בבא מציעא, פרק ב

משנה א

אֵלּוּ מְצִיאוֹת שֶׁלּוֹ, וְאֵלּוּ חַיָּב לְהַכְרִיז?

אֵלּוּ מְצִיאוֹת שֶׁלּוֹ:

מָצָא פֵּרוֹת מְפֻזָּרִין, מָעוֹת מְפֻזָּרוֹת,

כְּרִיכוֹת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, וְעִגּוּלֵי דְבֵלָה,

כִּכָּרוֹת שֶׁל נַחְתּוֹם, מַחֲרוֹזוֹת שֶׁל דָּגִים, וַחֲתִיכוֹת שֶׁל בָּשָֹר,

וְגִזֵּי צֶמֶר הַבָּאוֹת מִמְּדִינָתָן,

וַאֲנִיצֵי פִשְׁתָּן, וּלְשׁוֹנוֹת שֶׁל אַרְגָּמָן

הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ; דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כָּל שֶׁיֶּשׁ בּוֹ שִׁנּוּי חַיָּב לְהַכְרִיז;

כֵּיצַד?

מָצָא עִגּוּל וּבְתוֹכוֹ חֶרֶס, כִּכָּר וּבְתוֹכוֹ מָעוֹת.

רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר:

כָּל כְּלֵי אַנְפּוּרְיָא אֵינוֹ חַיָּב לְהַכְרִיז.

ברטנורא משנה א 

אלו מציאות. מצא פירות מפוזרים. סתמן נתייאשו הבעלים והפקר הם.

מעות מפוזרות.  הואיל ואין להם סימן ניכר, כבר איאושי איאוש והפקר הן. והיינו טעמא דכולהו.

כריכות.  עמרים קטנים.

ברשות הרבים.  שהכל דשין עליהם, ואפילו היה בהן סימן, נפסד.

של נחתום. אין בהם סימן, שכולם שוים. אבל של בעל הבית יש להם סימן.

הבאות ממדינתן.  לאפוקי הבאות מבית האומן, כדקתני סיפא.

ולשונות של ארגמן.  צמר צבוע ארגמן, ומשוך כמין לשון.

מצא עיגול של דבלה.

אנפריא.  כלים חדשים שלא שבעתן העין, ואין לבעלים בהם טביעת עין. שפעמים שמחזירים אבדה בטביעות עינא, כגון לצורבא מרבנן דלא משני בדבוריה. ואלו הכלים, שידוע שאין לבעליהן בהן טביעות עין, אינו חייב להכריז.

והלכה כרבי שמעון בן אלעזר. ואימתי? בזמן שמצאן אחד אחד. אבל מצאן שנים שנים חייב להכריז, דמנינא הוי סימן.

והמוצא מציאה בסרטיא ופלטיא גדולה בעיר שרובה נכרים, אפילו דבר שיש בו סימן אינו חייב להכריז. ובעיר שרובה ישראל, חייב להכריז.

משנה ב

וְאֵלּוּ חַיָּב לְהַכְרִיז:

מָצָא פֵּרוֹת בַּכְּלִי, אוֹ כְּלִי כְּמוֹת שֶׁהוּא,

מָעוֹת בַּכִּיס, אוֹ כִּיס כְּמוֹת שֶׁהוּא,

צִבּוּרֵי פֵרוֹת, צִבּוּרֵי מָעוֹת, שְׁלשָׁה מַטְבְּעוֹת זֶה עַל גַּב זֶה,

כְּרִיכוֹת בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד, וְכִכָּרוֹת שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת,

וְגִזֵּי צֶמֶר הַלְּקוּחוֹת מִבֵּית הָאֻמָּן, כַּדֵּי יַיִן וְכַדֵּי שֶׁמֶן

הֲרֵי אֵלּוּ חַיָּב לְהַכְרִיז.

ברטנורא משנה ב 

בכלי.  וכלי יש בו סימן.

כמות שהוא.  ריקן.

צבורי פירות.  סימנן, מנין או מקום.

שלושה מטבעות זה על גב זה או יותר. והמכריז מכריז "מטבעות מצאתי", וזה בא ואומר כך וכך היו והיו מונחים זה על זה.

משנה ג

מָצָא אַחַר הַגַּפָּה, אוֹ אַחַר הַגָּדֵר, גּוֹזָלוֹת מְקֻשָּׁרִין,

אוֹ בִּשְׁבִילִין שֶׁבַּשָֹּׂדוֹת

הֲרֵי זֶה לא יִגַּע בָּהֶן.

מָצָא כְּלִי בָּאַשְׁפָּה,

אִם מְכֻסֶּה לא יִגַּע בּוֹ;

אִם מְגֻלֶּה נוֹטֵל וּמַכְרִיז.

מָצָא בַּגַּל וּבְכֹתֶל יָשָׁן הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ.

