בבא מציעא, פרק א

 משנה א

שְׁנַיִם אוֹחֲזִין בְּטַלִּית,

זֶה אוֹמֵר: אֲנִי מְצָאתִיהָ,

וְזֶה אוֹמֵר: אֲנִי מְצָאתִיהָ;

זֶה אוֹמֵר: כֻּלָּהּ שֶׁלִּי,

וְזֶה אוֹמֵר: כֻּלָּהּ שֶׁלִּי

זֶה יִשָּׁבַע שֶׁאֵין לוֹ בָּהּ פָּחוֹת מֵחֶצְיָהּ,

וְזֶה יִשָּׁבַע שֶׁאֵין לוֹ בָּהּ פָּחוֹת מֵחֶצְיָהּ, וְיַחֲלקוּ.

זֶה אוֹמֵר: כֻּלָּהּ שֶׁלִּי,

וְזֶה אוֹמֵר: חֶצְיָהּ שֶׁלִּי

הָאוֹמֵר: כֻּלָּהּ שֶׁלִּי,

יִשָּׁבַע שֶׁאֵין לוֹ בָּהּ פָּחוֹת מִשְּׁלשָׁה חֲלָקִים,

וְהָאוֹמֵר: חֶצְיָהּ שֶׁלִּי,

יִשָּׁבַע שֶׁאֵין לוֹ בָּהּ פָּחוֹת מֵרְבִיעַ;

זֶה נוֹטֵל שְׁלשָׁה חֲלָקִים וְזֶה נוֹטֵל רְבִיעַ.

ברטנורא משנה א 

שנים אוחזין בטלית.  בגמרא מוקי למתניתין כגון שאחד מהם תופס בחוטין שבשפת הבגד מצד זה, והאחד תופס בחוטין שבשפת הבגד מצד זה. אבל אם הם אדוקים בבגד עצמו, זה נוטל עד מקום שידו מגעת וזה נוטל עד מקום שידו מגעת, והשאר חולקים בשוה, ובשבועה.

זה אומר כולה שלי.  אני קניתיה, ולי מכרה המוכר ולא לך. והמוכר מכר לאחד מהם ולקח המעות משניהם, מאחד מדעתו ומאחד בעל כרחו, ואינו יודע מהי מדעתו ומהי בעל כרחייה. דאילו ידע והיה אומר לזה מכרתי, היה כאן עד אחד, והיה שכנגדו חייב שבועה דאורייתא להכחיש העד. עכשיו שאינו יודע, שניהם נשבעים שבועה זו האמורה במתניתין.

ובדין הוא שיהיו חולקים בלא שבועה, אלא שתקנו חכמים שלא יטול שום אחד מהם אלא בשבועה, כדי שלא יהא כל אחד הולך ותוקף בטליתו של חבירו ואומר שלי היא.

ואיצטריך תנא לאשמועינן ב"זה אומר אני מצאתיה", דהיינו במציאה, וב"זה אומר כולה שלי" דהיינו מקח וממכר. אי תנא מציאה, הוה אמינא מציאה הוא דרמו רבנן שבועה עליה, משום דמורה התירא לאחוז בה שלא כדין, דאמר חבראי לאו מידי חסר בה, איזיל ואתפוס ואפלוג בהדיה. אבל מקח וממכר דאי לא הוה צריך לה לא הוה מהדר אבתרה למזבנה, וזה שבא לחלוק עמו וליתן חצי דמיה שלא כדין מחסרו וליכא למימר דמורי התירא, אימא לא רמו רבנן שבועה עליה. ואי אשמועינן במקח וממכר, הוה אמינא מקח וממכר הוא דרמו רבנן שבועה עליה, משום דמורי התירא ואמר חבראי דמי קא יהיב ואנא דמי קא יהיבנא, השתא דצריכה לדידי אשקליה אנא, וחבראי לטרח וליזיל ולזבין אחריתי, אבל מציאה דליכא למימר הכי, אימא לא. צריכא.

