מנחות, פרק ז

משנה א

הַתּוֹדָה הָיְתָה בָּאָה חָמֵשׁ סְאִין יְרוּשַׁלְמִיּוֹת,

שֶׁהֵן שֵׁשׁ מִדְבָּרִיּוֹת:

שְׁתֵּי אֵיפוֹת, הָאֵיפָה שָׁלשׁ סְאִין,

עֶשְֹרִים עִשָֹּׂרוֹן,

עֲשָֹרָה לֶחָמֵץ וַעֲשָֹרָה לְמַצָּה.

עֲשָֹרָה לֶחָמֵץ - עִשָֹּׂרוֹן לְחַלָּה.

וַעֲשָֹרָה לַמַּצָּה - וּבַמַּצָּה שְׁלשָׁה מִינִין:

חַלּוֹת וּרְקִיקִים וּרְבוּכָה;

נִמְצְאוּ שְׁלשָׁה עֶשְֹרוֹנוֹת וּשְׁלִישׁ לְכָל מִין,

שָׁלשׁ חַלּוֹת לְעִשָֹּׂרוֹן.

בְּמִדָּה יְרוּשַׁלְמִית הָיוּ שְׁלשִׁים קַב:

חֲמִשָּׁה עָשָֹר לֶחָמֵץ, וַחֲמִשָּׁה עָשָֹר לַמַּצָּה.

חֲמִשָּׁה עָשָֹר לֶחָמֵץ - קַב וָחֵצִי לְחַלָּה.

וַחֲמִשָּׁה עָשָֹר לַמַּצָּה - וְהַמַּצָּה שְׁלשָׁה מִינִין:

חַלּוֹת וּרְקִיקִים וּרְבוּכָה;

נִמְצְאוּ: חֲמֵשֶׁת קַבִּים לְכָל מִין, שְׁתֵּי חַלּוֹת לְקַב.

ברטנורא משנה א

התודה. חמש סאין ירושלמיות שהן שש מדבריות. חמש סאין של ירושלים הן שש מאותן שהיו במדבר בימי משה. שהוסיפו על המדה שהיתה בימי משה שתות. דקיימא לן מוסיפין על המדות ואין מוסיפין יותר משתות. ואותו שתות הוא שתות מלבר.

שתי איפות. כלומר, הנך שש סאין הם שתי איפות, שהם עשרים עשרון, שהרי בכל איפה עשרה עשרונות.

עשרה לחמץ. עשרה עשרונים לעשר חלות חמץ שבתודה.

רבוכה. חלוטה במים רותחין קרויה רבוכה.

ורמב"ם פירש, רבוכה מרובה בשמן וקלויה בו, לפי שהיה בה שמן כנגד החלות והרקיקין.

נמצאו שלושה עשרונות ושליש לכל מין ומין. שבמצה.

שלוש חלות לעשרון. דהוה להו עשר חלות לשלושה עשרונות ושליש.

במדה ירושלמית. שלא היו בה עשרונות אלא קבים, הוי הנך חמש סאין שלושים קבין. שהסאה ששה קבים. ובגמרא בברייתא מייתי מגזרה שוה שכל מין ומין מארבעה מינים שבתודה היו באים עשר חלות, ואמרו, נאמר כאן והקריב ממנו אחד מכל קרבן תרומה לה', ונאמר בתרומת מעשר [ממנו] תרומה לה', מה להלן אחד מעשר אף כאן אחד מעשר. ולמדנו שמין אחד של חמץ היה עשרה עשרונים כנגד שלוש מינים של מצה, מדכתיב (ויקרא ז') "על חלות לחם חמץ", אמרה תורה כנגד חמץ הבא מצה.

משנה ב

הַמִּלּוּאִים הָיוּ בָּאִים כַּמַּצָּה שֶׁבַּתּוֹדָה:

חַלּוֹת וּרְקִיקִים וּרְבוּכָה.

הַנְּזִירוּת הָיְתָה בָּאָה שְׁתֵּי יָדוֹת בְּמַצָּה שֶׁבַּתּוֹדָה:

חַלּוֹת וּרְקִיקִים, וְאֵין בָּהּ רְבוּכָה;

נִמְצְאוּ עֲשָֹרָה קַבִּים יְרוּשַׁלְמִיּוֹת,

שֶׁהֵן שִׁשָּׁה עֶשְֹרוֹנוֹת וְעַדְוַיִן.

