מעשרות, פרק ב

משנה א

הָיָה עוֹבֵר בַּשּׁוּק, וְאָמַר: טְלוּ לָכֶם תְּאֵנִים -

אוֹכְלִין וּפְטוּרִין;

לְפִיכָךְ, אִם הִכְנִיסוּ לְבָתֵּיהֶם, מְתַקְּנִים וַדַּאי.

טְלוּ וְהַכְנִיסוּ לְבָתֵּיכֶם -

לא יֹאכְלוּ מֵהֶם עֲרַאי;

לְפִיכָךְ אִם הִכְנִיסוּ לְבָתֵּיהֶם,

אֵינָם מְתַקְּנִים אֶלָּא דְּמַאי.

ברטנורא משנה א

היה עובר בשוק. עם הארץ החשוד על המעשרות.

אוכלין ופטורים. דאימור לא ראו פני הבית ולא הוקבעו למעשר. ואע"ג דמכר קובע למעשר האי מתנה יהיב להו ומתנה אינה קובעת.

מתקנים ודאי. שהנותן לא עישר, דסבר הוא שיאכלו בשוק ולא בעי עשורי, וכיון דהכניסום לבית הוקבעו. ודוקא שנתן להם דבר מועט שראוי לאכלו בשוק, אבל אם נתן דבר מרובה, או שהיה המקבל אדם שאין דרכו לאכול בשוק, או הדבר הניתן אינו נאכל כך כמות שהוא, בכל אלו הוי כאומר הכניסו לבתיכם, ואסור לאכול מהם עראי, דמסתמא כבר הוקבעו למעשר.

אין מתקנים אלא דמאי. ונותן תרומת מעשר לכהן, ומעשר ראשון ועני נוטל לעצמו.

משנה ב

הָיוּ יוֹשְׁבִין בַּשַּׁעַר אוֹ בַּחֲנוּת,

וְאָמַר: טְלוּ לָכֶם תְּאֵנִים -

אוֹכְלִין וּפְטוּרִין,

וּבַעַל הַשַּׁעַר וּבַעַל הַחֲנוּת חַיָּבִין.

רַבִּי יְהוּדָה - פּוֹטֵר,

עַד שֶׁיַּחֲזִיר אֶת פָּנָיו, אוֹ עַד שֶׁיְּשַׁנֶּה מְקוֹם יְשִׁיבָתוֹ.

ברטנורא משנה ב

ואמר טלו לכם תאנים. בעל השער או בעל החנות אמר כן.

ובעל השער ובעל החנות חייבין. דביתו של אדם טובל לו, אבל לא לאחרים.

ורבי יהודה פוטר. משום דשער וחנות אדם בוש לאכול בתוכו. וחצר הקובעת למעשר היא כל שאין אדם בוש לאכול בתוכה.

עד שיחזיר פניו. במקום שיושב ומוכר הוא בוש לאכול בלא חזרת פנים, אבל במקום שאינו יושב ומוכר אינו בוש, וקיימא לן מקום שהוא בוש פטור, מקום שאינו בוש חייב, ואין הלכה כרבי יהודה.

משנה ג

הַמַּעֲלֶה פֵּרוֹת מִן הַגָּלִיל לִיהוּדָה, אוֹ עוֹלֶה לִירוּשָׁלַיִם -

אוֹכֵל מֵהֶם עַד שֶׁהוּא מַגִּיעַ לִמְקוֹם שֶׁהוּא הוֹלֵךְ,

וְכֵן בַּחֲזָרָה.

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: עַד שֶׁהוּא מַגִּיעַ לִמְקוֹם הַשְּׁבִיתָה.

וְהָרוֹכְלִין הַמְחַזְּרִין בָּעֲיָרוֹת,

אוֹכְלִים עַד שֶׁמַּגִּיעִים לִמְקוֹם הַלִּינָה.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הַבַּיִת הָרִאשׁוֹן הוּא בֵּיתוֹ.

ברטנורא משנה ג

המעלה פירות מן הגליל. ליקט פירות בגליל כדי למכרן ביהודה, לא הוקבעו למעשר אפילו לן בדרך, עד שיגיע ליהודה שדעתו למכרם שם.

וכן בחזרה. אם קודם שהגיע ליהודה נמלך להחזירן לגליל, אוכל מהן עראי בדרך עד שיגיע לגליל.

עד שהוא מגיע למקום השביתה. למקום שהוא רוצה לנוח שם בשבת, ומיד כשיגיע שם הוקבעו פירותיו למעשר, אע"פ שעדיין לא הגיעה שבת. ואין הלכה כרבי מאיר.

והרוכלין המחזרין בעיירות. למכור בשמים ותמרוקי הנשים, ומוליכין עמהם פירות, אוכלים מהן עראי עד שיגיעו למקום הלינה, וכשמגיעים שם הוקבעו הפירות למעשר.

