מעילה, פרק ד
משנה א
קָדְשֵׁי הַמִּזְבֵּחַ מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה לִמְעִילָה,
וּלְחַיֵּב עֲלֵיהֶן מִשּׁוּם פִּגּוּל, נוֹתָר, וְטָמֵא.
קָדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה.
קָדְשֵׁי הַמִּזְבֵּחַ וְקָדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת,
מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה לִמְעִילָה.
ברטנורא משנה א
קדשי המזבח מצטרפים זה עם זה למעילה. אם נהנה משני מיני קדשי מזבח בשוה פרוטה, מעל. ומצטרפים נמי לכזית לחייב עליהם משום אוכל פגול או נותר או טמא, או לחייב למעלה כזית בחוץ.
קדשי בדק הבית מצטרפין זה עם זה. למעילה. אבל פגול ונותר וטמא אין בהן וקדשי מזבח וקדשי בדק הבית מצטרפים זה עם זה למעילה. אבל לא לדבר אחר, כדאמרן דקדשי בדק הבית לית בהו פגול ונותר וטמא.
משנה ב
חֲמִשָּׁה דְּבָרִים בָּעוֹלָה מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה:
הַבָּשָֹר, וְהַחֵלֶב, וְהַסֹּלֶת, וְהַיַּיִן, וְהַשֶּׁמֶן.
וְשִׁשָּׁה בַּתּוֹדָה:
הַבָּשָֹר, וְהַחֵלֶב, וְהַסֹּלֶת,
וְהַיַּיִן, וְהַשֶּׁמֶן, וְהַלֶּחֶם.
הַתְּרוּמָה, וּתְרוּמַת מַעֲשֵֹר,
וּתְרוּמַת מַעֲשֵֹר שֶׁל דְּמַאי,
הַחַלָּה, וְהַבִּכּוּרִים -
מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה לֶאֱסוֹר,
וּלְחַיֵּב עֲלֵיהֶם אֶת הַחֹמֶשׁ.
ברטנורא משנה ב
חמשה דברים בעולה מצטרפים זה עם זה. לכזית, לחייב משום מעלה בחוץ, ולחייב משום פגול ונותר וטמא, ומשום מעילה אם נהנה מכולן בשוה פרוטה.
והסולת. המנחה הבאה עם העולה.
והיין. לנסכים. שהעולה טעונה מנחה ונסכים.
וששה בתודה. שהתודה טעונה לחם מוסף על חמשה דברים שבעולה. וכולן מצטרפין לכזית, לפגול ונותר וטמא, אבל לא למעילה, שהתודה קדשים קלים ואין בהן מעילה, כדתנן בשלהי פרק קמא.
התרומה ותרומת מעשר. שהיא אחד ממאה של חולין. וכן תרומת מעשר של דמאי.
והחלה. שאף היא קרויה תרומה, דכתיב (במדבר ט"ו) "ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה".
והביכורים. קרויין תרומה, דאמר מר "ותרומת ידך" אלו ביכורים, דכתיב בהו (דברים כ"ו) "ולקח הכהן הטנא מידך".
מצטרפים זה עם זה לאסור. שאם נפל מכולן שאור כדי לחמץ בתוך עיסה של חולין, נאסרת.
ולחייב עליהן את החומש. האוכל מכולן כזית בשגגה משלם את החומש.
משנה ג
כָּל הַפִּגּוּלִין מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה.
כָּל הַנּוֹתָרִין מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה.
כָּל הַנְּבֵלוֹת מִצְטָרְפוֹת זוֹ עִם זוֹ.
כָּל הַשְּׁרָצִים מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה.
דַּם הַשֶּׁרֶץ וּבְשָֹרוֹ מִצְטָרְפִין.
כְּלָל אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ:
כָּל שֶׁטֻּמְאָתוֹ וְשִׁעוּרוֹ שָׁוִין -
מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה;
טֻמְאָתוֹ וְלא שִׁעוּרוֹ,
שִׁעוּרוֹ וְלא טֻמְאָתוֹ,
לא טֻמְאָתוֹ וְלא שִׁעוּרוֹ -
אֵין מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה.