ישבע שאין לו בה פחות מחציה.  ואינו נשבע שכולה שלו, כדקא טעין מעיקרא, דהא לא יהבי ליה כולה. ואי משתבע שחציה שלו כדקא יהבי ליה, הוה מרע ליה לדבוריה קמא, דאמר "כולה שלי". הלכך ישבע שאין לו בה פחות מחציה, דמשמע הכי: כולה שלי כדקא אמינא מעיקרא, ולדבריכם שאין אתם מאמינים לי בכולה, שבועה שיש לי בה, ואין לי בה פחות מחציה.

משנה ב

הָיוּ שְׁנַיִם רוֹכְבִין עַל גַּבֵּי בְּהֵמָה,

אוֹ שֶׁהָיָה אֶחָד רוֹכֵב וְאֶחָד מַנְהִיג,

זֶה אוֹמֵר: כֻּלָּהּ שֶׁלִּי, וְזֶה אוֹמֵר: כֻּלָּהּ שֶׁלִּי

זֶה יִשָּׁבַע שֶׁאֵין לוֹ בָּהּ פָּחוֹת מֵחֶצְיָהּ,

וְזֶה יִשָּׁבַע שֶׁאֵין לוֹ בָּהּ פָּחוֹת מֵחֶצְיָהּ, וְיַחֲלקוּ.

בִּזְמַן שֶׁהֵם מוֹדִים אוֹ שֶׁיֵּשׁ לָהֶן עֵדִים -

חוֹלְקִים בְּלא שְׁבוּעָה.

ברטנורא משנה ב 

היו שנים רוכבים על גבי בהמה.  הא קמשמע לן דרוכב קני, ואע"פ שאינו מנהיג, שלא זזה הבהמה ממקומה.

או שהיה אחד רוכב ואחד מנהיג.  בזמן שרוכב מנענע ברגליו כי היכי דתיזיל הבהמה מחמתיה, הוא דשוים רוכב ומנהיג. ואם לא היה אלא רוכב בלבד, מנהיג קנה, רוכב לא קנה. ואם הודו, או באו עדים אפילו לאחר שנפסק הדין עליהם שיחלוקו בשבועה, חולקים שלא בשבועה.

משנה ג

הָיָה רוֹכֵב עַל גַּבֵּי בְּהֵמָה וְרָאָה אֶת הַמְּצִיאָה,

וְאָמַר לַחֲבֵרוֹ: תְּנֶהָ לִי,

נְטָלָהּ וְאָמַר: אֲנִי זָכִיתִי בָּהּ

זָכָה בָּהּ.

אִם מִשֶּׁנְּתָנָהּ לוֹ אָמַר: אֲנִי זָכִיתִי בָּהּ תְּחִלָּה

לא אָמַר כְּלוּם.

ברטנורא משנה ג 

אמר לחבירו תנה לי וכו'.  אבל אמר "זכה לי בה", קנה הרוכב, ואין המגביה יכול לומר אני זכיתי בה.

לא אמר כלום.  שקנאה זה שמשכה מיד חברו, וכל זמן שהיתה ביד המגביה הפקר היתה.

משנה ד

רָאָה אֶת הַמְּצִיאָה וְנָפַל עָלֶיהָ, וּבָא אַחֵר וְהֶחֱזִיק בָּהּ

זֶה שֶׁהֶחֱזִיק בָּהּ זָכָה בָּהּ.

רָאָה אוֹתָן רָצִין אַחַר מְצִיאָה,

אַחַר צְבִי שָׁבוּר, אַחַר גּוֹזָלוֹת שֶׁלֹּא פָּרְחוּ,

וְאָמַר: זָכְתָה לִי שָֹדִי

זָכְתָה לוֹ.

הָיָה צְבִי רָץ כְּדַרְכּוֹ, אוֹ שֶׁהָיוּ גּוֹזָלוֹת מַפְרִיחִין,

וְאָמַר: זָכְתָה לִי שָֹדִי לא אָמַר כְּלוּם.

ברטנורא משנה ד 

זה שהחזיק בה זכה בה.  ודוקא שהיתה המציאה ברשות הרבים, שאין ארבע אמות של אדם קונות לו ברשות הרבים, לפיכך המחזיק בה זכה. אבל בסימטא שהיא שביל של יחיד, או בצדי רשות הרבים שאין רבים דוחקים שם, ארבע אמות של אדם קונות לו כל מציאה וכל הפקר שסמוך לו בארבע אמות, ואין אחר רשאי לתפסו. ותקינו ליה רבנן כי היכי דלא ליתו לאינצויי.

