מעילה, פרק ו
משנה א
הַשָּׁלִיחַ שֶׁעָשָֹה שְׁלִיחוּתוֹ - בַּעַל הַבַּיִת מָעַל;
לא עָשָֹה שְׁלִיחוּתוֹ - הַשָּׁלִיחַ מָעַל.
כֵּיצַד?
אָמַר לוֹ: תֵּן בָּשָֹר לָאוֹרְחִים, וְנָתַן לָהֶם כָּבֵד;
כָּבֵד, וְנָתַן לָהֶם בָּשָֹר -
הַשָּׁלִיחַ מָעַל.
אָמַר לוֹ: תֵּן לָהֶם חֲתִיכָה חֲתִיכָה,
וְהוּא אָמַר: טְלוּ שְׁתַּיִם שְׁתַּיִם,
וְהֵם נָטְלוּ שָׁלשׁ שָׁלשׁ -
כֻּלָּן מָעֲלוּ.
אָמַר לוֹ: הָבֵא מִן הַחַלּוֹן, אוֹ: מִגְּלֻסְקְמָא, וְהֵבִיא לוֹ,
אַף עַל פִּי שֶׁאָמַר בַּעַל הַבַּיִת:
לא הָיָה בְּלִבִּי אֶלָּא מִזֶּה, וְהֵבִיא מִזֶּה -
בַּעַל הַבַּיִת מָעַל.
אֲבָל אִם אָמַר לוֹ: הָבֵא לִי מִן הַחַלּוֹן,
וְהֵבִיא לוֹ מִגְּלֻסְקְמָא,
אוֹ: מִגְּלֻסְקְמָא, וְהֵבִיא לוֹ מִן הַחַלּוֹן -
הַשָּׁלִיחַ מָעַל.
ברטנורא משנה א
השליח. שנתן לו בעל הבית הקדש או מעות הקדש להוציאם בתורת חולין, ועשה השליח שליחותו.
בעל הבית מעל. דבמעילה יש שליח לדבר עבירה. ובכל התורה כולה אין שליח לדבר עבירה, חוץ ממעילה משום דכתיב בה (במדבר ה') "ואשמה הנפש ההיא", מי ששגג תחילה, דהיינו המשלח.
תן בשר לאורחים. מאותו בשר של הקדש.
ונתן להם כבד. של הקדש.
והוא אומר טלו שתים שתים וכו'. ובלבד שיאמר השליח טלו שתים מדעתי, אז בעל הבית מעל, דלא עקר השליח שליחותו אף על פי שהוסיף על דברי המשלח, הלכך המשלח מעל שהרי נעשית שליחותו, והשליח מעל על זאת שהוסיף מדעתו, והאורחים נמי חייבים על השלישית שנטלו מדעתם.
אבל אם לא אמר השליח טלו שתים מדעתי, אלא טלו שתים בשליחות בעל הבית, המשלח מעל שהרי נעשה דברו, והשליח פטור מפני שהוסיף על שליחות בעל הבית ולא עקר את השליחות ומה שהוסיף לא הוסיף מדעתו.
גלוסקמא. בלשון יון קורין לתיבה גלוסקוס. וישם בארון, תרגום ירושלמי ושוון יתיה בגלוסקמא.
אף על פי שאמר בעל הבית לא היה בלבי אלא מזה כו' מעל. לפי שעשה השליח מאמרו, ודברים שבלב אינן דברים.
משנה ב
שָׁלַח בְּיַד חֵרֵשׁ, שׁוֹטֶה וְקָטָן:
אִם עָשׁוּ שְׁלִיחוּתוֹ - בַּעַל הַבַּיִת מָעַל;
לא עָשׁוּ שְׁלִיחוּתוֹ - הַחֶנְוָנִי מָעַל.
שָׁלַח בְּיַד פִּקֵּחַ, וְנִזְכַּר עַד שֶׁלֹּא הִגִּיעַ אֵצֶל הַחֶנְוָנִי -
הַחֶנְוָנִי מָעַל כְּשֶׁיּוֹצִיא.
כֵּיצַד יַעֲשֶֹה?
נוֹטֵל פְּרוּטָה אוֹ כְּלִי, וְיֹאמַר:
פְּרוּטָה שֶׁל הֶקְדֵּשׁ בְּכָל מָקוֹם שֶׁהִיא, מְחֻלֶּלֶת עַל זֶה;
שֶׁהֶקְדֵּשׁ נִפְדֶּה בְּכֶסֶף וּבְשָׁוֶה כֶּסֶף.
ברטנורא משנה ב
ביד חרש שוטה וקטן. שאינן בני שליחות. אפילו הכי הואיל ונעשית שליחותו המשלח מעל.
החנוני. שקבל המעות מיד חרש שוטה וקטן, חייב כשיוציא המעות של הקדש בחפציו.
ונזכר. בעל הבית קודם שהגיעו המעות ליד חנוני, וכיון שנזכר שוב אינו חייב קרבן מעילה, שאין קרבן מעילה אצל מזיד.
החנוני חייב. והוא שנזכרו בעל הבית והשליח, דהשתא אין כאן שוגג אלא חנוני. אבל אם נזכר בעל הבית ולא נזכר השליח, השליח מעל שהוא שגג תחילה.
כיצד יעשה. כלומר אם ידע החנוני בפרוטה זו שהיא קודש קודם שיוציאנה ונתערבה כבר עם שאר פרוטות שיש לו, כיצד יעשה ויהיה מותר להשתמש בפרוטותיו.
משנה ג
נָתַן לוֹ פְּרוּטָה,
אָמַר לוֹ: הָבֵא לִי בְּחֶצְיָהּ נֵרוֹת וּבְחֶצְיָהּ פְּתִילוֹת,
וְהָלַךְ וְהֵבִיא לוֹ בְּכֻלָּהּ נֵרוֹת, אוֹ בְּכֻלָּהּ פְּתִילוֹת;
אוֹ שֶׁאָמַר לוֹ:
הָבֵא לִי בְּכֻלָּהּ נֵרוֹת, אוֹ: בְּכֻלָּהּ פְּתִילוֹת,
הָלַךְ וְהֵבִיא לוֹ בְּחֶצְיָהּ נֵרוֹת וּבְחֶצְיָהּ פְּתִילוֹת -
שְׁנֵיהֶם לא מָעֲלוּ.
אֲבָל אִם אָמַר לוֹ:
הָבֵא לִי בְּחֶצְיָהּ נֵרוֹת מִמָּקוֹם פְּלוֹנִי,
וּבְחֶצְיָהּ פְּתִילוֹת מִמָּקוֹם פְּלוֹנִי,
וְהָלַךְ וְהֵבִיא לוֹ נֵרוֹת מִבֵּית פְּתִילוֹת,
וּפְתִילוֹת מִבֵּית נֵרוֹת -
הַשָּׁלִיחַ מָעַל.
ברטנורא משנה ג
שניהם לא מעלו. בעל הבית לא מעל שהרי לא נעשית שליחותו בפרוטה, והשליח לא מעל שלא עקר שליחותו של בעל הבית בפרוטה, ובפחות מפרוטה ליכא חיוב מעילה.
השליח מעל. שעקר שליחותו של בעל הבית בין בפתילות בין בנרות ויש בשניהן פרוטה.
משנה ד
נָתַן לוֹ שְׁתֵּי פְרוּטוֹת,
אָמַר לוֹ: הָבֵא לִי אֶתְרוֹג,
וְהָלַךְ וְהֵבִיא לוֹ בִּפְרוּטָה אֶתְרוֹג וּבִפְרוּטָה רִמּוֹן -
שְׁנֵיהֶם מָעֲלוּ.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בַּעַל הַבַּיִת לא מָעַל,
שֶׁהוּא אוֹמֵר לוֹ:
אֶתְרוֹג גָּדוֹל הָיִיתִי מְבַקֵּשׁ, וְהֵבֵאתָ לִי קָטָן וָרַע.
נָתַן לוֹ דִּינַר זָהָב,
אָמַר לוֹ: הָבֵא לִי חָלוּק,
וְהָלַךְ וְהֵבִיא לוֹ בְּשָׁל שׁ חָלוּק בְּשָׁל שׁ טַלִּית -
שְׁנֵיהֶם מָעֲלוּ.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:
בַּעַל הַבַּיִת לא מָעַל,
שֶׁהוּא אוֹמֵר לוֹ:
חָלוּק גָּדוֹל הָיִיתִי מְבַקֵּשׁ, וְהֵבֵאתָ לִי קָטָן וָרַע.
ברטנורא משנה ד
שניהם מעלו. והוא שיהא אותו האתרוג שוה שני פרוטות כמו שנתן לו בעל הבית. בעל הבית מעל כיון שקנה לו השליח כמו שאמר ושוה כמו שנתן לו, הרי נעשית שליחותו. והשליח מעל, שהרי קנה רמון בפרוטה מדעתו שלא בשליחות בעל הבית.
רבי יהודה אומר בעל הבית לא מעל. דאמר ליה לשליח אילו היית קונה אתרוג בשתי פרוטות כמו שנתתי לך היית מביא לי אתרוג גדול שוה ארבע פרוטות, עכשיו שלא נתת אלא פרוטה הבאת לי אתרוג שוה שתי פרוטות שהוא קטן ורע, ונמצא שלא עשית שליחותי. ואין הלכה כרבי יהודה.
משנה ה
הַמַּפְקִיד מָעוֹת אֵצֶל הַשֻּׁלְחָנִי,
אִם צְרוּרִין - לא יִשְׁתַּמֵּש בָּהֶם;
לְפִיכָךְ אִם הוֹצִיא - מָעַל.
אִם מֻתָּרִים - יִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן;
לְפִיכָךְ אִם הוֹצִיא - לא מָעַל.
אֵצֶל בַּעַל הַבַּיִת,
בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ - לא יִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם;
לְפִיכָךְ אִם הוֹצִיא - מָעַל.
הַחֶנְוָנִי כְּבַעַל הַבַּיִת; דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כַּשֻּׁלְחָנִי.
ברטנורא משנה ה
אם צרורין. קשורים קשר משונה אף על פי שאין עליו חותם, או קשורים כשאר קשרים וחתומין.
לא ישתמש בהן. דגלי דעתיה דלא ניחא ליה שישתמש בהן הנפקד, הואיל וקשרן קשר משונה או הטיל עליו חותם.
מותרין. קרי כל זמן שאין קשורים קשר משונה אלא קשור כשאר קשרים ואין עליו חותם.
לפיכך אם הוציא לא מעל. דהוי כאילו אמר לו המפקיד שישתמש בהן, כיון שלא היו צרורין, והרי שליחותו עשה, והמפקיד נמי לא מעל דהא לא אמר לו בפירוש שישתמש בהן.
החנוני. שמוכר פירות או בשמים בחנות.
כבעל הבית. ואם הפקידו אצלו מעות, אף על פי שאינן צרורים, לא ישתמש בהן, הלכך אם היו מעות של הקדש ונשתמש בהן מעל.
כשלחני. ומותר להשתמש במעות שהפקידו אצלו כשאינן צרורים, הלכך לא מעל. והלכה כרבי יהודה.
משנה ו
פְּרוּטָה שֶׁל הֶקְדֵּשׁ שֶׁנָּפְלָה לְתוֹךְ הַכִּיס,
אוֹ שֶׁאָמַר: פְּרוּטָה בְּכִיס זֶה הֶקְדֵּשׁ,
כֵּיוָן שֶׁהוֹצִיא אֶת הָרִאשׁוֹנָה - מָעַל; דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: עַד שֶׁיּוֹצִיא אֶת כָּל הַכִּיס.
מוֹדֶה רַבִּי עֲקִיבָא, בְּאוֹמֵר: פְּרוּטָה מִן הַכִּיס זֶה הֶקְדֵּשׁ,
שֶׁהוּא מוֹצִיא וְהוֹלֵךְ, עַד שֶׁיּוֹצִיא אֶת כָּל הַכִּיס.
ברטנורא משנה ו
כיון שהוציא את הראשונה. לצורך תשמישו מעל.
וחכמים אומרים. לא מעל עד שיוציא כל המעות שבכיס לצורך חולין. והלכה כחכמים.
פרוטה מן הכיס זה. כלומר לא תכלה פרוטה מכיס זה עד שיהא בה הקדש.
סליק מסכת מעילה