנורא משנה א
הורה כהן משיח - כהן גדול המשוח בשמן המשחה הורה היתר לעצמו, ועשה מעשה בעצמו בדבר שחייבים על זדונו כרת.
משנה ב
הוֹרָה בִּפְנֵי עַצְמוֹ וְעָשָֹה בִּפְנֵי עַצְמוֹ -
מִתְכַּפֵּר לוֹ בִּפְנֵי עַצְמוֹ.
הוֹרָה עִם הַצִּבּוּר וְעָשָֹה עִם הַצִּבּוּר -
מִתְכַּפֵּר לוֹ עִם הַצִּבּוּר;
שֶׁאֵין בֵּית דִּין חַיָּבִים עַד שֶׁיּוֹרוּ לְבַטֵּל מִקְצָת וּלְקַיֵּם מִקְצָת,
וְכֵן הַמָּשִׁיחַ.
וְלא בַּעֲבוֹדָה זָרָה,
עַד שֶׁיּוֹרוּ לְבַטֵּל מִקְצָת וּלְקַיֵּם מִקְצָת.
ברטנורא משנה ב
מתכפר לו בפני עצמו - חייב להביא פר בפני עצמו.
הורה עם הצבור - שהיה הוא אחד מן הסנהדרין ששגגו בהוראה.
מתכפר לו עם הצבור - בפר העלם דבר של צבור, ואינו צריך קרבן אחר. דסלקא דעתך אמינא כי היכי דביום הכיפורים אינו מתכפר עם הצבור, דהא כתיב (ויקרא ט"ז) "ושחט את פר החטאת אשר לו", הכא נמי יהיה צריך קרבן בפני עצמו, קמשמע לן דלא. ונפקא לן מקרא דכתיב (שם ד') "על חטאתו אשר חטא", בחטא המיוחד לו מביא קרבן בפני עצמו, ובחטא שאינו מיוחד לו, אינו מביא קרבן בפני עצמו.
שאין בית דין חייבין - כלומר, דין הוא שהמשיח מתכפר עם הצבור, שהרי אין בית דין חייבין וכו' וכן המשיח, אלמא הושוה המשיח לבית דין בכל עניניו, לא אם כן כשהורה עם הצבור, דין הוא שיהיה שוה לצבור ויתכפר עם הצבור.
ולא בעבודה זרה עד שיורו לבטל מקצת - לפי שנאמר בשאר מצות (ויקרא ד') "ונעלם דבר מעיני הקהל", ונאמר בעבודה זרה (במדבר ט"ו) "והיה אם מעיני העדה" וגו', מה בשאר מצות "ונעלם דבר" - ולא כל הגוף, אף בעבודה זרה "דבר" - ולא כל הגוף.
משנה ג
אֵין חַיָּבִין אֶלָּא עַל הֶעְלֵם דָּבָר עִם שִׁגְגַת הַמַּעֲשֶֹה,
וְכֵן הַמָּשִׁיחַ.
וְלא בַּעֲבוֹדָה זָרָה אֵין חַיָּבִין,
אֶלָּא עַל הֶעְלֵם דָּבָר עִם שִׁגְגַת הַמַּעֲשֶֹה.
אֵין בֵּית דִּין חַיָּבִין,
עַד שֶׁיּוֹרוּ בְּדָבָר שֶׁזְּדוֹנוֹ כָּרֵת וְשִׁגְגָתוֹ חַטָּאת,
וְכֵן הַמָּשִׁיחַ.
וְלא בַּעֲבוֹדָה זָרָה,
עַד שֶׁיּוֹרוּ עַל דָּבָר שֶׁזְּדוֹנוֹ כָּרֵת וְשִׁגְגָתוֹ חַטָּאת.
ברטנורא משנה ג
אין חייבין אלא על העלם דבר - בית דין שהורו לצבור על אחת מכל המצות, אין חייבין להביא פר העלם דבר של צבור אלא על העלם דבר ששגגו בהוראה ונעלם מהן הדין.
עם שגגת מעשה - ושגגו רוב הצבור ועשו מעשה על פיהם. דכתיב "ישגו ונעלם דבר", שגגת מעשה ונעלם דבר.
