מנחות, פרק ו

משנה א

אֵלּוּ מְנָחוֹת נִקְמָצוֹת וּשְׁיָרֵיהֶן לַכֹּהֲנִים:

מִנְחַת הַסֹּלֶת וְהַמַּחֲבַת, וְהַמַּרְחֶשֶׁת,

וְהַחַלּוֹת, וְהָרְקִיקִין,

מִנְחַת גּוֹיִם, מִנְחַת נָשִׁים,

מִנְחַת הָעֹמֶר, מִנְחַת חוֹטֵא, וּמִנְחַת קְנָאוֹת.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: מִנְחַת חוֹטֵא שֶׁל כֹּהֲנִים נִקְמֶצֶת,

וְהַקֹּמֶץ קָרֵב לְעַצְמוֹ, וְהַשִּׁירַיִם קְרֵבִים לְעַצְמָן.

ברטנורא משנה א

אלו מנחות נקמצות. מנחת סולת נקמצת עיסה, ומנחת מחבת ומרחשת וחלות ורקיקים דהיינו מאפה, פותתן לאחר אפייתן. ובמנחת סולת כתיבה קמיצה בהדיא, ובאינך כתיב אזכרה, ואזכרה היינו קומץ.

מנחת גוים או נשים. שהתנדבו אחת מאלו.

מנחת העומר. אזכרה כתיב בה.

מנחת חוטא וקנאות. כתיב בהו קמיצה.

מנחת חוטא של כהנים נקמצת. אע"ג דמנחת כהן נשרפת כולה כדכתיב (ויקרא ו') "וכל מנחת כהן כליל תהיה", מכל מקום בעיא קמיצה.

והקומץ קרב לעצמו והשיריים קרבין לעצמן. אבל לתנא קמא אין מנחת כהן נקמצת אלא נקטרת כמות שהיא, דסבר כל מנחה ששייריה נאכלים נקמצת ושאין שייריה נאכלים אינה נקמצת. והלכה כתנא קמא.

משנה ב

מִנְחַת כֹּהֲנִים, וּמִנְחַת כֹּהֵן מָשִׁיחַ,

וּמִנְחַת נְסָכִים - לַמִּזְבֵּחַ,

וְאֵין בָּהֶם לַכֹּהֲנִים.

בָּזֶה יָפֶה כֹּחַ הַמִּזְבֵּחַ מִכֹּחַ הַכֹּהֲנִים.

שְׁתֵּי הַלֶּחֶם, וְלֶחֶם הַפָּנִים - לַכֹּהֲנִים,

וְאֵין בָּהֶם לַמִּזְבֵּחַ.

וּבָזֶה יָפֶה כֹּחַ הַכֹּהֲנִים מִכֹּחַ הַמִּזְבֵּחַ.

ברטנורא משנה ב

בזה יפה כוח המזבח. לא הוי צריך למיתני, דהא חזינן דבזה יפה כוח המזבח ומלתא דפשיטא היא. אלא לאתויי המתנדב יין למזבח בלא קרבן, דלא תימא מזלפו על האישים על האש והוא נשרף וכלה ואין כוח מזבח יפה בזה, קמ"ל דלא, אלא מנסכו כשאר נסכים ויורד לשיתין דהיינו כמין שני נקבים שהיו במזבח ויורדים למטה עד היסוד, כדי שיהיה כוח המזבח יפה.

ובזה יפה כוח הכהנים. לאתויי שתי הלחם של עצרת, אם הביאום בפני עצמן בלא כבשים, דלא תימא לשריפה עומדות ולא לאכילה כיון שלא קרבו כבשים שמתירים אותם, קמשמע לן דבזה יפה כוח כהנים לעולם דלאכילה עומדות ולא לשריפה.

משנה ג

כָּל הַמְּנָחוֹת הַנַּעֲשׁוֹת בַּכְּלִי, טְעוּנוֹת שָׁלשׁ מַתְּנוֹת שֶׁמֶן:

יְצִיקָה, וּבְלִילָה, וּמַתַּן שֶׁמֶן בַּכְּלִי קֹדֶם לַעֲשִֹיָּתָן.

וְהַחַלּוֹת בּוֹלְלָן; דִּבְרֵי רַבִּי.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: סֹלֶת.

הַחַלּוֹת טְעוּנוֹת בְּלִילָה, וְהָרְקִיקִים מְשׁוּחִים.

כֵּיצַד מוֹשְׁחָן?

כְּמִין כִי.

וּשְׁאָר הַשֶּׁמֶן נֶאֱכָל לַכֹּהֲנִים.

ברטנורא משנה ג

הנעשות בכלי. כגון מנחת מרחשת ומחבת שהן נעשות בכלי.

טעונות שלוש מתנות שמן. למעוטי מנחת מאפה תנור שאינה טעונה יציקה.

ומתן שמן בכלי קודם לעשייתן. תחילה נותן שמן בכלי שרת ונותן סולת עליו, דכתיב במנחת מרחשת (ויקרא ב') "סולת בשמן תעשה", כלומר תנתן, אלמא דטעונה מתן שמן קודם לעשייתה, ובמנחת מחבת כתיב בלילה ויציקה ולא כתיב בה מתן שמן בכלי תחילה, ובמרחשת כתיב מתן שמן ולא כתיב בה יציקה ובלילה, וגמרינן הך מהך: נאמר קרבנך במרחשת ונאמר קרבנך במחבת, וכיצד הוא עושה נותן שמן תחילה בכלי שרת ונותן עליו את הסולת, [וחוזר] ונותן עליה שמן ובוללה, הרי מתן שמן בכלי ובלילה, ולשה במים ואופה בתנור ופותתה ויוצק עליה שמן אחר פתיתה, וזו היא יציקה, הרי שלושתן, וקומץ ומקטיר את הקומץ והשאר נאכל לכהנים.

והחלות בוללן דברי רבי. השתא מיירי במנחת מאפה תנור שהיא באה חלות או רקיקים, וכתיב בה (שם) "סולת חלות מצות בלולות בשמן". רבי סבר חלות בלולות כתיב, שבוללן כשהן חלות. ורבנן סברי סולת בלולה כתיב מלמד שנבללת כשהיא סולת. והלכה כחכמים.

חלות טעונות בלילה והרקיקים משוחים. דכתיב חלות בלולות, ולא רקיקים בלולים. רקיקים משוחים, ולא חלות משוחות.

כיצד מושחן כמין כי. יונית, שהיא כמין ט' שלנו, כהפרשת גודל [של שמאל] מן האצבע כזה.

משנה ד

כָּל הַמְּנָחוֹת הַנַּעֲשׁוֹת בַּכְּלִי, טְעוּנוֹת פְּתִיתָה.

מִנְחַת יִשְֹרָאֵל -

כּוֹפֵל אֶחָד לִשְׁנַיִם, וּשְׁנַיִם לְאַרְבָּעָה וּמַבְדִּיל.

מִנְחַת כֹּהֲנִים -

כּוֹפֵל אֶחָד לִשְׁנַיִם, וּשְׁנַיִם לְאַרְבָּעָה וְאֵינוֹ מַבְדִּיל.

מִנְחַת כֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ - לא הָיָה מְכַפְּלָהּ.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: מִנְחַת כֹּהֲנִים, וּמִנְחַת כֹּהֵן מָשִׁיחַ -

אֵין בָּהֶם פְּתִיתָה, מִפְּנֵי שֶׁאֵין בָּהֶם קְמִיצָה,

וְכָל שֶׁאֵין בָּהֶם קְמִיצָה, אֵין בָּהֶם פְּתִיתָה.

וְכֻלָּן כְּזֵיתִים.

ברטנורא משנה ד

כל המנחות הנעשות בכלי. הכא לאו למעוטי מנחת מאפה תנור אתא, דכתיב (ויקרא ב') "פתות אותה פתים וגו' מנחה", לרבות כל המנחות לפתיתה. אלא למעוטי שתי הלחם ולחם הפנים שאין טעונים פתיתה.

כופל אחת לשתים. דכתיב פתות אותה פתים. פתות היינו שנים, דכיון דנשבר היינו שתי חתיכות, פתים מרבינן שתהא החתיכה לשתי חתיכות דהיינו ארבעה. יכול יעשנה פירורים, תלמוד לומר אותה פתים, ולא פתיתיה לפתיתים. וכולן פתיתין כזיתים, דסיפא דמתניתין לאו רבי שמעון קאמר ליה אלא דברי הכל היא, דלאחר שעשה פתיתין כזיתים כופל כל זית לשנים ושנים לארבעה.

מכפלה. לא היה מכפלה לארבעה, אלא לשנים. דלא כתיב בה אלא מנחת פתים ולא פתות.

רבי שמעון אומר כו'. ואין הלכה כרבי שמעון.

משנה ה

כָּל הַמְּנָחוֹת טְעוּנוֹת שְׁלשׁ מֵאוֹת שִׁיפָה,

וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת בְּעִיטָה.

וְהַשִּׁיפָה וְהַבְּעִיטָה בַּחִטִּים.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אַף בַּבָּצֵק.

כָּל הַמְּנָחוֹת בָּאוֹת עֶשֶֹר עֶשֶֹר,

חוּץ מִלֶּחֶם הַפָּנִים, וַחֲבִתֵּי כֹּהֵן גָּדוֹל,

שֶׁהֵם בָּאוֹת שְׁתֵּים עֶשְֹרֵה; דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה.

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: כֻּלָּן בָּאוֹת שְׁתֵּים עֶשְֹרֵה,

חוּץ מֵחַלּוֹת תּוֹדָה וְהַנְּזִירוּת, שֶׁהֵן בָּאוֹת עֶשֶֹר עֶשֶֹר.

ברטנורא משנה ה

שיפה. שמשפשף החטה בין ידו לכלי כדי שתהא נוחה להשיר קליפתה.

בעיטה. שבועט בעובי אגרופו או בעובי פס ידו. והיה שף אחת ובועט שתים, שף שתים ובועט שלוש, וחוזר ועושה כסדר הזה עד שגומר חמש מאות בעיטות לשלוש מאות שיפות.

ה"ג רבי יוסי אומר בבצק. כלומר, שיפה ובעיטה בבצק ולא בחטין. ואין הלכה כרבי יהודה.

עשר עשר חלות. ומנחת סולת נמי אע"ג דקודם אפייה נקמצת, אפילו הכי עשר חלות היא באה.

לחם הפנים. בהדיא כתיב ביה י"ב חלות.

וחביתי כהן גדול. נאמר בלחם הפנים חק עולם ונאמר בחביתי כהן גדול חק עולם, מה להלן י"ב חלות, אף כאן י"ב חלות, ומקריבין מהן שש חלות בבוקר ושש חלות בערב.

חוץ מחלות תודה שהן באות עשר. כדבעינן למימר טעמא לקמן באידך פרקין. ואין הלכה כרבי מאיר.

משנה ו

הָעֹמֶר הָיָה בָּא עִשָֹּׂרוֹן מִשָּׁלשׁ סְאִין.

שְׁתֵּי הַלֶּחֶם -

שְׁנֵי עֶשְֹרוֹנִים מִשָּׁלשׁ סְאִין.

לֶחֶם הַפָּנִים -

עֶשְֹרִים וְאַרְבָּעָה עֶשְֹרוֹנִים מֵעֶשְֹרִים וְאַרְבַּע סְאִין.

ברטנורא משנה ו

העומר היה בא עשרון משלוש סאין. מנחת העומר שמביאין ממחרת הפסח היו קוצרין שלוש סאין דהיינו איפה שעורים, וטוחנין אותו, ומניפין אותו בנפה י"ג פעמים עד שמעמידים סלתו על עשרון שהיא עשירית האיפה.

וטעמא דבעי עשרון של עומר שלוש סאים של שעורים, כיון דמתבואה חדשה הוא ושל שעורים יש בהן סובין הרבה וסולת מועט ולא אתי עשרונו מובחר אלא משלוש סאין.

שתי הלחם שני עשרונים משלוש סאין. כיון דמחטים קאתו. אף על גב דמתבואה חדשה אתיין, דבעצרת תבואה של חטין חדשה היא. אפ"ה שתי עשרונים מובחרים אתו משלוש סאין.

לחם הפנים עשרים וארבעה עשרונים. דהכי כתיב (ויקרא כ"ד) "שתים עשרה חלות שני עשרונים יהיה החלה האחת".

מעשרים וארבע סאים. כיון דמחטין אתו ומתבואה ישנה, נפיק עשרון מובחר מסאה.

משנה ז

הָעֹמֶר הָיָה מְנֻפֶּה בִּשְׁלשׁ עֶשְֹרֵה נָפָה,

וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם - בִּשְׁתֵּים עֶשְֹרֵה,

וְלֶחֶם הַפָּנִים - בְּאַחַת עֶשְֹרֵה.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: לא הָיָה לָהּ קִצְבָה,

אֶלָּא סֹלֶת מְנֻפָּה כָּל צָרְכָּהּ הָיָה מֵבִיא,

שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כד, ה) "וְלָקַחְתָּ סֹלֶת וְאָפִיתָ אֹתָהּ" -

עַד שֶׁתְּהֵא מְנֻפָּה כָּל צָרְכָּהּ.

ברטנורא משנה ז

היה מנופה בשלוש עשרה נפה. זו למעלה מזו. וכל זה למצוה אבל לא לעכב, שאם הביא עומר עשרון מארבע סאין או שהביאו משני סאין, לא פסל.

רבי שמעון אומר לא היה לה קצבה. דאפילו לכתחילה לא נתנו חכמים קצבה מכמה סאין חטין או שעורין מביאין עומר ושתי הלחם ולחם הפנים, אלא רואין בסולת שתהא מנופה כל צרכה ודיו. ואין הלכה כרבי שמעון.