אחר צבי שבור.  שאינו יכול לרוץ ומשתמר בתוך השדה אם לא יטלוהו אחרים, והוי כמציאה.

זכתה לו  שדהו. והוא שעומד בצד שדהו, וכגון שיכול לרוץ אחריהן ומגיען קודם שיצאו משדהו.

משנה ה

מְצִיאַת בְּנוֹ וּבִתּוֹ הַקְּטַנִּים,

מְצִיאַת עַבְדּוֹ וְשִׁפְחָתוֹ הַכְּנַעֲנִים,

מְצִיאַת אִשְׁתּוֹ

הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ.

מְצִיאַת בְּנוֹ וּבִתּוֹ הַגְּדוֹלִים,

מְצִיאַת עַבְדּוֹ וְשִׁפְחָתוֹ הָעִבְרִים,

מְצִיאַת אִשְׁתּוֹ שֶׁגֵּרְשָׁהּ, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נָתַן כְּתֻבָּתָהּ

הֲרֵי אֵלּוּ שֶלָּהֶן.

ברטנורא משנה ה 

הקטנים.  כל שסמוך על שלחן אביו, אפילו הוא גדול, קרי ליה "קטן", ומציאתו לאביו משום איבה. והבת, בין קטנה בין נערה מציאתה לאביה, דהתורה זיכתה כל שבח נעוריה לאביה.

עבדו ושפחתו הכנענים.  שהרי גופן קנוי לו. כדכתיב (ויקרא כ"ה) "והתנחלתם אותם".

מציאת אשתו.  רבנן תקינו ליה משום איבה.

משנה ו

מָצָא שְׁטָרֵי חוֹב,

אִם יֵשׁ בָּהֶן אַחֲרָיוּת נְכָסִים לא יַחֲזִיר,

שֶׁבֵּית דִּין נִפְרָעִין מֵהֶן;

אֵין בָּהֶן אַחֲרָיוּת נְכָסִים יַחֲזִיר,

שֶׁאֵין בֵּית דִּין נִפְרָעִין מֵהֶן; דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ לא יַחֲזִיר,

מִפְּנֵי שֶׁבֵּית דִּין נִפְרָעִין מֵהֶן.

ברטנורא משנה ו 

אחריות נכסים.  שעבוד קרקעות שיגבה מהם.

לא יחזיר.  דחיישינן לפרעון ולקנוניא. שמא שטר פרוע הוא, ומן הלוה נפל, והא דקא מודה לא פרעתי, עצה של רמאות היא ביניהם, לטרוף את הלקוחות שלקחו ממנו קרקע שלא באחריות, ויחלקוה ביניהם.

בין כך ובין כך לא יחזיר.  דשטר שאין בו אחריות ממשעבדי נמי גבי, דאחריות טעות סופר הוא, וחיישינן לפרעון ולקנוניא. והלכה כחכמים.

ודוקא בשטר שאין נזכר בו אחריות אמרו חכמים דטעות סופר הוא, וגבי ממשעבדי כאילו היה האחריות כתוב בו. אבל אם פירש בשטר שאינו רוצה לקבל עליו אחריות, מודים חכמים דיחזיר, דהשתא ליכא למיחש לקנוניא.

משנה ז

מָצָא גִּטֵּי נָשִׁים, וְשִׁחֲרוּרֵי עֲבָדִים,

דְּיַתִּיקִי, מַתָּנָה וְשׁוֹבָרִים

הֲרֵי זֶה לא יַחֲזִיר,

שֶׁאֲנִי אוֹמֵר:

כְּתוּבִים הָיוּ, וְנִמְלַךְ עֲלֵיהֶם שֶׁלֹּא לִתְּנָם.

ברטנורא משנה ז 

דייתיקי.  צוואת שכיב מרע: דא תהא למיקם ולהיות.

ושוברים שעושה מלוה ללוה שנפרע ממנו שטר חובו.

משנה ח

מָצָא אִגְּרוֹת שׁוּם וְאִגְּרוֹת מָזוֹן,

שְׁטָרֵי חֲלִיצָה וּמֵאוּנִין, וּשְׁטָרֵי בֵרוּרִין,

וְכָל מַעֲשֵֹה בֵּית דִּין

הֲרֵי זֶה יַחֲזִיר.