וכן המשיח - וכן כהן גדול המשוח בשמן המשחה אינו חייב קרבן עד שיעלם ממנו הדין ויעשה הוא עצמו מעשה בשוגג על פי הוראה שחשב, דכתיב (ויקרא ד') "לאשמת העם", מלמד שהמשיח כעם.
ובעבודה זרה אין חייבין - (ובעבודה זרה) שבית דין ששגגו בהוראה בעבודה זרה חייבין פר ושעיר.
אין חייבין אלא על העלם דבר עם שגגת מעשה - כשאר כל המצות. דילפינן עבודה זרה משאר מצות מגזירה שוה דמעיני מעיני, כדכתבינן לעיל.
אין חייבין אלא על דבר שזדונו כרת ועל שגגתו חטאת –
שכל הכריתות שבתורה הן ל"ו, ועל כולן חייבין על שגגתן חטאת, חוץ מחמשה שבהן שאין חייבין על שגגתן חטאת, והן מילה וקרבן פסח, לפי שהן מצות עשה, אע"פ שיש על זדונן כרת אין חייבין על שגגתן חטאת, דבחטאת כתיב (ויקרא ד') "אחת מכל מצות ה' אשר לא תעשינה"; ומגדף, מפני שאין בו מעשה, והכתוב אומר בחטאת, "לעושה בשגגה" - יצא מגדף שאין בו מעשה. וטומאת מקדש וקדשיו אין חייבין על שגגתן אלא קרבן עולה ויורד האמור בויקרא. וכל הנך אין בית דין מביאין חטאת על שגגתן, ולא המשיח.
נמצאו כל המצות שבית דין וכהן המשיח מביאין עליהן קרבן, שלושים ואחת מצות שחייבין על זדונן כרת ועל שגגתן חטאת קבועה.
משנה ד
אֵין חַיָּבִין עַל עֲשֵֹה וְעַל לא תַעֲשֶֹה שֶׁבַּמִּקְדָּשׁ,
וְאֵין מְבִיאִין אָשָׁם תָּלוּי עַל עֲשֵֹה וְעַל לא תַעֲשֶֹה שֶׁבַּמִּקְדָּשׁ.
אֲבָל חַיָּבִין עַל עֲשֵֹה וְעַל לא תַעֲשֶֹה שֶׁבַּנִּדָּה,
וּמְבִיאִין אָשָׁם תָּלוּי עַל עֲשֵֹה וְעַל לא תַעֲשֶֹה שֶׁבַּנִּדָּה.
אֵיזוֹ הִיא מִצְוַת עֲשֵֹה שֶׁבַּנִּדָּה?
פְּרֹשׁ מִן הַנִּדָּה;
וּמִצְוַת לא תַעֲשֶֹה?
לא תָּבֹא אֶל הַנִּדָּה.
ברטנורא משנה ד
אין חייבין על עשה ועל לא תעשה שבמקדש - בית דין שהורו וטעו בטומאת מקדש וקדשיו, אין מחויבין להביא קרבן צבור.
על עשה שבמקדש - כגון שנטמא במקדש, שמצוה לו לצאת בקצרה, ואם שהה ויצא בארוכה חייב כרת. ובית דין שהורו לו לצאת בארוכה אין חייבין קרבן, לפי שאין על שגגה זו קרבן חטאת, כלומר יחיד שטעה ושגג בזו ויצא בארוכה, אינו חייב חטאת קבועה אלא קרבן עולה ויורד.
ולא תעשה שבמקדש - שלא יכנס למקדש בטומאה.
ואין מביאין אשם תלוי וכו' - שכל דבר שחייבין על שגגתו חטאת קבועה, מביאין על "לא הודע" שלו אשם תלוי. וטומאת מקדש, הואיל ואין חייבין על שגגתו חטאת, אין מביאין על "לא הודע" שלו אשם תלוי.
