מנחות, פרק יב

משנה א

הַמְּנָחוֹת וְהַנְּסָכִים שֶׁנִּטְמְאוּ,

עַד שֶׁלֹּא קִדְּשָׁן בַּכְּלִי - יֵשׁ לָהֶם פִּדְיוֹן;

מִשֶּׁקָּדְשׁוּ בַּכְּלִי - אֵין לָהֶם פִּדְיוֹן.

הָעוֹפוֹת וְהָעֵצִים וְהַלְּבוֹנָה וּכְלֵי שָׁרֵת -

אֵין לָהֶם פִּדְיוֹן,

שֶׁלֹּא נֶאֱמַר אֶלָּא בְּהֵמָה.

ברטנורא משנה א

המנחות והנסכים. עד שלא קדשו בכלי. אינן קדושים קדושת הגוף, אלא קדושת דמים, שצריך לפדותן והדמים קדושים. ודוקא כשנטמאו יש להן פדיון אם לא קדשו בכלי, אבל לא נטמאו אף על פי שלא קדשו בכלי אין פודים אותן.

העופות והעצים והלבונה וכלי שרת שנטמאו אין להם פדיון. שלא נאמר פדיון בקדושת הגוף אלא בבהמה בעלת מום, דכתיב (ויקרא כ"ז) "ואם כל בהמה טמאה אשר לא יקריבו ממנה קרבן לה' והעריך הכהן אותה" וכו'. ובבעלי מומים שנפדו הכתוב מדבר, דאי בבהמה טמאה ממש, כשהוא אומר (שם) "ואם בבהמה הטמאה ופדה בערכך", הרי בהמה טמאה אמורה. ואשמועינן במתניתין דאע"ג דאשכחן בקדוש קדושת הגוף ונפל ביה מומא דמפריק, העופות והעצים והלבונה וכלי שרת דקדשי קדושת הגוף ונטמאו לא מפרקי.

משנה ב

הָאוֹמֵר: הֲרֵי עָלַי בַּמַּחֲבַת, וְהֵבִיא בַּמַּרְחֶשֶׁת;

בַּמַּרְחֶשֶׁת, וְהֵבִיא בַּמַּחֲבַת -

מַה שֶּׁהֵבִיא הֵבִיא, וִידֵי חוֹבָתוֹ לא יָצָא.

זוֹ לְהָבִיא בַּמַּחֲבַת, וְהֵבִיא בַּמַּרְחֶשֶׁת;

בַּמַּרְחֶשֶׁת, וְהֵבִיא בַּמַּחֲבַת -

הֲרֵי זוֹ פְּסוּלָה.

הֲרֵי עָלַי שְׁנֵי עֶשְֹרוֹנִים לְהָבִיא בִּכְלִי אֶחָד,

וְהֵבִיא בִּשְׁנֵי כֵלִים;

בִּשְׁנֵי כֵלִים, וְהֵבִיא בִּכְלִי אֶחָד -

מַה שֶּׁהֵבִיא הֵבִיא, וִידֵי חוֹבָתוֹ לא יָצָא.

אֵלּוּ לְהָבִיא בִּכְלִי אֶחָד, וְהֵבִיא בִּשְׁנֵי כֵלִים;

בִּשְׁנֵי כֵלִים, וְהֵבִיא בִּכְלִי אֶחָד -

הֲרֵי אֵלּוּ פְּסוּלִין.

הֲרֵי עָלַי שְׁנֵי עֶשְֹרוֹנִים לְהָבִיא בִּכְלִי אֶחָד,

וְהֵבִיא בִּשְׁנֵי כֵלִים,

אָמְרוּ לוֹ: בִּכְלִי אֶחָד נָדַרְתָּ;

הִקְרִיבָן בִּכְלִי אֶחָד - כְּשֵׁרִים;

וּבִשְׁנֵי כֵלִים - פְּסוּלִין.

הֲרֵי עָלַי שְׁנֵי עֶשְֹרוֹנִים לְהָבִיא בִּשְׁנֵי כֵלִים,

וְהֵבִיא בִּכְלִי אֶחָד,

אָמְרוּ לוֹ: בִּשְׁנֵי כֵלִים נָדַרְתָּ;

הִקְרִיבָן בִּשְׁנֵי כֵלִים - כְּשֵׁרִים;

נְתָנָן בִּכְלִי אֶחָד - כִּשְׁתֵּי מְנָחוֹת שֶׁנִּתְעָרְבוּ.

ברטנורא משנה ב

מה שהביא הביא. דאמרינן לא לשם נדרו הביאה, אלא נדבה אחרת היא זו.

זו להביא במחבת. שהיתה עשרון סולת מונחת לפניו, ואמר, זו להביא במחבת וכו'.

הרי זו פסולה. דקבעה לכלי שהזכיר בה ואין יכול לשנותה לכלי אחר.

אלו להביא בכלי אחד. אלו שהיו מונחים לפניו.

הרי אלו פסולים. דהיכא דנדר בכלי אחד והביא בשני כלים מפריש ממנה שני קומצים, והוא לא נדר אלא קומץ אחד. ועוד, שמנחה חסרה היא בכל כלי וכלי. והיכא דנדר בשני כלים והביא בכלי אחד הויא מנחה יתירה ומיעט בקומצין, שהוא בירר לה שתי קמיצות ולא קמץ אלא אחד.

אמרו לו בכלי אחד נדרת. ולא חש לדבריהם והקריבה בשני כלים, פסולים, ואף על גב דלא אמר אלו להביא בכלי אחד. משום דהשתא ליכא למימר לשום נדבה אחרת אייתי לה, דכיון דאמרי ליה בכלי אחד נדרת הוה ליה למימר להו אנא משום נדר אחרינא מייתינא לה.

כשתי מנחות שנתערבו. דאמרינן בפרק הקומץ, אם יכול לקמוץ מזו בפני עצמה ומזו בפני עצמה כשרות, ואם לאו פסולות. והא דקתני לעיל אלו להביא בשני כלים והביא בכלי אחד פסולות, מיירי כגון דלא יכול לקמוץ מכל אחת בפני עצמה.

משנה ג

הֲרֵי עָלַי מִנְחָה מִן הַשְֹּׂעוֹרִין - יָבִיא מִן הַחִטִּים.

קֶמַח - יָבִיא סֹלֶת.

בְּלא שֶׁמֶן וּלְבוֹנָה - יָבִיא עִמָּהּ שֶׁמֶן וּלְבוֹנָה.

חֲצִי עִשָֹּׂרוֹן - יָבִיא עִשָֹּׂרוֹן שָׁלֵם.

עִשָֹּׂרוֹן וּמֶחֱצָה - יָבִיא שְׁנַיִם.

רַבִּי שִׁמְעוֹן - פּוֹטֵר,

שֶׁלֹּא הִתְנַדַּב כְּדֶרֶךְ הַמִּתְנַדְּבִים.

ברטנורא משנה ג

הרי עלי מנחה מן השעורים יביא מן החטים. שאין מנחת נדבה באה אלא מן החטים. וכגון שאמר אילו הייתי יודע שאין מביאים מנחה מן השעורים לא הייתי נודר אלא מן החטים. אבל אם אמר לא הייתי נודר כלום, אינו חייב כלום.

יביא סלת. דכתיב (ויקרא ב') "סולת יהיה קרבנו".

רבי שמעון פוטר. רבי שמעון סבר בגמר דבריו אדם נתפס, והואיל וגמר דבריו שלא כדין המנחה, אינו חייב כלום. ואין הלכה כרבי שמעון.

משנה ד

מִתְנַדֵּב אָדָם מִנְחָה שֶׁל שִׁשִּׁים עִשָֹּׂרוֹן, וּמֵבִיא בִּכְלִי אֶחָד.

אִם אָמַר: הֲרֵי עָלַי שִׁשִּׁים וְאֶחָד -

מֵבִיא שִׁשִּׁים בִּכְלִי אֶחָד, וְאֶחָד בִּכְלִי אֶחָד;

שֶׁכֵּן צִבּוּר מֵבִיא

בְּיוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל הֶחָג שֶׁחָל לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת

שִׁשִּׁים וְאֶחָד,

דַּיּוֹ לַיָּחִיד שֶׁיְּהֵא פָּחוֹת מִן הַצִּבּוּר אֶחָד.

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן:

וַהֲלא אֵלּוּ לַפָּרִים, וְאֵלּוּ לַכְּבָשִֹים, וְאֵינָם נִבְלָלִים זֶה עִם זֶה?

אֶלָּא עַד שִׁשִּׁים יְכוֹלִים לְהִבָּלֵל.

אָמְרוּ לוֹ: שִׁשִּׁים נִבְלָלִים, וְשִׁשִּׁים וְאֶחָד אֵין נִבְלָלִים?

אָמַר לָהֶן: כָּל מִדּוֹת חֲכָמִים כֵּן:

בְּאַרְבָּעִים סְאָה - הוּא טוֹבֵל,

בְּאַרְבָּעִים סְאָה חָסֵר קֻרְטוֹב - אֵינוֹ יָכוֹל לִטְבּוֹל בָּהֶן.

אֵין מִתְנַדְּבִים לג, שְׁנַיִם וַחֲמִשָּׁה.

אֲבָל מִתְנַדְּבִים שְׁלשָׁה, וְאַרְבָּעָה, וְשִׁשָּׁה, וּמִשִּׁשָּׁה וּלְמַעְלָה.

ברטנורא משנה ד

שכן צבור מביאים וכו'. שלושה עשרונים לפר לשלושה עשר פרים הם תשעה ושלושים עשרונים, ועשרון לכבש לארבעה עשר כבשים הם ארבע עשר עשרונים, ושני עשרונים לאיל לשני האילים הם ארבע עשרונים, הרי חמישים ושבעה, ולשני תמידים שנים, ולשני כבשי מוסף שבת שנים, הרי ששים ואחד.

ואמר להם רבי שמעון, וכי כל אותן של אותו יום בכלי אחד היו, והלא אלו לפרים ואלו לאילים ולכבשים, ואי מערב להו מפסיל, שמנחת פרים בלילתן עבה, שני לוגים לעשרון, חצי ההין לשלושה עשרונים, ומנחת כבשים בלילתן רכה, רביעית ההין לעשרון דהיינו שלושה לוגים, והן בולעות זו מזו, ונמצאת זו חסרה וזו יתירה. אלא מפני מה אין מביא יחיד ששים ואחד עשרונים בכלי אחד, דעד ששים יכול להבלל בלוג אחד.

והאי תנא סבר לה כרבי אליעזר בן יעקב דאמר בפרק שתי מדות אפילו מנחה של ששים עשרונים אין לה אלא לוג. ואף על פי שלא נבללה כולה, כיון שראויה להבלל אין הבלילה מעכבת, דהכי קיימא לן דכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו, וכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו.

וששים ואחד אין נכללים. בתמיה.

קרטוב. רביעית של רביעית הלוג.

אין מתנדבים לוג. יין לנסכים. שלא מצינו מנחת נסכים של לוג אחד ולא של שנים ולא של חמשה.

אבל מתנדבים שלושה לוגים. דחזו לכבש. וארבעה דחזו לאיל. וששה לוגים שהוא חצי ההין דחזו לפר. ומששה ולמעלה מתנדבים, דשבעה חזו שלושה מינייהו לכבש וארבעה לאיל, ושמונה חזו לשני אילים, ותשעה חזו לכבש ופר, עשרה חזו לאיל ופר, אחד עשר חזו לשני אילים ולכבש. וכן לעולם.

משנה ה

מִתְנַדְּבִים יַיִן, וְאֵין מִתְנַדְּבִים שֶׁמֶן; דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא.

רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר: מִתְנַדְּבִין שֶׁמֶן.

אָמַר רַבִּי טַרְפוֹן: מַה מָּצִינוּ בַּיַּיִן, שֶׁבָּא חוֹבָה וּבָא נְדָבָה,

אַף הַשֶּׁמֶן, בָּא חוֹבָה וּבָא נְדָבָה.

אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא: לא, אִם אָמַרְתָּ בַּיַּיִן, שֶׁכֵּן הוּא קָרֵב חוֹבָתוֹ בִּפְנֵי עַצְמוֹ;

תֹּאמַר בַּשֶּׁמֶן, שֶׁאֵינוֹ קָרֵב חוֹבָתוֹ בִּפְנֵי עַצְמוֹ?

אֵין שְׁנַיִם מִתְנַדְּבִים עִשָֹּׂרוֹן אֶחָד,

אֲבָל מִתְנַדְּבִים עוֹלָה, וּשְׁלָמִים.

וּבָעוֹף - אֲפִלּוּ פְּרִידָה אַחַת.

ברטנורא משנה ה

מתנדבים יין. בלא סולת ושמן, ומנסכו לשיתין בפני עצמו.

ואין מתנדבים שמן. בלא סולת ויין.

מתנדבין שמן. וקומצו ומקטיר הקומץ ושיריים נאכלים.

שכן הוא קרב חובתו בפני עצמו. עם חובתו הוא קרב בפני עצמו. אף על פי שהוא בא חובה עם המנחה אינו מעכב המנחה.

תאמר בשמן כו'. דכיון דלא אשכחן ביה דליתי בכלי בפני עצמו, השתא נמי לא ליתי.

אפילו פרידה אחת. תור אחד, או בן יונה אחד, מתנדבים בין שנים.

והלכה שמתנדבים יין ושמן בפני עצמן. ומתנדבים מנחת נסכים בין נסכי פר בין נסכי איל וכבש. וכל הקרבנות באים בנדבה בשותפות, חוץ מן המנחה לפי שנאמר בה נפש, דכתיב (ויקרא ב') "ונפש כי תקריב קרבן מנחה".