רבי יהודה אומר בית ראשון שבעיר שהוא לן שם, קובע למעשר. ואפילו הוא לן בקצה האחר של העיר, לפי שאדם רוצה לפנות כליו בבית ראשון שהוא פוגע כדי ללון שם. ואין הלכה כרבי יהודה.

משנה ד

פֵּרוֹת שֶׁתְּרָמָן עַד שֶׁלֹּא נִגְמְרָה מְלַאכְתָּן -

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר - אוֹסֵר מִלֶּאֱכוֹל מֵהֶם עֲרַאי;

וַחֲכָמִים - מַתִּירִין,

חוּץ מִכַּלְכָּלַת תְּאֵנִים.

כַּלְכָּלַת תְּאֵנִים שֶׁתְּרָמָהּ -

רַבִּי שִׁמְעוֹן - מַתִּיר,

וַחֲכָמִים - אוֹסְרִין.

ברטנורא משנה ד

עד שלא נגמרה מלאכתן. שלא הגיע גרנן למעשר. כל פרי ופרי, כפי מה שמפורש לעיל.

רבי אליעזר אוסר לאכול מהן עראי. עד שיפריש כל מעשרותיהן, דתרומה טובלת.

וחכמים מתירים. דסברי אין תרומה טובלת אלא א"כ תרם מתוך הכלכלה.

כלכלת תאנים שתרמה. עד שלא הגיע גרנן למעשרות.

רבי שמעון מתיר. אפילו תרם מתוך הכלכלה.

וחכמים אוסרים. והלכה כחכמים, דתרומה קובעת למעשר כשתרם מתוך הכלכלה, ולאחר שתרם אסור לאכול עראי מאותה כלכלה עד שיפריש כל המעשרות.

משנה ה

הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ.

הֵילָךְ אִסָּר זֶה וְתֶן לִי בּוֹ חָמֵשׁ תְּאֵנִים -

לא יֹאכַל עַד שֶׁיְּעַשֵֹּׂר; דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אוֹכֵל אַחַת אַחַת, פָּטוּר;

וְאִם צֵרַף, חַיָּב.

אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: מַעֲשֶֹה בְּגִנַּת וְרָדִים שֶׁהָיְתָה בִּירוּשָׁלַיִם,

וְהָיוּ תְּאֵנִים נִמְכָּרוֹת מִשָּׁלשׁ וּמֵאַרְבַּע בְּאִסָּר,

וְלא הֻפְרַשׁ מִמֶּנָּה תְּרוּמָה וּמַעֲשֵֹר מֵעוֹלָם.

ברטנורא משנה ה

עד שיעשר. דמקח טובל.

ואם צירף. שלקח בעל הגינה ב' כאחת ונתן לו חייב. אבל בזמן שהקונה ליקט ואכל, מודה רבי מאיר דאוכל אחת אחת.

אמר רבי יהודה מעשה בגנת ורדין וכו'. והתם בעל הגינה היה מלקט, שלא היו מניחים ליכנס שם אדם מפני הורדים, ואעפ"כ לא הופרש ממנה תרומה ומעשר מעולם. והלכה כרבי יהודה.

משנה ו

הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ.

הֵילָךְ אִסָּר זֶה בְּעֶשֶֹר תְּאֵנִים שֶׁאָבֹר לִי -

בּוֹרֵר וְאוֹכֵל;

בְּאֶשְׁכּוֹל שֶׁאָבֹר לִי - מְגַרְגֵּר וְאוֹכֵל;

בְּרִמּוֹן שֶׁאָבֹר לִי - פּוֹרֵט וְאוֹכֵל;

בַּאֲבַטִּיחַ שֶׁאָבֹר לִי - סוֹפֵת וְאוֹכֵל.

אֲבָל אִם אָמַר לוֹ.

בְּעֶשְֹרִים תְּאֵנִים אֵלּוּ, בִּשְׁנֵי אֶשְׁכֹּלוֹת אֵלּוּ,

בִּשְׁנֵי רִמּוֹנִים אֵלּוּ, בִּשְׁנֵי אֲבַטִּיחִים אֵלּוּ -

אוֹכֵל כְּדַרְכּוֹ, וּפָטוּר,

מִפְּנֵי שֶׁקָּנָה בִּמְחֻבָּר לַקַּרְקַע.

ברטנורא משנה ו

שאבור. שאברור ואבחר.

בורר ואוכל. תולש אחת אחת ואוכל. אבל אם תלש וצירף שתים חייב.

מגרגר. מלקט גרגיר גרגיר ואוכל.

פורט. בעוד הרמון במחובר פורט ממנו גרגיר גרגיר ואוכל.

ובאבטיח סופת ואוכל. גרסינן, כלומר חותך חתיכות דקות ואוכל.

משנה ז

הַשֹּׂוֹכֵר אֶת הַפּוֹעֵל לִקְצוֹת עִמּוֹ בַּתְּאֵנִים,

אָמַר לוֹ: עַל מְנָת שֶׁאֹכַל תְּאֵנִים -

אוֹכֵל וּפָטוּר;

עַל מְנָת שֶׁאֹכַל אֲנִי וּבְנִי, אוֹ שֶׁיֹּאכַל בְּנִי בִּשְֹכָרִי -

הוּא אוֹכֵל וּפָטוּר, וּבְנוֹ אוֹכֵל וְחַיָּב.

עַל מְנָת שֶׁאֹכַל בְּשָׁעַת הַקְּצִיעָה וּלְאַחַר הַקְּצִיעָה -

בְּשָׁעַת הַקְּצִיעָה - אוֹכֵל וּפָטוּר;

וּלְאַחַר הַקְּצִיעָה - אוֹכֵל וְחַיָּב,

שֶׁאֵינוֹ אוֹכֵל מִן הַתּוֹרָה.

זֶה הַכְּלָל.

הָאוֹכֵל מִן הַתּוֹרָה - פָּטוּר;

וְשֶׁאֵינוֹ אוֹכֵל מִן הַתּוֹרָה - חַיָּב.

ברטנורא משנה ז

לקצות בתאנים. לעשות קציעות. יש מפרשים לשטחן ליבש, וי"מ לחתכן במקצועות שרגילים לחתוך בהם התאנים.

ואמר לו על מנת שאוכל תאנים. ולא היה צריך לתנאי זה, דבלאו הכי אוכל בדין תורה, דכתיב (דברים כג) "כי תבא בכרם רעך ואכלת ענבים" וגו', ובפועל הכתוב מדבר, הלכך לא הוי כמקח ואינו קובע למעשר.

על מנת שאוכל אני ובני. אכילת בנו הוי מקח וקובע.

ולאחר הקציעה. שגמר כבר פעולתו, אינו אוכל בדין תורה ובא לאכול מכח התנאי והוי כמקח.

האוכל מן התורה פטור. ובפרק השוכר את הפועלים [דף פז] מפרש אלו אוכלים מן התורה העושה במחובר לקרקע בשעת גמר מלאכה, ובתלוש עד שלא נגמרה מלאכתו.

משנה ח

הָיָה עוֹשֶֹה בַּלְּבָסִים, לא יֹאכַל בִּבְנוֹת שֶׁבַע;

בִּבְנוֹת שֶׁבַע, לא יֹאכַל בַּלְּבָסִים;

אֲבָל מוֹנֵעַ הוּא אֶת עַצְמוֹ עַד שֶׁמַּגִּיעַ לִמְקוֹם הַיָּפוֹת, וְאוֹכֵל.

הַמַּחֲלִיף עִם חֲבֵרוֹ,

זֶה לֶאֱכוֹל וְזֶה לֶאֱכוֹל, זֶה לִקְצוֹת וְזֶה לִקְצוֹת,

זֶה לֶאֱכוֹל וְזֶה לִקְצוֹת - חַיָּב.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הַמַּחֲלִיף לֶאֱכוֹל - חַיָּב, וְלִקְצוֹת - פָּטוּר.

ברטנורא משנה ח

בלבסים. מין ממיני התאנים הרעים.

בבנות שבע. מין של תאנים לבנים וטובים.

לא יאכל בבנות שבע. דכתיב (דברים כג) "כי תבא בכרם רעך ואכלת ענבים", מה תלמוד לומר ואכלת ענבים, וכי לא ידענו שאין בכרם אלא ענבים? מכאן שאם היה עושה בתאנים לא יאכל בענבים.

אבל מונע את עצמו. פועל רשאי להיות מונע את עצמו שלא לאכול בשעה שעושה ברעות, עד שמגיע ליפות, ואוכל מן היפות מה שהיה לו לאכול ברעות.

זה לאכול וזה לאכול. אכול אתה בתאנים שלי ואני אוכל בשלך.

זה לקצות וזה לקצות. אכול אתה בקציעות שלי השטוחות ליבש או החתוכות במקצועות, ואני אוכל בקציעות שלך.

זה לאכול וזה לקצות. אכול אתה בתאנים הלחים שלי, ואני אוכל בקציעות שלך, בכל אלו הוי מקח וקובע למעשרות.

המחליף לאכול חייב, לקצות פטור. דאין מקח קובע בדבר שלא נגמרה מלאכתו, הלכך קציעות הללו שלא נגמרה מלאכתן, אין המקח קובע בהן. והלכה כרבי יהודה.