על עשה שבנדה - היה משמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי עתה בשעת תשמיש, מצוה עליו לפרוש, ולא יפרוש מיד, שהיציאה הנאה היא לו כביאתו, אלא נועץ צפרניו בקרקע, וממתין עד שימות האבר ופורש בלא קושי. וזהו עשה שבנדה. ואם שגגו בית דין בהוראה זו והורו שיפרוש מיד, חייבין פר העלם דבר, לפי שהיחיד חייב על שגגתו חטאת.
משנה ה
אֵין חַיָּבִין עַל שְׁמִיעַת הַקּוֹל, וְעַל בִּטּוּי שְֹפָתַיִם,
וְעַל טֻמְאַת מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו;
וְהַנָּשִֹיא כַּיּוֹצֵא בָהֶם; דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי.
רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: הַנָּשִֹיא חַיָּב בְּכֻלָּן חוּץ מִשְּׁמִיעַת הַקּוֹל;
שֶׁהַמֶּלֶךְ לא דָּן וְלא דָּנִין אוֹתוֹ, לא מֵעִיד וְלא מְעִידִין אוֹתוֹ.
ברטנורא משנה ה
אין חייבין על שמיעת הקול - שהשביעו חברו אם יודע לו עדות ולא העיד לו, כדכתיב (ויקרא ה') "ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה והוא עד" וגו'.
ועל ביטוי שפתים - שבועה שלא אוכל, ואכל; או שאוכל, ולא אכל. וכן אכלתי, ולא אכל, לא אכלתי - ואכל.
ועל טומאת מקדש וקדשיו - הנכנס למקדש בטומאה, או שאכל קודש. אם שגגו בהוראה באחת מכל אלו, אין חייבין קרבן לא בית דין ולא המשיח, לפי שאין היחידים חייבין על שגגתן חטאת קבועה.
והנשיא כיוצא בהם - מלך ששגג באחד מכל אלו, אינו מביא שעיר ופטור משום קרבן, דבכל הנך כתיב "ואם לא תגיע ידו” "ואם לא תשיג ידו" - מי שבאים לידי עניות. יצא מלך וכהן גדול שאינן באין לידי עניות.
רבי עקיבא אומר הנשיא חייב - דבנשיא כתיב (שם ד') "וכפר עליו הכהן מחטאתו", ובקרבן עולה ויורד האמור בשמיעת קול, ובבטוי שפתים, ובטומאת מקדש, כתיב (שם ה') "וכפר עליו הכהן מחטאתו", ללמדך שנשיא חייב בהן.
והאי דכהן משיח פטור מקרבן האמור בשמיעת קול ובטוי שפתים וטומאת מקדש, לדברי רבי עקיבא הוא, משום דכתיב (שם ו') "זה קרבן אהרן ובניו וגו' עשירית האיפה". "זה", מיעוט הוא, לומר עשירית האיפה של מנחת חביתין בא חובה לכהן המשיח, ואין עשירית איפה אחר בא לו חובה, למעוטי עשירית האיפה האמור בשמיעת קול וכו' שאין הכהן המשיח מביא אותו. וכיון שמיעטו הכתוב מעשירית האיפה, נתמעט נמי משתי תורים, ומכל קרבן האמור בענין. דכתיב בסוף אותה פרשה "וכפר עליו הכהן על חטאתו אשר חטא מאחת מאלה", המתכפר באחת מאלה מתכפר בכולן, ושאין מתכפר באחת מאלה, אין מתכפר בכולן.
ואין הלכה כרבי עקיבא ולא כרבי יוסי, אלא כהן משיח ונשיא חייבין קרבן עולה ויורד על שמיעת קול ועל בטוי שפתים ועל טומאת מקדש, כדמוכח לקמן במתניתין. והא דתנינן "אין חייבין על שמיעת הקול" וכו', דמשמע לא בית דין ולא כהן משיח, היינו אינו חייב פר הבא על שאר מצות, אבל חייב קרבן עולה ויורד.
משנה ו
כָּל הַמִּצְוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה, שֶׁחַיָּבִין עַל זְדוֹנָן כָּרֵת וְעַל שִׁגְגָתָן חַטָּאת -
הַיָּחִיד מֵבִיא כִּשְֹבָּה וּשְֹעִירָה, וְהַנָּשִֹיא שָֹעִיר,
וּמָשִׁיחַ וּבֵית דִּין מְבִיאִין פַּר.