מָצָא בַּחֲפִיסָה אוֹ בִּדְלֻסְקְמָא,

תַּכְרִיךְ שֶׁל שְׁטָרוֹת, אוֹ אֲגֻדָּה שֶׁל שְׁטָרוֹת

הֲרֵי זֶה יַחֲזִיר.

וְכַמָּה אֲגֻדָּה שֶׁל שְׁטָרוֹת?

שְׁלשָׁה קְשׁוּרִין זֶה בָּזֶה.

רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר:

אֶחָד הַלֹּוֶה מִשְׁלשָׁה יַחֲזִיר לַלֹּוֶה;

שְׁלשָׁה הַלֹּוִין מֵאֶחָד יַחֲזִיר לַמַּלְוֶה.

מָצָא שְׁטָר בֵּין שְׁטָרוֹתָיו, וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ מַה טִּיבוֹ

יְהֵא מֻנָּח עַד שֶׁיָּבֹא אֵלִיָּהוּ.

אִם יֵשׁ עִמָּהֶן סִמְפוֹנוֹת

יַעֲשֶֹה מַה שֶּׁבַּסִּמְפוֹנוֹת.

ברטנורא משנה ח 

אגרות שום.  ששמו בית דין נכסי לוה למלוה בחובו.

ואגרות מזון. שקבל עליו לזון את בת אשתו.

פירוש אחר: שימכרו מקרקע הבעל למזון האשה והבנות.

ומיאונין.  שכותבים בשטר "בפנינו מיאנה פלונית בפלוני בעלה". ובקטנה שהשיאוה אמה ואחיה שאינה צריכה גט.

שטרי בירורין.  זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד שידונו להם.

מצא שטרות.

בחפיסה.  חמת של עור קטנה.

ודלוסקמא.  כלי עור שהזקנים מצניעים בה כלי תשמישם שלא יצטרכו לחפש אחריהם.

ותכריך של שטרות.  שלושה שטרות או יותר כרוכין זה בזה.

ואגודה. מושכבים זה על זה, ארכו של זה על ארכו של זה.

הרי זה יחזיר.  דדבר שיש בו סימן הוא, שהכלי סימן כשיאמרו הבעלים בכלי פלוני מצאת אותם. וכן תכריך ואגודה סימן הוא.

אחד הלוה משלושה.  אם שלושה שטרות של לוה אחד הן שלוה משלושה בני אדם. יחזירם המוצא ללוה, דודאי מידו נפלו, שאם מידם נפלו, מי קבצם למקום אחד. ודוקא שהשטרות מקוימים בבית דין. אבל אם אינם מקוימים, חיישינן דלמא לקיימינהו הוליכום שלושה המלוים אצל סופר הדיינים, ונפלו מיד הסופר. ואין לחוש שמא לאחר שקיימו אותם נפלו מיד הסופר, דלא משהי איניש קיומיה בידא דספרא. ואם שלושה לוים הם, שלוו מאדם אחד. יחזירם המוצא למלוה, שהדבר ידוע שממנו נפלו. ואם היו שלושתן כתיבת סופר אחד, חיישינן שמא מיד הסופר נפלו ולא לוו מעולם, ולפיכך לא יחזיר.

מצא שטר בין שטרותיו ואינו יודע מה טיבו אצלו. אם הלוה הפקידו אצלו או המלוה, או שמא מקצתו פרוע ומסרוהו לו להיות שליש ביניהם.

יהא מונח בידו, ולא יחזיר לא לזה ולא לזה.

ואם יש עמהן סמפון.  המוצא בין שטרותיו שובר שנכתב על אחד משטרותיו.

יעשה מה שבסמפון.  והשטר בחזקת פרוע. ואע"פ שהיה ראוי לשובר הזה להיות מונח ביד הלוה לא ביד המלוה, אמרינן האמינו הלוה למלוה, ואמר למחר תנהו לי ושכח. והוא שמצא המלוה השטר הזה שנכתב עליו השובר בין השטרות קרועים, אע"פ שלא נקרע.