מָצָא בְּכֹתֶל חָדָשׁ,

מֵחֶצְיוֹ וְלַחוּץ שֶׁלּוֹ;

מֵחֶצְיוֹ וְלִפְנִים שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת.

אִם הָיָה מַשְֹכִּירוֹ לַאֲחֵרִים,

אֲפִלּוּ בְּתוֹךְ הַבַּיִת הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ.

ברטנורא משנה ג 

אחר הגפה. סתימת כותל של עץ או של קנים.

גדר של אבנים.

גוזלות מקושרין בכנפיהן. דכולי עלמא הכי מקטרי להו, וקשר כזה לא הוי סימן.

לא יגע בהן. דאמרינן הני אינש אצנעינהו, ואי שקיל להו, לית להו למרייהו סימנא בגווייהו. הלכך לשבקינהו עד דאתי מרייהו ושקיל להו.

מכוסה לא יגע בו.  דאין זה אבידה שיהא מוזהר עליה בלא תוכל להתעלם, דמשתמר הוא.

מצא בגל ובכותל ישן הרי אלו שלו. מפני שיכול לומר לבעל הגל ולבעל הכותל של אמוריים שהורישו אבותינו היה. ובלבד שיהיה בו חלודה רבה שניכר שמזמן הרבה היה טמון שם.

מחציו ולחוץ.  באחד מחורי כותל הסמוכים לרשות הרבים. אם מצאה מחצי עוביו של כותל ולחוץ - שלו, דאמרינן אחד מבני רשות הרבים נתנו שם ושכח, וחלודה שעליו מוכחת שמזמן הרבה היה שם ובודאי נתיאשו הבעלים. ודין זה דוקא בלשון זהב וחתיכת כסף וכיוצא בזה. אבל אם היה כלי ובתוכו מעות, אם פי הכלי לחוץ הרי הוא שלו, ואם פי הכלי לפנים הרי הוא של בעל הבית.

אפילו בתוך הבית הרי אלו שלו.  דלא ידע דמאן נינהו, ובעליו נואשו.

משנה ד

מָצָא בַּחֲנוּת הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ;

בֵּין הַתֵּבָה וְלַחֶנְוָנִי שֶׁל חֶנְוָנִי.

לִפְנֵי הַשֻּׁלְחָנִי הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ;

בֵּין הַכִּסֵּא וְלַשֻּׁלְחָנִי הֲרֵי אֵלּוּ לַשֻּׁלְחָנִי.

הַלּוֹקֵחַ פֵּרוֹת מֵחֲבֵרוֹ, אוֹ שֶׁשִּׁלַּח לוֹ חֲבֵרוֹ פֵּרוֹת,

וּמָצָא בָּהֶן מָעוֹת הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ;

אִם הָיוּ צְרוּרִין נוֹטֵל וּמַכְרִיז.

ברטנורא משנה ד 

מצא בחנות הרי אלו שלו.  בדבר שאין בו סימן מיירי. דההוא דנפל מיניה מייאש, שהכל נכנסים לשם.

בין תיבה שהחנווני יושב לפניה, ותמיד נוטל ממנה, ונותן לפניו ומוכר, ומעות שנותנין לו נותן בתוכה, ולא נפל שום דבר אלא מיד חנוני.

לפני שולחני הרי אלו שלו.  דאמרינן מן הבאים להחליף מעות נפלו, שהרי השלחן מפסיק בין שולחני למעות שנמצאו, ואם מן השולחני הם, היה להם להמצא בינו ולכסא שהשלחן מונח עליו.

הלוקח פירות מחבירו וכו'.  וכגון שחבירו זה תגר, שלקח תבואה זו או פירות הללו מאנשים הרבה, ולא ידיע דמאן נינהו, וכיון דלית בהו סימן נתיאשו הבעלים. אבל אם זה שמכר את הפירות ליקטן הוא עצמו מן הקרקע שלו, שודאי המעות הללו שלו הן, חייב להחזיר.

ואם היו צרורים.  הקשר או מנין שלהם הוי סימן.

משנה ה

אַף הַשִֹּׂמְלָה הָיְתָה בִּכְלָל כָּל אֵלֶּה,

לָמָּה יָצָאת?

לְהַקִּישׁ אֵלֶיהָ, לוֹמַר לָךְ:

מַה שִֹּׂמְלָה מְיֻחֶדֶת, שֶׁיֶּשׁ בָּהּ סִימָנִים וְיֶשׁ לָהּ תּוֹבְעִים,

אַף כָּל דָּבָר, שֶׁיֶּשׁ בּוֹ סִימָנִים וְיֶשׁ לוֹ תּוֹבְעִים

חַיָּב לְהַכְרִיז.

ברטנורא משנה ה 

בכלל כל אלה.  בכלל "כל אבדת אחיך".

ולמה יצאת.  וכן תעשה לשמלתו.

מה שמלה מיוחדת.  סתם שמלה יש בה סימן, וכל שמלה יש לה בעלים תובעים אותה, שנעשית בידי אדם ולא באת מן ההפקר.

אף כל שיש לו תובעים.  למעוטי מידי דמייאש. ויאוש הוא, דשמעיניה דאמר "וי ליה לחסרון כיס".

משנה ו

וְעַד מָתַי חַיָּב לְהַכְרִיז?

עַד כְּדֵי שֶׁיֵּדְעוּ בּוֹ שְׁכֵנָיו; דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: שְׁלשָׁה רְגָלִים,

וְאַחַר הָרֶגֶל הָאַחֲרוֹן שִׁבְעָה יָמִים,

כְּדֵי שֶׁיֵּלֵךְ לְבֵיתוֹ שְׁלשָׁה, וְיַחֲזוֹר שְׁלשָׁה, וְיַכְרִיז יוֹם אֶחָד.

ברטנורא משנה ו 

שכניו.  שכני מקום שנמצאת בו האבידה, שמא שלהן היא.

כדי שילך  כל אחד  לביתו בשלושה ימים משישמע ההכרזה וידע אם אבד לו כלום, ואם יראה שאבד, יחזור שלושה ויכריז יום אחד "אני איבדתי ואלו סימניה".

והלכה כרבי יהודה.

ומשחרב בית המקדש התקינו שיהיו מכריזין בבתי כנסיות ובבתי מדרשות. ומשרבו האנסין דאמרי אבידתא למלכא, התקינו שיהא מודיע לשכניו ולמיודעיו ודיו.

משנה ז

אָמַר אֶת הָאֲבֵדָה וְלא אָמַר סִימָנֶיהָ

לא יִתֵּן לוֹ;

וְהָרַמַּאי, אַף עַל פִּי שֶׁאָמַר סִימָנֶיהָ

לא יִתֶּן לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כב, ב) "עַד דְּרֹשׁ אָחִיךָ אֹתוֹ",

עַד שֶׁתִּדְרֹשׁ אֶת אָחִיךָ,

אִם רַמַּאי הוּא, אִם אֵינוֹ רַמַּאי.

כָּל דָּבָר שֶׁעוֹשֶֹה וְאוֹכֵל יַעֲשֶֹה וְיֹאכַל;

וְדָבָר שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶֹה וְאוֹכֵל יִמָּכֵר;

שֶׁנֶּאֱמַר (שם) "וַהֲשֵׁבֹתוֹ לוֹ",

רְאֵה, הֵיאָךְ תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ.

מַה יְּהֵא בַּדָּמִים?

רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר: יִשְׁתַּמֵּש בָּהֶן;

לְפִיכָךְ אִם אָבְדוּ חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתָן.

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: לא יִשְׁתַּמֵּש בָּהֶן;

לְפִיכָךְ אִם אָבְדוּ אֵינוֹ חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתָן.

ברטנורא משנה ז 

כל דבר שעושה ואוכל.  אם האבדה דבר שיכולים להאכילו את שכר מעשיו, כגון שור וחמור.

יעשה ויאכל.  ולא ימכור אותו המוצא, שכל אדם נוח לו בבהמתו שהכירה בו כבר ולימדה לרצונו. ואינו חייב להטפל בה לעולם, אלא תרנגולת ובהמה גסה מטפל בה שנים עשר חדש. עגלים וסייחים של רעיה, כלומר שאין מגדלים אותם לפטם; וכן גדיים וטלאים, מטפל בהם שלושה חדשים. ועגלים של פיטום מטפל בהם שלושים יום. אווזין ותרנגולים זכרים, הקטנים מטפל בהן שלושים יום, והגדולים שאוכלים הרבה מטפל בהן שלושה ימים. מכאן ואילך לוקח אותם הוא לעצמו בשומא כפי שוויין, או מוכרן לאחרים ומניח הדמים אצלו.

לפיכך אם אבדו חייב באחריותן.  כיון דשרו ליה רבנן לאשתמושי בהו, אף על גב דלא אשתמש בהו, כמאן דאשתמש דמי, וחייב באחריותן.

והלכה כרבי טרפון בדמי אבדה שמכר. אבל מעות עצמן של אבדה, כגון שמצא מעות בכיס או שלושה מטבעות זו על גבי זו, לא ישתמש בהם כלל.

משנה ח

מָצָא סְפָרִים

קוֹרֵא בָּהֶן אַחַת לִשְׁלשִׁים יוֹם;

וְאִם אֵינוֹ יוֹדֵעַ לִקְרוֹת גּוֹלְלָן;

אֲבָל לא יִלְמֹד בָּהֶן בַּתְּחִלָּה, וְלא יִקְרָא אַחֵר עִמּוֹ.

מָצָא כְּסוּת מְנַעֲרָהּ אַחַת לִשְׁלשִׁים יוