בבא קמא, פרק י
משנה א
הַגּוֹזֵל וּמַאֲכִיל אֶת בָּנָיו, וְהִנִּיחַ לִפְנֵיהֶם פְּטוּרִין מִלְּשַׁלֵּם.
וְאִם הָיָה דָּבָר שֶׁיֶּשׁ בּוֹ אַחֲרָיוּת חַיָּבִין לְשַׁלֵּם.
אֵין פּוֹרְטִין לא מִתֵּבַת הַמּוֹכְסִין, וְלא מִכִּיס שֶׁל גַּבָּאִין,
וְאֵין נוֹטְלִין מֵהֶם צְדָקָה.
אֲבָל נוֹטֵל הוּא מִתּוֹךְ בֵּיתוֹ אוֹ מִן הַשּׁוּק.
ברטנורא משנה א
הגוזל ומאכיל.
והניח לפניהם. או שהניח לפניהם הגזילה קיימת.
פטורים מלשלםאם אכלוה אחר מיתת אביהם וליתא בעינה, פטורים מלשלם, דהא אינהו לא גזול מידי, ומטלטלי לא משעבדי לבעל חוב. ואם לא אכלוה והיא בעינה, חייבים להחזיר.
אם היה דבר שיש בו אחריות. כלומר: ואם הניח להם אביהם דבר שיש בו אחריות שהם קרקעות, חייבים לשלם אף על פי שאכלוה כבר. הכי מתרצה מתניתין בגמרא.
ולענין פסק הלכה, הגוזל ומאכיל את בניו, בין שאכלו לפני יאוש בין שאכלו לאחר יאוש, חייבים לשלם מממון שהניח להם אביהם, בין מנכסים שיש להם אחריות בין מנכסים שאין להם אחריות, דהאידנא מטלטלי משעבדי לבעל חוב. ואם לא הניח הגזלן כלום, אם אכלו הבנים הגזילה לפני יאוש, חייבים לשלם משלהם. ואם לאחר יאוש אכלו, אין חייבים לשלם משלהם אלא אם כן הניח להם אביהם.
אין פורטין. אין מחליפים סלעים בפרוטות.
מתיבת המוכסין. ליטול פרוטות מתיבתן שנותנים בה מעות המכס.
ולא מכיס של גבאים.גבאי המלך שגובה כסף גולגולת וארנונא. לפי שהן של גזל. ודוקא במוכס נכרי או מוכס ישראל שאין לו קצבה, שלוקח כמו שהוא רוצה. אבל מוכס ישראל, שהעמידו אפילו מלך נכרי, ולוקח דבר קצוב בחוק המלכות, אינו בחזקת גזלן ופורטין מתיבתו. ולא עוד אלא שאסור להבריח מן המכס שלו, דדינא דמלכותא דינא.
מתוך ביתושל מוכס שהוא בחזקת גזלן.
או מן השוק. אם יש לו מעות בביתו או בשוק שאינם בתיבת המכס. ואם חייב אדם פרוטות למוכס מן המכס בחצי דינר ואין לו פרוטות. נותן לו דינר כסף ומקבל ממנו פרוטות בשוה חציו ואע"פ שנותן לו מתיבת המכס, מפני שהוא כמציל מידו.
משנה ב
נָטְלוּ מוֹכְסִין אֶת חֲמוֹרוֹ וְנָתְנוּ לוֹ חֲמוֹר אַחֵר,
גָּזְלוּ לִסְטִים אֶת כְּסוּתוֹ וְנָתְנוּ לוֹ כְּסוּת אַחֶרֶת
הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ,
מִפְּנֵי שֶׁהַבְּעָלִים מִתְיָאֲשִׁין מֵהֶן.
הַמַּצִּיל מִן הַנָּהָר, אוֹ מִן הַגַּיִס, אוֹ מִן הַלִּסְטִים;
אִם נִתְיָאֲשׁוּ הַבְּעָלִים
הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ.
וְכֵן נְחִיל שֶׁל דְּבוֹרִים,
אִם נִתְיָאֲשׁוּ הַבְּעָלִים
הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ.
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה:
נֶאֱמֶנֶת אִשָּׁה אוֹ קָטָן לוֹמַר: מִכָּאן יָצָא נְחִיל זֶה.
וּמְהַלֵּךְ בְּתוֹךְ שְֹדֵה חֲבֵרוֹ לְהַצִּיל אֶת נְחִילוֹ,
וְאִם הִזִּיק מְשַׁלֵּם מַה שֶּׁהִזִּיק;
אֲבָל לא יָקֹץ אֶת סוֹכוֹ, עַל מְנָת לִתֵּן אֶת הַדָּמִים.
רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה אוֹמֵר:
אַף קוֹצֵץ וְנוֹתֵן אֶת הַדָּמִים.
ברטנורא משנה ב
הרי אלו שלו. דמסתמא נתיאשו הבעלים מיד, וקננהו היאך ביאוש ושינוי רשות.
אם נתיאשו הבעלים. דשמעינהו דאייאש, דאמרי "ווי לחסרון כיס". אבל סתמא לא. ורישא דנטלו ליסטים את כסותו, דמשמע דמסתמא מתייאשו, מיירי בליסטים ישראל, דכיון דדייני ישראל אמרי הבא עדים הבא ראיה, מכי נטלו לו ליסטים מייאש. וסיפא בליסטים נכרים, שדייני נכרים דנין בגאוה ובזרוע ובאומדן דעת בלא עדים ולא ראיה, והנגזל מהם לא מייאש. ומשום הכי אי שמעינהו דאייאוש, אין; אבל סתמא לא.
נחיל של דבורים. קיבוץ שנקבצים עם המלך שלהם.
לא יקוץ את השוכה. נתישבו דבורים [שלו] על שוכת חבירו, וירא ליטלן אחד אחד שלא יברחו, לא יקוץ את השוכה כולה ואפילו על מנת ליתן את הדמים.
רבי ישמעאל כו'. ואין הלכה כרבי ישמעאל.
משנה ג
הַמַּכִּיר כֵּלָיו וּסְפָרָיו בְּיַד אַחֵר,
וְיָצָא לוֹ שֵׁם גְּנֵבָה בָּעִיר
יִשָּׁבַע לוֹ הַלּוֹקֵחַ כַּמָּה נָתַן, וְיִטֹּל;
וְאִם לָאו לא כָּל הֵימֶנּוּ,
שֶׁאֲנִי אוֹמֵר:
מְכָרָן לְאַחֵר וּלְקָחָן זֶה הֵימֶנּוּ.
ברטנורא משנה ג
המכיר כליו וספריו וכו'. מתניתין באדם שאינו עשוי למכור כליו, דכיון דיצא לו שם גניבה בעיר. ואיכא סהדי שאלו הכלים והספרים שלו היו, לא חיישינן דלמא איהו זבנינהו.
ישבע לוקח כמה נתן ויטול. ויחזיר לו כליו. ולפני יאוש קמיירי.
משנה ד
זֶה בָּא בְּחָבִיתוֹ שֶׁל יַיִן, וְזֶה בָּא בְּכַדּוֹ שֶׁל דְּבַשׁ;
נִסְדְּקָה חָבִית שֶׁל הַדְּבַשׁ,
וְשָׁפַךְ זֶה אֶת יֵינוֹ וְהִצִּיל אֶת הַדְּבַשׁ לְתוֹכוֹ
אֵין לוֹ אֶלָּא שְֹכָרוֹ;
וְאִם אָמַר:
אַצִּיל אֶת שֶׁלָּךְ, וְאַתָּה נוֹתֵן לִי דְּמֵי שֶׁלִּי
חַיָּב לִתֵּן לוֹ.
שָׁטַף נָהָר חֲמוֹרוֹ וַחֲמוֹר חֲבֵרוֹ;
שֶׁלּוֹ יָפֶה מָנֶה וְשֶׁל חֲבֵרוֹ מָאתַיִם;
הִנִּיחַ זֶה אֶת שֶׁלּוֹ, וְהִצִּיל אֶת שֶׁל חֲבֵרוֹ
אֵין לוֹ אֶלָּא שְֹכָרוֹ;
וְאִם אָמַר לוֹ:
אֲנִי אַצִּיל אֶת שֶׁלָּךְ, וְאַתָּה נוֹתֵן לִי אֶת שֶׁלִּי
חַיָּב לִתֵּן לוֹ.
ברטנורא משנה ד
אין לו אלא שכרו. שכר כלי ושכר פעולה.
שטף נהר חמורו. צריכא למיתני תרי בבי דמתניתין. דאי תנא רישא, הוה אמינא התם הוא דכי פריש יהיב ליה דמי כולה משום דבידים קא פסיד, ששפך את יינו בידים בשבילו, אבל סיפא דממילא, אימא אין לו אלא שכרו. ואי אשמועינן סיפא, הכא הוא דבסתמא אין לו אלא שכרו משום דממילא, אבל התם דבידים, אימא אפילו בסתמא יהיב ליה דמי כולה. צריכא.
משנה ה
הַגּוֹזֵל שָֹדֶה מֵחֲבֵרוֹ, וּנְטָלוּהָ מְסִיקִין;
אִם מַכַּת מְדִינָה הִיא
אוֹמֵר לוֹ: הֲרֵי שֶׁלָּךְ לְפָנֶיךָ!
וְאִם מֵחֲמַת הַגַּזְלָן
חַיָּב לְהַעֲמִיד לוֹ שָֹדֶה אַחֶרֶת.
שְׁטָפָהּ נָהָר
אוֹמֵר לוֹ: הֲרֵי שֶׁלָּךְ לְפָנֶיךָ!
ברטנורא משנה ה
נטלוה מסיקין. אנסים גזלוה מן הגזלן. תרגום צלצל, סקאה. שהארבה גזלן הוא, שאוכל בשדות אחרים.
אם מכת מדינה היא. שאנסו קרקע של אחרים עם זו.
משנה ו
הַגּוֹזֵל אֶת חֲבֵרוֹ, אוֹ שֶׁלָּוָה הֵימֶנּוּ, אוֹ שֶׁהִפְקִיד לוֹ;
בַּיִּשּׁוּב לא יַחֲזִיר לוֹ בַּמִּדְבָּר;
עַל מְנָת לָצֵאת בַּמִּדְבָּר יַחֲזִיר לוֹ בַּמִּדְבָּר.
ברטנורא משנה ו
על מנת לצאת במדבר. לא שיאמר לו בפירוש "על מנת שתצא במדבר ותפרעני", דהא מלתא דפשיטא היא. אלא כגון שאמר לו חבירו "להוי האי פקדון גבך. דאנא למדבר נפיקנא". ואמר ליה אידך "ואנא נמי למדבר בעינא למיפק", והשתא אי בעי לאהדורינהו במדבר מהדר להו.
משנה ז
הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ: גְּזַלְתִּיךָ, הִלְוִיתַנִי, הִפְקַדְתָּ אֶצְלִי,
וְאֵינִי יוֹדֵעַ אִם הֶחֱזַרְתִּי לָךְ אִם לא הֶחֱזַרְתִּי לָךְ
חַיָּב לְשַׁלֵּם.
אֲבָל אִם אָמַר לוֹ:
אֵינִי יוֹדֵעַ אִם גְּזַלְתִּיךָ,
אִם הִלְוִיתַנִי, אִם הִפְקַדְתָּ אֶצְלִי
פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּם.
ברטנורא משנה ז
האומר לחבירו גזלתיך וכו'. וכגון שחבירו טוענו ברי גזלתני, והוא אומר אמת, גזלתיך אבל איני יודע אם החזרתי לך, חייב לשלם. אבל אם חבירו טוען שמא גזלתני או הלויתיך, והוא אומר אמת גזלתיך או הלויתני ואיני יודע אם החזרתי לך, פטור מדיני אדם. ואם בא לצאת ידי שמים, ישלם לו.
איני יודע אם גזלתיך וכו' פטור מלשלם. ומיהו ישבע שאינו יודע שחייב לו, דלא עדיף שמא מברי, דהא אי נמי הוה טעין ליה אין לך בידי כלום, הוה משבעינן ליה שבועת היסת.
משנה ח
הַגּוֹנֵב טָלֶה מִן הָעֵדֶר וְהֶחֱזִירוֹ, וָמֵת אוֹ נִגְנַב
חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתוֹ.
לא יָדְעוּ הַבְּעָלִים לא בִּגְנֵבָתוֹ וְלא בַּחֲזִירָתוֹ,
וּמָנוּ אֶת הַצֹּאן וּשְׁלֵמָה הִיא פָּטוּר.
ברטנורא משנה ח
חייב באחריותו. דמכי גנבה קם ליה ברשותיה, והשבה דעבד לאו השבה היא.
ואם לא ידעו בו וכו'. מתניתין הכי מתרצא, חייב באחריותו בין מנו בין לא מנו. אימתי, בזמן שלא ידעו בו הבעלים בגניבתו ובחזרתו. אבל ידעו הבעלים בגנבתו ומנו את הצאן והיא שלימה, פטור מלשלם.
והכי פירושה: מת או נגנב הטלה לאחר שהחזירו הגנב, חייב באחריותו, בין שמנו הבעלים הצאן והיא שלימה, בין שלא מנו הצאן. אימתי? בזמן שלא ידעו הבעלים בגניבת הטלה, שכל צאן שהיא רגילה לצאת חוץ, צריך ליזהר בה ביותר, וזו הואיל ולא ידעו הבעלים בגניבתה ושהיתה למודה לצאת ולא נזהרו בה, חייב הגנב לשלם, שבגרמתו נאבדה הצאן. אבל אם ידעו הבעלים בגניבת הטלה, ואחר כך מנו הצאן ונמצאת שלימה, שהוחזר הטלה הגנוב, אם כן כבר ידעו שיש צאן אחת שלמודה לצאת חוץ, והיה להם להזהר בה, ואם לא נזהרו אינהו דאפסוד, ופטור הגנב מלשלם.
משנה ט
אֵין לוֹקְחִין מִן הָרוֹעִים צֶמֶר וְחָלָב וּגְדָיִים,
וְלא מִשּׁוֹמְרֵי פֵרוֹת עֵצִים וּפֵרוֹת;
אֲבָל לוֹקְחִין מִן הַנָּשִׁים
כְּלֵי צֶמֶר בִּיהוּדָה, וּכְלֵי פִשְׁתָּן בַּגָּלִיל, וַעֲגָלִים בַּשָּׁרוֹן.
וְכֻלָּן שֶׁאָמְרוּ: לְהַטְמִין אָסוּר.
וְלוֹקְחִין בֵּיצִים וְתַרְנְגוֹלִים מִכָּל מָקוֹם.
ברטנורא משנה ט
אין לוקחין מן הרועים. דאיכא למימר שמא גנבו מצאנו של בעל הבית המסור להם.
צמר ביהודה ופשתן בגליל. מלאכת הנשים היא, והם עצמן עושות ומוכרות. ולדעת בעליהן הוא.
ועגלים הרועים בשרון. שם מקום שמגדלין בו עגלים. ושלהן הן.
משנה י
מוֹכִין שֶׁהַכּוֹבֵס מוֹצִיא הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ;
וְשֶׁהַסּוֹרֵק מוֹצִיא
הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת.
הַכּוֹבֵס נוֹטֵל שְׁלשָׁה חוּטִין וְהֵן שֶׁלּוֹ;
יָתֵר מִכֵּן
הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת.
אִם הָיָה הַשָּׁחוֹר עַל גַּבֵּי הַלָּבָן
נוֹטֵל אֶת הַכֹּל וְהֵן שֶׁלּוֹ.
הַחַיָּט שֶׁשִּׁיֵּר מִן הַחוּט כְּדֵי לִתְפּוֹר בּוֹ,
וּמַטְלִית שֶׁהִיא שָׁלשׁ עַל שָׁלשׁ
הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת.
מַה שֶּׁהֶחָרָשׁ מוֹצִיא בַּמַּעֲצָד
הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ;
וּבַכַּשִּׁיל שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת.
וְאִם הָיָה עוֹשֶֹה אֵצֶל בַּעַל הַבַּיִת
אַף הַנְּסֹרֶת שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת.
ברטנורא משנה י
מוכין שהכובס מוציא. מלבן הצמר מוציא מן הצמר דבר מועט על ידי שטיפה.
הרי אלו שלו. שאין הבעל [בית] מקפיד. ואם הקפיד לא הוי קפידא.
ושהסורק מוציא. הסורק את הצמר והמנפצו, מה שמוציא הוי דבר חשוב ורגילים להקפיד.
הכובס נוטל שלושה חוטים. דרך בגדי צמר להניח בסוף אריגתן שלושה חוטין ממין אחר. והכובס נוטלן ומשוה הבגד ומיפהו. ואם חוטין שחורין הם ארוגים בבגד לבן, רשאי הכובס ליטול הכל, לפי שהשחור בלבן מגנה אותו ביותר.
החייט ששייר מן החוט כדי לתפור בו. שהוא כמלוא אורך המחט.
ומטלית שהיא שלוש על שלוש. גרסינן. חייט שהשוה את תפירתו וקוצע ממנה מטלית קטנה שלוש אצבעות על שלוש אצבעות, חייב להחזיר לבעל הבגד.
מעצד. כלי שמחליק בו הנגר את פני הלוח. ושפאין שהוא מוציא דקין הן.
כשיל. קרדום. ומפיל שפאין גסין.
אצל בעל הבית. כשכיר יום.
אף הנסורת. דק דק היוצא מתחת המקדח שהם דקים מאוד. של בעל הבית.