מנחות, פרק יא

משנה א

שְׁתֵּי הַלֶּחֶם נִלּוֹשׁוֹת אַחַת אַחַת, וְנֶאֱפוֹת אַחַת אַחַת.

לֶחֶם הַפָּנִים נִלּוֹשׁ אֶחָד אֶחָד, וְנֶאֱפֶה שְׁנַיִם שְׁנַיִם.

וּבִטְפוּס הָיָה עוֹשֶֹה אוֹתָן.

וּכְשֶׁהוּא רָדָן, נוֹתְנָן בִּטְפוּס,

כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְקַלְקְלוּ.

ברטנורא משנה א

שתי הלחם. לחם הפנים נילוש אחד אחד. דכתיב ביה (ויקרא כ"ד) "שני עשרונים יהיה החלה האחת", מלמד שנלושות אחת אחת. ומנין שאפייתן שתים שתים, תלמוד לומר (שם) "ושמת אותם", שימה ראשונה שאתה עושה מהם דהיינו בתנור תהא בלשון אותם, דמשמע שהיה נותן שנים בשני דפוסים יחד בתנור. יכול אף שתי הלחם כן, תלמוד לומר "ושמת אותם", שהיה לו לומר ושמתם, מה תלמוד לומר ושמת אותם, אותם אתה נותן שנים שנים בתנור, ואי אתה נותן שתי הלחם שנים שנים אלא אחד אחד.

ובטפוס. כמו דפוס פורמ"א בלע"ז. כמין תיבה שנטל כסויה ושתי דפנותיה זו כנגד זו. כך הלחם היו לו שתי דפנות ושולים רחבים ומתקן הבצק בתוך הדפוס שיהא עשוי כעין הדפוס.

וכשהוא רודה. אותן מן התנור.

נותנן בדפוס. כדי שלא יתקלקלו. וישברו. נמצא שלושה דפוסים הן, אחד כשהיא בצק, ואחד היה לה בתנור כשהיא נאפית, ואחד כשהוא רודה מן התנור נותנה בדפוס כדי שלא תתקלקל.

משנה ב

אֶחָד שְׁתֵּי הַלֶּחֶם, וְאֶחָד לֶחֶם הַפָּנִים -

לִישָׁתָן וַעֲרִיכָתָן בַּחוּץ, וַאֲפִיָּתָן בִּפְנִים,

וְאֵינָן דּוֹחוֹת אֶת הַשַּׁבָּת.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כָּל מַעֲשֵֹיהֶם בִּפְנִים.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: לְעוֹלָם הֱוֵי רָגִיל לוֹמַר:

שְׁתֵּי הַלֶּחֶם וְלֶחֶם הַפָּנִים כְּשֵׁרוֹת בָּעֲזָרָה, וּכְשֵׁרוֹת בְּבֵית פָּאגִי.

ברטנורא משנה ב

לישתן ועריכתן בחוץ ואפייתן בפנים. לא אתברירא טעמא דהא מלתא בגמרא אמאי לישתן ועריכתן בחוץ ואפייתן בפנים.

ואינן דוחות את השבת. אפייתן.

וכשרות בבית פאגי. רמב"ם אומר שהוא מקום סמוך להר הבית מחוץ, ששם היו אופים המנחות. מלשון פת בג המלך. ואין הלכה אלא כדברי תנא קמא.

משנה ג

חֲבִתֵּי כֹּהֵן גָּדוֹל -

לִישָׁתָן וַעֲרִיכָתָן וַאֲפִיָּתָן בִּפְנִים, וְדוֹחוֹת אֶת הַשַּׁבָּת.

טִחוּנָן וְהֶרְקֵדָן אֵינָן דּוֹחוֹת אֶת הַשַּׁבָּת.

כְּלָל אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא:

כָּל מְלָאכָה שֶׁאֶפְשָׁר לָהּ לֵעָשׁוֹת מֵעֶרֶב שַׁבָּת -

אֵינָהּ דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת;

וְשֶׁאִי אֶפְשָׁר לָהּ לֵעָשׁוֹת מֵעֶרֶב שַׁבָּת -

דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת.