ברטנורא משנה ג
כל הפגולים. מעולה מחטאת ומאשם ומשלמים.
מצטרפים זה עם זה. לאוכל מהן כזית להיות חייב כרת. וכן כל הנותרים.
כל הנבילות מצטרפים. ואפילו נבילת בהמה טמאה עם נבילת בהמה טהורה, מצטרפים לכזית לענין טומאה. אבל לא למלקות, שאינו לוקה עד שיאכל כזית מנבילת בהמה טהורה לבדה, או כזית מן הטמאה לבדה, לפי שהן שני שמות, שאין אוכל בשר בהמה טמאה לוקה משום נבילה אלא משום אוכל בשר בהמה טמאה.
וכל השרצים מצטרפים זה עם זה. לכזית, לחייב את האוכלן מלקות, ושמונה שרצים הכתובים בתורה מצטרפים זה עם זה לחייב האוכלן בכעדשה. כשיעור טומאתן כך שיעור אכילתן.
דם השרץ ובשרו מצטרפים. דמרבינן מקרא דכתיב (ויקרא י"א) "וזה לכם הטמא בשרץ השורץ על הארץ", לרבות דם השרץ שיהיה מטמא כבשרו.
כל שטומאתו ושיעורו שוין. כגון נבילה ונבילה, או שרץ ושרץ.
טומאתו ולא שיעורו. כגון נבילה ושרץ דטומאתן שוה, דתרווייהו הוי טומאתן עד הערב. ולא שיעורו, דנבילה שיעור טומאתה בכזית, ושרץ שיעורו בכעדשה.
שיעורו ולא טומאתו. כגון נבילה ומת, דתרווייהו מטמאין בכזית. ולא טומאתו, דאילו טומאת מת, שבעה, וטומאת נבילה לא הוי אלא עד הערב.
לא טומאתו ולא שיעורו. כגון מת ושרץ, דטומאת מת הוי שבעה, וטומאת שרץ עד הערב. ובשיעורו נמי אינן שוין, דשיעור מת בכזית ושיעור שרץ בכעדשה.
אלו אין מצטרפין זה עם זה. הואיל ומוחלקין הן.
משנה ד
הַפִּגּוּל וְהַנּוֹתָר אֵין מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה,
מִפְּנֵי שֶׁהֵם שְׁנֵי שֵׁמוֹת.
הַשֶּׁרֶץ וְהַנְּבֵלָה, וְכֵן הַנְּבֵלָה וּבְשַֹר הַמֵּת -
אֵין מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה לְטַמֵּא,
אֲפִלּוּ כַּקַּל שֶׁבִּשְׁנֵיהֶם.
הָאֹכֶל שֶׁנִּטְמָא בְּאַב הַטֻּמְאָה וְשֶׁנִּטְמָא בִּוְלַד הַטֻּמְאָה -
מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה לְטַמֵּא כַּקַּל שֶׁבִּשְׁנֵיהֶם.
ברטנורא משנה ד
שני שמות. שני לאוין חלוקין.
כקל שבשניהם. כלומר, דלא מצטרף לטומאה אפילו לשיעור קל, כגון שיצטרף פחות מכעדשה דשרץ להשלים כזית דנבילה, וכל שכן דלא מצטרף לשיעור חמור. וכן חצי זית של מת אין מצטרף לחצי זית של נבילה לטמא אפילו לטומאת ערב.
האוכל שנטמא באב. זהו ולד ראשון.
ושנטמא בולד הטומאה. זהו ולד שני.
מצטרפין זה עם זה. לכביצה, שהוא שיעור טומאת אוכלין.
לטמא כקל שבשניהם. לעשות שלישי כדרך השני לעשות שלישי, והיינו כקל שבשניהם. אבל אין מצטרפין להכי שיעשו שני כמו שעושה ראשון שני, דא"כ היה כחמור שבשניהם.
משנה ה
כָּל הָאֹכָלִין מִצְטָרְפִין:
לִפְסוֹל אֶת הַגְּוִיָּה בְּכַחֲצִי פְרַס,
בִּמְזוֹן שְׁתֵּי סְעוּדוֹת לָעֵרוּב,
בְּכַבֵּיצָה לְטַמֵּא טֻמְאַת אֹכָלִין,
בְּכַגְּרוֹגֶרֶת לְהוֹצָאַת שַׁבָּת,
בְּכַכּוֹתֶבֶת בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים.
כָּל הַמַּשְׁקִין מִצְטָרְפִין:
לִפְסוֹל אֶת הַגְּוִיָּה בָּרְבִיעִית,
וּבִמְלא לֻגְמָיו בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים.
ברטנורא משנה ה
לפסול את הגויה. האוכל אוכלים טמאים בכחצי פרס, שהוא ביצה ומחצה לדברי הרמב"ם, ושני ביצים לדברי רבותי, נפסלת גוייתו מלאכול בתרומה, ופוסל את התרומה במגעו עד שיטבול.
במזון שתי סעודות לעירוב. הרוצה ללכת יותר מאלפים אמה בשבת עושה עירובי תחומין ומניח מזון שתי סעודות במקום שרוצה שיקנה לו עירובו, והולך ממקום עירובו ולהלן אלפים אמה. והוא ששה ביצים לדברי רמב"ם, ושמונה ביצים לדברי רבותי.
בכביצה לטמא טומאת אוכלין. שאין אוכל מטמא בפחות מכביצה, דכתיב (ויקרא י"א) "מכל האוכל אשר יאכל", דמשמע אוכל הנאכל בבת אחת, ושיערו חכמים שאין בית הבליעה מחזיק יותר מביצת תרנגולת.
בכגרורת להוצאת שבת. המוציא אוכלים בשבת מרשות לרשות אינו חייב בפחות מכגרוגרות.
בככותבת ביום הכיפורים. ששינה הכתוב וכתב "תענו", ולא כתב "לא תאכלו", דמשמע דלא קפיד רחמנא אלא אעינוי, ושיערו חכמים דבכותבת מיתבא דעתיה דאניש, בפחות מככותבת לא מיתבא דעתיה.
לפסול את הגויה ברביעית. השותה משקים טמאים ברביעית, נפסלה גוייתו מלאכול בתרומה ופוסל את התרומה במגעו עד שיטבול.
וכמלוא לוגמיו. שהשותה ביום הכיפורים מלוא לוגמיו, חייב. פחות מכן, פטור.
משנה ו
הָעָרְלָה וְכִלְאֵי הַכֶּרֶם מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה.
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אֵינָן מִצְטָרְפִין.
הַבֶּגֶד וְהַשַֹּׂק, הַשַֹּׂק וְהָעוֹר, הָעוֹר וְהַמַּפֵּץ -
מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה.
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: מִפְּנֵי שֶׁהֵן רְאוּיִין לִטַּמֵּא מוֹשָׁב.
ברטנורא משנה ו
הערלה וכלאי הכרם מצטרפין. שאם אכל חצי שיעור מזה וחצי שיעור מזה, מצטרפין ללקות את הארבעים.
אי נמי, ערלה וכלאי הכרם מעורבים יחד שנפלו לתוך היתר, מצטרפים לאסור ביבש במאתים, ובלח בנותן טעם.
אינן מצטרפין. כיון דשני שמות נינהו. אלא אם יש בקדירה לבטל טעם הערלה בפני עצמה וטעם כלאי הכרם בפני עצמו הכל מותר. ואין הלכה כרבי שמעון.
הבגד. שהוא מטמא שלושה על שלושה.
והשק. שהוא מטמא ארבעה על ארבעה.
והעור. חמשה על חמשה.
והמפץ. ששה על ששה. הבגד מצטרף לשק שקל הימנו, לטמא בארבעה על ארבעה. וכן כל אחד מצטרף לקל. וכולן מצטרף זה עם זה לטמא כשיעור הטומאה הקלה, אבל לא הקל עם החמור.
מפני שהן ראוים לטמא מושב. כלומר אע"ג דאמרן לעיל דכל שאין שיעורן שוה אין מצטרפין, הכא מצטרפין אף על פי שאין שיעורן שוה, הואיל והן שוין לדבר זה שכל אחד מהן ראוי לטמא במושב הזב, הלכך מצטרפין לטומאת מושב.