וּבַעֲבוֹדָה זָרָה:
הַיָּחִיד וְהַנָּשִֹיא וְהַמָּשִׁיחַ מְבִיאִין שְֹעִירָה,
וּבֵית דִּין פַּר וְשָֹעִיר,
פַּר לְעוֹלָה וְשָֹעִיר לְחַטָּאת.
ברטנורא משנה ו
ובעבודה זרה היחיד והנשיא והמשיח מביאין שעירה - בפרשת שלח לך בקרבן עבודה זרה כתיב "ואם נפש אחת תחטא בשגגה וגו' והקריבה עז", וכתיב בתריה "תורה אחת יהיה לכם", השוה את כולן לקרבן זה.
משנה ז
אָשָׁם תָּלוּי -
הַיָּחִיד וְהַנָּשִֹיא חַיָּבִין,
וּמָשִׁיחַ וּבֵית דִּין פְּטוּרִים.
אָשָׁם וַדַּאי -
הַיָּחִיד וְהַנָּשִֹיא וְהַמָּשִׁיחַ חַיָּבִין,
וּבֵית דִּין פְּטוּרִין.
עַל שְׁמִיעַת הַקּוֹל וְעַל בִּטּוּי שְֹפָתַיִם,
וְעַל טֻמְאַת מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו -
בֵּית דִּין פְּטוּרִין,
וְהַיָּחִיד וְהַנָּשִֹיא וְהַמָּשִׁיחַ חַיָּבִין;
אֶלָּא שֶׁאֵין כֹּהֵן גָּדוֹל חַיָּב עַל טֻמְאַת מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו; דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן.
וּמָה הֵן מְבִיאִין?
קָרְבַּן עוֹלֶה וְיוֹרֵד.
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: הַנָּשִֹיא מֵבִיא שָֹעִיר.
ברטנורא משנה ז
אשם תלוי - עבירות שחייבין על זדונן כרת ועל שגגתן חטאת קבועה, חייבין על לא הודע שלהן אשם תלוי, כגון כשני זיתים: אחד של חלב ואחד של שומן, ואכל אחד מהן ואינו יודע איזה מהן אכל.
והמשיח ובית דין פטורין - דכתיב בקרבן צבור (ויקרא ד') "ונודעה החטאת והקריבו", אין חייבין קרבן אלא על הודע. ומשיח כבית דין.
אשם ודאי - חמש אשמות הן שבאין על הודאי, אשם מעילות, אשם גזילות, אשם נזיר, אשם מצורע, אשם שפחה חרופה.
היחיד והנשיא והמשיח חייבין - שכל אלו מעשה יחיד הם, לא שנא הדיוט ולא שנא משיח ונשיא.
ובית דין פטורים - שאין להוראת בית דין עסק בהם. ואין אשם בא על הוראת בית דין.
אלא שאין כהן גדול חייב על טומאת מקדש וקדשיו דברי רבי שמעון - טעמא דרבי שמעון, דכתיב בטומאת מקדש (במדבר י"ט) "ואיש אשר יטמא ולא יתחטא ונכרתה הנפש ההיא מתוך הקהל", מי שחטאו שוה לקהל, יצא כהן גדול שאין חטאו שוה לקהל. שהקהל כל מי שנכנס מהן למקדש שוגג, או עבר עבירה בשוגג, חייב על שגגת מעשה בלבד, וכהן משיח אינו חייב אלא על העלם דבר עם שגגת מעשה, כדמוכח לעיל בפרקין.
ואין הלכה כרבי שמעון, אלא כהן גדול מביא קרבן עולה ויורד אף על טומאת מקדש וקדשיו.
רבי אליעזר אומר הנשיא מביא שעיר - על טומאת מקדש וקדשיו. לפי שחייבין על זדונו כרת. כדרך שהוא מביא שעיר על שאר מצות שחייבין על זדונן כרת.
ואין הלכה כרבי אליעזר, דכיון דאין חייבין על שגגת מקדש וקדשיו חטאת קבוע, אין הנשיא מביא אלא כדרך שהיחיד מביא.