ברטנורא משנה ג

חביתי כהן גדול לישתן ועריכתן בפנים. לדברי הכל. שאותו חצי עשרון שחולק בו עשרונו של כהן גדול נמשח ונתקדש ומקדש את המנחה.

ודוחות את השבת. לפי שאי אפשר לעשות לישתו ועריכתו ואפייתו מאתמול, דכיון דמיקדשא בכלי מיפסלא בלינה.

משנה ד

כָּל הַמְּנָחוֹת יֵשׁ בָּהֶן מַעֲשֵֹה כְלִי בִּפְנִים,

וְאֵין בָּהֶן מַעֲשֵֹה כְלִי בַּחוּץ.

כֵּיצַד?

שְׁתֵּי הַלֶּחֶם אָרְכָּן שִׁבְעָה, וְרָחְבָּן אַרְבָּעָה,

וְקַרְנוֹתֵיהֶן אַרְבַּע אֶצְבָּעוֹת.

לֶחֶם הַפָּנִים אָרְכּוֹ עֲשָֹרָה, וְרָחְבּוֹ חֲמִשָּׁה,

וְקַרְנוֹתָיו שֶׁבַע אֶצְבָּעוֹת.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: שֶׁלֹּא תִּטְעֶה - זד"ד יה"ז.

בֶּן זוֹמָא אוֹמֵר: "וְנָתַתָּ עַל-הַשֻּׁלְחָן לֶחֶם פָּנִים לְפָנַי תָּמִיד" (שמות כה, ל) _

שֶׁיְּהֵא לוֹ פָּנִים.

ברטנורא משנה ד

יש בהן מעשה כלי בפנים. במלאכתן שנעשה בהן בפנים טעונים כלי. לאפוקי על גבי טבלא. ובמלאכתן שנעשית בחוץ, כגון לישתו ועריכתו של לחם הפנים, אינו טעון כלי.

וקרנותיהן. שהוא מדביק בצק לכל דופן כמין קרנים, ואורך הקרן יוצא ארבע אצבעות.

רבי יהודה אומר שלא תטעה. בין שתי הלחם ללחם הפנים בין בשיעור אורך ורוחב בין בשיעור הקרנות. בשתי הלחם ארכו שבעה ורחבו ארבעה וקרנותיו ד' אצבעות. וסימנך זד"ד. לחם הפנים ארכו עשרה ורחבו חמשה וקרנותיו שבע אצבעות. וסימנך יה"ז. ודרכו של רבי יהודה לתת סימנים, כמו דצ"ך עד"ש באח"ב.

שיהא לו פנים. דפנות. [שיהא לו פינים זויות] והן הן הקרנים.

משנה ה

הַשֻּׁלְחָן אָרְכּוֹ עֲשָֹרָה וְרָחְבּוֹ חֲמִשָּׁה,

לֶחֶם הַפָּנִים אָרְכּוֹ עֲשָֹרָה וְרָחְבּוֹ חֲמִשָּׁה;

נוֹתֵן אָרְכּוֹ כְּנֶגֶד רָחְבּוֹ שֶׁל שֻׁלְחָן,

וְכוֹפֵל טִפְחַיִם וּמֶחֱצָה מִכָּאן, וְטִפְחַיִם וּמֶחֱצָה מִכָּאן,

נִמְצָא אָרְכּוֹ מְמַלֵּא כָּל רָחְבּוֹ שֶׁל שֻׁלְחָן; דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה.

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: הַשֻּׁלְחָן אָרְכּוֹ שְׁנֵים עָשָֹר, וְרָחְבּוֹ שִׁשָּׁה,

לֶחֶם הַפָּנִים אָרְכּוֹ עֲשָֹרָה, וְרָחְבּוֹ חֲמִשָּׁה;

נוֹתֵן אָרְכּוֹ כְּנֶגֶד רָחְבּוֹ שֶׁל שֻׁלְחָן,

וְכוֹפֵל טִפְחַיִם מִכָּאן, וְטִפְחַיִם מִכָּאן,

וְטִפְחַיִם רֶוַח בָּאֶמְצַע, כְּדֵי שֶׁתְּהֵא הָרוּחַ מְנַשֶּׁבֶת בֵּינֵיהֶן.

אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר: שָׁם הָיוּ נוֹתְנִין שְׁנֵי בָּזִכֵּי לְבוֹנָה שֶׁל לֶחֶם הַפָּנִים.

אָמְרוּ לוֹ: וַהֲלא כְּבָר נֶאֱמַר (ויקרא כד, ז) "וְנָתַתָּ עַל-הַמַּעֲרֶכֶת לְבֹנָה זַכָּה".

אָמַר לָהֶן: וַהֲלא כְּבָר נֶאֱמַר (במדבר ב, כ) "וְעָלָיו מַטֵּה מְנַשֶּׁה".

ברטנורא משנה ה

ארכו עשרה ורחבו חמשה. כדכתיב (שמות כ"ח) "אמתים ארכו ואמה רחבו". רבי יהודה לטעמיה דאמר של כלים בת חמשה טפחים היא.

נותן ארכו. של לחם הפנים כנגד רחבו של שלחן.

וכופל. הלחם, טפחיים ומחצה למעלה בגובה מכאן ומכאן. והן הן הקרנות. ונמצאו זקופות בשוה לשפת השלחן.

ונמצא ארכו ממלא רחבו של שלחן. ורחבו מחזיק חצי אורך של שלחן, וכשהיה מסדר אחר אצלו נמצא שלחן כולו מלא.

ארכו שנים עשר. רבי מאיר לטעמיה דאמר כל אמה בת ששה טפחים, חוץ ממזבח הזהב וקרן מזבח החיצון והסובב והיסוד. והלכה כרבי מאיר.

לחם הפנים ארכו עשרה. בהא מודה רבי מאיר.

וטפחיים ריוח באמצע. בין שני הסדרים. דרוחב הלחם לא הוי אלא חמשה, שני הסדרים מחזיקין עשרה בשלחן לארכו, פשו להו טפחיים ריוח בין סדר לסדר, שתהא רוח מנשבת בהם שלא יתעפשו.

אבא שאול אומר שם. באותו ריוח שבין סדר לסדר נותנים הבזיכים.

והלא כבר נאמר ונתת על המערכת. ועל, ממש משמע.

ועליו מטה מנשה. והיינו סמוך, הכא נמי על סמוך. והלכה כאבא שאול.

משנה ו

אַרְבָּעָה סְנִיפִין שֶׁל זָהָב הָיוּ שָׁם, מֻפְצָלִין מֵרָאשֵׁיהֶן,

שֶׁהָיוּ סוֹמְכִים בָּהֶן,

שְׁנַיִם לְסֵדֶר זֶה, וּשְׁנַיִם לְסֵדֶר זֶה.

וְעֶשְֹרִים וּשְׁמוֹנָה קָנִים, כַּחֲצִי קָנֶה חָלוּל,

אַרְבָּעָה עָשָֹר לְסֵדֶר זֶה, וְאַרְבָּעָה עָשָֹר לְסֵדֶר זֶה.

לא סִדּוּר קָנִים, וְלא נְטִילָתָן דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת,

אֶלָּא נִכְנָס מֵעֶרֶב שַׁבָּת, וְשׁוֹמְטָן,

וְנוֹתְנָן לְאָרְכּוֹ שֶׁל שֻׁלְחָן.

כָּל הַכֵּלִים שֶׁהָיוּ בַּמִּקְדָּשׁ -

אָרְכָּן לְאָרְכּוֹ שֶׁל בַּיִת.

ברטנורא משנה ו

מפוצלין. לתת ראשי קנים באותן פיצולים. וכמנין הקנים כך מנין הפצולים.