וּמִכֻּלָּן הָיָה נוֹטֵל אֶחָד מֵעֲשָֹרָה תְּרוּמָה, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ז, יד)

"וְהִקְרִיב מִמֶּנּוּ אֶחָד מִכָּל-קָרְבָּן תְּרוּמָה לַה'"

"אֶחָד" - שֶׁלֹּא יִטֹּל פָּרוּס;

"מִכָּל-קָרְבָּן" -

שֶׁיְּהוּ כָּל הַקָּרְבָּנוֹת שָׁוִין, וְשֶׁלֹּא יִטֹּל מִקָּרְבָּן לַחֲבֵרוֹ.

"לַכֹּהֵן הַזֹּרֵק אֶת-דַּם הַשְּׁלָמִים לוֹ יִהְיֶה",

וְהַשְּׁאָר נֶאֱכָל לַבְּעָלִים.

ברטנורא משנה ב

המלואים. שהיו בימי משה. כשנתחנך אהרן ובניו לכהונה.

היו באים כמצה שבתודה חלות ורקיקים ורבוכה. דכתיב במלואים (שם ח') "ומסל המצות אשר לפני ה' לקח חלת מצה אחת וחלת לחם שמן אחת ורקיק אחד", חלת מצה אלו חלות, וחלת לחם שמן זו רבוכה דמוסיף בה שמן כנגד חלות ורקיקים, ורקיק זה רקיק.

נזירות. לחמי נזיר, שנאמר (במדבר ו') "וסל מצות סולת חלות בלולות בשמן ורקיקי מצות משוחים בשמן". ורבוכה לא הוזכר שם.

שני ידות. שני חלקים של מיני מצה שבתודה היו בנזירות, וכדמפרש ואזיל.

נמצאו. לנזירות.

עשר קבין. שהרי בשלושה מיני מצה שבתודה היו חמשה עשר קבין, והוי להו עשרה שני ידות של חמשה עשר.

שהן שש עשרונות ועדוין. כלומר, עוד שנוסף עליהן. שהרי היו שלושה עשרונים ושליש לכל מין כדאמרן לעיל גבי מצה שבתודה, נמצא לשני מינים שש עשרונות ושני שלישי עשרון, והיינו דקאמר שש עשרונות ועדוין.

ומכולן. מכל ארבעה מינים שבתודה היו הכהנים נוטלים אחד מעשרה תרומה.

שלא יטול פרוס. שבור וחתוך.

שיהיו כל הקרבנות שוין. המינים יהו שוין, עשרה חלות לכל מין.

שלא יטול תרומה מקרבן על חבירו. שאם היה ממין זה חמשה וממין זה חמשה עשר, נמצא מפריש מזה על זה.

משנה ג

הַשּׁוֹחֵט אֶת הַתּוֹדָה בִּפְנִים, וְלַחְמָהּ חוּץ לַחוֹמָה -

לא קָדַשׁ הַלֶּחֶם.

שְׁחָטָהּ עַד שֶׁלֹּא קָרְמוּ בַּתַּנּוּר,

וַאֲפִלּוּ קָרְמוּ כֻּלָּן חוּץ מֵאֶחָד מֵהֶן -

לא קָדַשׁ הַלֶּחֶם.

שְׁחָטָהּ חוּץ לִזְמַנָּהּ, וְחוּץ לִמְקוֹמָהּ -

קָדַשׁ הַלֶּחֶם.

שְׁחָטָהּ וְנִמְצֵאת טְרֵפָה -

לא קָדַשׁ הַלֶּחֶם.

שְׁחָטָהּ וְנִמְצֵאת בַּעֲלַת מוּם -

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: קָדַשׁ;

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: לא קָדַשׁ.

שְׁחָטָהּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ, וְכֵן אֵיל הַמִּלּוּאִים,

וְכֵן שְׁנֵי כִּבְשֵֹי עֲצֶרֶת שֶׁשְּׁחָטָן שֶׁלֹּא לִשְׁמָן -

לא קָדַשׁ הַלֶּחֶם.

ברטנורא משנה ג

השוחט את התודה בפנים. לפנים מן העזרה.

ולחמה חוץ לחומה. בגמרא מוקמינן לה חוץ לחומת בית פאגי. רבותי פירשו חוץ לחומה החיצונה של ירושלים. [אבל חוץ לעזרה קדוש]. ואע"ג דכתיב (ויקרא ז') "והקריב על זבח התודה חלות", דמשמע לכאורה שיהא הלחם אצלה בשעת זביחה, לא דרשינן על בסמוך.

ורמב"ם גורס בית בגי. ומפרש שהוא מקום קרוב להר הבית, אלא שהוא חוץ לחומת הר הבית ושם אופים המנחות. ועל שם כך היו קורים לו בית בגי. לשון פת בג המלך.

עד שלא קרמו בתנור. לאו לחם נינהו. אלא עיסה בעלמא.

שחטה. על מנת לאכלה חוץ לזמנה, קדש הלחם ונפגל. על מנת לאכלה חוץ למקומה, קדש הלחם ונפסל. וטעמא דקדש הלחם, משום דפסולו בקודש, וקיי"ל כל שפסולו בקודש הקודש מקבלו.

שחטה ונמצאת טריפה לא קדש הלחם. דפסולו קודם שחיטה הוא.

שחטה ונמצאת בעלת מום רבי אליעזר אומר קדש. בגמרא מוקי לה בדוקין שבעין, דבכי האי מומא סבר רבי אליעזר דאם עלו לא ירדו הואיל ואין מומן ניכר, הלכך קדש הלחם. ואין הלכה כרבי אליעזר.

שלא לשמה. לא קדש הלחם, דכתיב (ויקרא ז') "על חלות לחם חמץ יקריב קרבנו על זבח תודת שלמיו", על זבח שנזבח לשם תודת שלמיו.

וכן איל המלואים. לפי שהן היו תחילה לכל הקרבנות נקט איל המלואים. והוא הדין לאיל נזיר, דמלואים כקרבן יחיד הן חשובים.

משנה ד

נְסָכִים שֶׁקָּדְשׁוּ בַּכְּלִי וְנִמְצָא הַזֶּבַח פָּסוּל:

אִם יֶשׁ שָׁם זֶבַח אַחֵר - יִקְרְבוּ עִמּוֹ;

וְאִם לָאו - יִפָּסְלוּ בְּלִינָה.

וְלַד תּוֹדָה וּתְמוּרָתָהּ,

וְהַמַּפְרִישׁ תּוֹדָתוֹ וְאָבְדָה וְהִפְרִישׁ אַחֶרֶת תַּחְתֶּיהָ -

אֵינָן טְעוּנִים לֶחֶם,

שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ז, יב) "וְהִקְרִיב עַל זֶבַח הַתּוֹדָה";

הַתּוֹדָה טְעוּנָה לֶחֶם,

לא וְלָדָהּ, וְלא חֲלִיפָתָהּ, וְלא תְּמוּרָתָהּ טְעוּנִין לֶחֶם.

ברטנורא משנה ד

נסכים שקדשו בכלי. לאו דוקא בכלי. שאין נסכים מתקדשים ליפסל ביוצא ובלינה ואף על פי שקדשו בכלי, אלא בשחיטת הזבח, דכתיב זבח ונסכים, הנסכים תלויים בזבח.

ונמצא הזבח פסול. שנפסל בזריקה. דאילו בשחיטה נפסל, לא קדשו נסכים.

אם יש שם זבח אחר יקרבו עמו. בנסכים של צבור מוקמינן לה למתניתין, משום דלבבית דין מתנה עליהם, אם הוצרכו לזבח זה הוצרכו ואם לאו יהיו לזבח אחר. אבל בנסכים של יחיד אין כשרים לזבח אחר. ואפילו נסכים של צבור אין קרבים עם זבח אחר אא"כ היה אותו זבח זבוח כשנפסל הזבח הראשון, אבל אם לא היה זבוח בשעה שנפסל הזבח הראשון, אין קריבים עם הזבח האחר.

ומתניתין חסורי מחסרא והכי קתני, יקרבו עמו. במה דברים אמורים שהיה זבח זבוח באותה שעה, אבל אם לא היה זבח זבוח באותה שעה נעשה כמו שנפסלו בלינה ופסולים. והכי מפרשא מתניתין בגמרא. וכל זמן שלא נתקדשו נסכים בכלי, אף על פי שנשחט הזבח יכולים להקריב נסכים אפילו אחר כמה ימים, דקיי"ל מביא אדם קרבנו היום ונסכו אפילו אחר כמה ימים, בין נסכים של יחיד בין נסכים של צבור. וכן מצורע מביא אשמו היום ולוג שמן שלו לאחר כמה ימים.

ולד תודה. שהפריש תודה מעוברת וילדה.

וכן המפריש תודתו ואבדה והפריש אחרת תחתיה אינה טעונה לחם. הראשונה, אם נמצאת לאחר הקרבת שניה. וכן שניה אם נמצאת הראשונה קודם הקרבתה והקריב ראשונה, שוב אין השניה טעונה לחם.

חליפתה. היינו המפריש תודה ואבדה והפריש אחרת תחתיה.

משנה ה

הָאוֹמֵר: הֲרֵי עָלַי תּוֹדָה -

יָבִיא הִיא וְלַחְמָהּ מִן הַחֻלִּין.

תּוֹדָה מִן הַחֻלִּין וְלַחְמָהּ מִן הַמַּעֲשֵֹר -

יָבִיא לַחְמָהּ מִן הַחֻלִּין.

תּוֹדָה מִן הַמַּעֲשֵֹר וְלַחְמָהּ מִן הַחֻלִּין - יָבִיא.

הַתּוֹדָה הִיא וְלַחְמָהּ מִן הַמַּעֲשֵֹר - יָבִיא.

וְלא יָבִיא מֵחִטֵּי מַעֲשֵֹר שֵׁנִי, אֶלָּא מִמָּעוֹת מַעֲשֵֹר שֵׁנִי.

ברטנורא משנה ה

יביא היא ולחמה מן החולין. ולא מן המעשר. דכיון דאמר הרי עלי הוי ליה דבר שבחובה, וכל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין.

ואם אמר הרי עלי תודה מן החולין ולחמה מן המעשר יביא היא ולחמה מן החולין. דלחם נגרר אחר תודה, וכיון דאמר הרי עלי תודה מן החולין בעל כרחיה איחייב ליה בלחם, הלכך האי דמהדר ואמר לחמה מן המעשר לאו כלום הוא.

תודה מן המעשר ולחמה מן החולין יביא. כלומר יביא כמו שנדר. ולאו חובה, דכל שכן אם יביא שניהם מן החולין דשפיר עבד. אלא אם רצה להביא כמו שנדר יביא.

ולא יביא הלחם מחטי מעשר שני עצמו. דלחם דומיא דשלמים בעינן, מה שלמים ממעות מעשר שני ולא ממעשר שני עצמו, אף לחם כן.

משנה ו

מִנַּיִן לָאוֹמֵר: הֲרֵי עָלַי תּוֹדָה - לא יָבִיא אֶלָּא מִן הַחֻלִּין?

שֶׁנֶּאֱמַר (דברים טז, ב) "וְזָבַחְתָּ פֶּסַח לַה' אֱלהֶיךָ צֹאן וּבָקָר" -

וַהֲלא אֵין פֶּסַח בָּא אֶלָּא מִן הַכְּבָשִֹים וּמִן הָעִזִּים,

אִם כֵּן לָמָּה נֶאֱמַר "צֹאן וּבָקָר" ?

אֶלָּא לְהַקִּישׁ כָּל הַבָּא מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן לַפֶּסַח:

מָה הַפֶּסַח שֶׁהוּא בָּא בְּחוֹבָה, אֵינוֹ בָּא אֶלָּא מִן הַחֻלִּין,

אַף כָּל דָּבָר שֶׁהוּא בָּא בְּחוֹבָה - לא יָבוֹא אֶלָּא מִן הַחֻלִּין;

לְפִיכָךְ,

הָאוֹמֵר: הֲרֵי עָלַי תּוֹדָה, הֲרֵי עָלַי שְׁלָמִים,

הוֹאִיל וְהֵם בָּאִים חוֹבָה -

לא יָבוֹאוּ אֶלָּא מִן הַחֻלִּין.

וְהַנְּסָכִים בְּכָל מָקוֹם,

לא יָבוֹאוּ אֶלָּא מִן הַחֻלִּין.

ברטנורא משנה ו

מה פסח שהוא בא בחובה אינו בא אלא מן החולין. דפסח מצרים לא בא אלא מן החולין, שעדיין לא היתה להם שום תבואת מעשר שני שאין מעשר אלא משנכנסו לארץ, ומה פסח מצרים לא בא אלא מן החולין אף פסח דורות אינו בא אלא מן החולין, שהרי הוא אומר (שמות י"ג) "ועבדת את העבודה הזאת בחודש הזה", שיהו כל עבודת החודש הזה כזה של מצרים.

אף כל דבר שבחובה נמי כו'. לפיכך, האומר הרי עלי תודה או שלמים הואיל והן באים חובה דקאמר הרי עלי, לא יביא אלא מן החולין.

והנסכים. אפילו אמר הרי עלי להביאם ממעשר, לא יביא אלא מן החולין. דכי שרא רחמנא לאתויי שלמים ממעשר הני מילי שלמים גופייהו דבני אכילה נינהו, אבל נסכים דכליל הם לא יביאו מן המעשר.