ארבעה עשר לסדר זה. שש חלות שהיו בסדר המערכת. לארבעה מהן לכל אחת שלושה קנים, הרי שנים עשר קנים, והעליונה אינה צריכה אלא שנים לפי שאין עליה משאוי, הרי ארבעה עשר. החלה התחתונה אינה צריכה כל עיקר, לפי שמונחת על טהרו של שלחן.

לא סדור קנים. במערכה החדשה.

ולא נטילתן. מעל הישנה, דוחה שבת.

נכנס מערב שבת ושומטן. מבין כל לחם ולחם, ומניחם לארכו של שלחן, ולמחר מסדר הלחם, ולמוצאי שבת נותן הקנים בין כל לחם כמשפטן.

ארכן לארכו של בית. ממזרח למערב היו מונחין בארכן. חוץ מן הארון שארכו לרחבו של בית, שהבדים שבארון היו בולטים ודוחקין בפרוכת ודומין כשני דדי אשה, שנאמר (במלכים א ח') "ויאריכו הבדים ויראו", והבדים לרחבו של ארון היו מונחים, דאילו לארכו של ארון היו בדים לא היה בין בד לבד אלא שיעור רוחב הארון דהיינו אמתא ופלגא, ותרי גברי הנושאים בשני בדים את הארון שנים מכאן ושנים מכאן לא הוו מצי ליכנס בין בד לבד, אלא ודאי לרחבו נתונים, והם היו ממזרח למערב שהרי היו דוחקים בפרוכת, נמצא ארכו של ארון לרחבו של בית.

משנה ז

שְׁנֵי שֻׁלְחָנוֹת הָיוּ בָּאוּלָם מִבִּפְנִים, עַל פֶּתַח הַבַּיִת,

אֶחָד שֶׁל שַׁיִשׁ וְאֶחָד שֶׁל זָהָב.

עַל שֶׁל שַׁיִשׁ נוֹתְנִים לֶחֶם הַפָּנִים בִּכְנִיסָתוֹ,

וְעַל שֶׁל זָהָב בִּיצִיאָתוֹ,

שֶׁמַּעֲלִין בַּקֹּדֶשׁ וְלא מוֹרִידִין.

וְאֶחָד שֶׁל זָהָב מִבִּפְנִים,

שֶׁעָלָיו לֶחֶם הַפָּנִים תָּמִיד.

אַרְבָּעָה כֹּהֲנִים נִכְנָסִין,

שְׁנַיִם בְּיָדָם שְׁנֵי סְדָרִים, וּשְׁנַיִם בְּיָדָם שְׁנֵי בָזִכִּים.

וְאַרְבָּעָה מַקְדִּימִין לִפְנֵיהֶם,

שְׁנַיִם לִטּוֹל שְׁנֵי סְדָרִים, וּשְׁנַיִם לִטּוֹל שְׁנֵי בָזִכִּים.

הַמַּכְנִיסִים עוֹמְדִים בַּצָּפוֹן, וּפְנֵיהֶם לַדָּרוֹם.

הַמּוֹצִיאִין עוֹמְדִים בַּדָּרוֹם, וּפְנֵיהֶם לַצָּפוֹן.

אֵלּוּ מוֹשְׁכִין, וְאֵלּוּ מַנִּיחִין,

וְטִפְחוֹ שֶׁל זֶה כְּנֶגֶד טִפְחוֹ שֶׁל זֶה, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כה, ל)

"לְפָנַי תָּמִיד".

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אֲפִלּוּ אֵלּוּ נוֹטְלִין וְאֵלּוּ מַנִּיחִין -

אַף זוֹ הָיְתָה תָּמִיד.

יָצְאוּ וְנָתְנוּ עַל הַשֻּׁלְחָן שֶׁל זָהָב שֶׁהָיָה בָּאוּלָם,

הִקְטִירוּ הַבָּזִכִּין, וְהַחַלּוֹת מִתְחַלְּקוֹת לַכֹּהֲנִים.

חָל יוֹם הַכִּפּוּרִים לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת -

הַחַלּוֹת מִתְחַלְּקוֹת לָעֶרֶב.

חָל לִהְיוֹת עֶרֶב שַׁבָּת -

שָֹעִיר שֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים נֶאֱכָל לָעֶרֶב.

הַבַּבְלִיִּים אוֹכְלִין אוֹתוֹ כְּשֶׁהוּא חַי,

מִפְּנֵי שֶׁדַּעְתָּן יָפָה.

ברטנורא משנה ז

על פתח הבית. אצל פתח ההיכל בכניסתם. ולא היו מניחים שם אלא להראות שמעלין בקודש, דעכשיו מניחין על של שיש ומיד נושאן להיכל ומסדרן על של זהב של משה.

ועל של זהב ביציאתו. עד שיוקטרו בזיכים, כדקתני לקמן במתניתין.

המכניסים עומדים בצפון. דהכי עדיף טפי דאותן שמסדרים העבודה יהיו בצפון.

אלו מושכין. ועד שלא יגביהו מן השלחן אלו מניחין.

אפילו אלו נוטלין. ואלו עצמן מניחין אחר שנטלו.

אף זו היתה תמיד. דסבר רבי יוסי דאין תמיד אלא שלא ילין שלחן לילה אחד בלא לחם.

והחלות מתחלקות לכהנים. משמר היוצא חולק עם משמר הנכנס.

חל יום הכיפורים להיות בשבת. שדין לחם הפנים לאכלו באותו שבת שנוטלים אותו מעל השלחן, ועכשיו אין יכולים לאכלו מפני התענית.

החלות מתחלקות לערב. ואין ממתינים לחלקו למחר מפני שנפסל בלינה לאחר זמנו שנסתלק.

השעיר. של מוסף שהוא חטאת ונאכל לכהנים.

נאכל לערב. בלילי שבת. שזמנו ליום ולילה עד חצות. ואף על פי שאין יכולים לבשלו בשבת ולא ביום הכיפורים.

הבבליים. כהנים שעלו מבבל. ובגמרא מפרש דלא בבליים היו, אלא אלכסנדריים היו. ועל שם ששונאים תלמידי חכמים שבארץ ישראלי את הבבליים, קראו לאלכסנדריים שעושים מעשה רעבתנות בבליים.

היו אוכלין אותו חי. כשחל יום הכיפורים להיות בערב שבת.

מפני שדעתן יפה. ואינן קצים לאכול הבשר כשהוא חי.

משנה ח

סִדֵּר אֶת הַלֶּחֶם בַּשַּׁבָּת, וְאֶת הַבָּזִכִּים לְאַחַר שַׁבָּת,

וְהִקְטִיר אֶת הַבָּזִכִּים בַּשַּׁבָּת -

פְּסוּלָה,

וְאֵין חַיָּבִין עֲלֵיהֶן מִשּׁוּם פִּגּוּל, נוֹתָר, וְטָמֵא.

סִדֵּר אֶת הַלֶּחֶם וְאֶת הַבָּזִכִּין בַּשַּׁבָּת,

וְהִקְטִיר אֶת הַבָּזִכִּין לְאַחַר שַׁבָּת -

פָּסוּל,

וְאֵין חַיָּבִין עֲלֵיהֶן מִשּׁוּם פִּגּוּל, וְנוֹתָר, וְטָמֵא.

סִדֵּר אֶת הַלֶּחֶם וְאֶת הַבָּזִכִּין לְאַחַר שַׁבָּת,

וְהִקְטִיר אֶת הַבָּזִכִּין בַּשַּׁבָּת -

פָּסוּל.

כֵּיצַד יַעֲשֶֹה?

יַנִּיחֶנָּה לְשַׁבָּת הַבָּאָה,

שֶׁאֲפִלּוּ הִיא עַל הַשֻּׁלְחָן יָמִים רַבִּים, אֵין בְּכָךְ כְּלוּם.

ברטנורא משנה ח

ואת הבזיכים לאחר שבת. ודינן היה לסדרן בשבת בשעת עריכת הלחם.

והקטיר את הבזיכים בשבת פסולה. דמחוסר זמן הוא, שלא היה על השלחן אלא ששה ימים. והכא אי אפשר לתקן ולומר יניחנו עד שבת הבאה, דכיון דלחם נסדר כדינו בשבת, קדשו שלחן ושוב אינו יכול לשהותו אלא עד שבת ראשונה דמפסיל בלינה.

ואין חייבין עליהם משום פגול. אם הקטירן על מנת לאכול הלחם למחר אינו פגול, שלא קרב המתיר כמצותו.

ולא משום נותר. שאין נותר חל על הלחם, שהרי אין ראוי לאכילה.

וטמא. האוכלו בטומאת הגוף אינו בכרת, כדאמרינן בהקומץ [דף ה] הניתר לטהורים חייבים עליו משום טומאה, וזה לא ניתר לטהורים מעולם, דבזיכים הוו מתירים דידיה ולא קרבו כהלכתן.

יניחנו לשבת הבאה. ויעמוד שבועיים על השלחן. דכיון דלא נסדר בשבת אין שלחן מקדש עד שתגיע שבת, ומאותו שבת יכול להשהותן שבעת ימים.

שאפילו היה על השלחן ימים רבים. קודם השבת אין בכך. כלום שאין השלחן מקדשו עד השבת, הלכך לא מיפסל בלינה לאחר השבת.

משנה ט

שְׁתֵּי הַלֶּחֶם נֶאֱכָלוֹת אֵין פָּחוֹת מִשְּׁנַיִם, וְלא יָתֵר

עַל שְׁלשָׁה.

כֵּיצַד?

נֶאֱפוֹת מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב וְנֶאֱכָלוֹת בְּיוֹם טוֹב - לִשְׁנַיִם;

חָל יוֹם טוֹב לִהְיוֹת אַחַר הַשַּׁבָּת - נֶאֱכָלוֹת לִשְׁלשָׁה.

לֶחֶם הַפָּנִים נֶאֱכָל אֵין פָּחוֹת מִתִּשְׁעָה, וְלא יָתֵר עַל אַחַד עָשָֹר.

כֵּיצַד?

נֶאֱפֶה בְּעֶרֶב שַׁבָּת וְנֶאֱכָל בַּשַּׁבָּת - לְתִשְׁעָה;

חָל יוֹם טוֹב לִהְיוֹת עֶרֶב שַׁבָּת - נֶאֱכָל לַעֲשָֹרָה;

שְׁנֵי יָמִים טוֹבִים שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה - נֶאֱכָל לְאַחַד עָשָֹר.

וְאֵינוֹ דּוֹחֶה לא אֶת הַשַּׁבָּת וְלא אֶת יוֹם טוֹב.

רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן הַסְּגַן:

דּוֹחֶה אֶת יוֹם טוֹב, וְאֵינוֹ דּוֹחֶה אֶת יוֹם צוֹם.

ברטנורא משנה ט

אין פחות משנים. משני ימים משנאפו.

נאכל לשלושה. שאפאום בעערב שבת. לפי שאין אפייתן דוחה לא שבת ולא יום טוב.

לתשעה. בשבת שניה, שהוא תשיעי לאפייתו.

לעשרה. שנאפו בחמישי בשבת.

שני ימים טובים של ראש השנה. קודם לשבת. נאפה ברביעי ונאכל בשבת שניה, הרי לאחד עשר. ואם תאמר, הרי שנים עשר נינהו, דהא אותה שבת הוי יום הכפורים ואין הלחם נאכל עד למוצאי שבת. הא לא קשיא, דלענין אכילת קדשים הלילה הולך אחר היום שעבר, הלכך מקרי אחד עשר.

ואינו דוחה לא את השבת ולא את יום טוב. לפי שאין אופים ומבשלים ביום טוב אלא מה שאוכל באותו היום בלבד.

רבן שמעון בן גמליאל אומר וכו'. ואין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל.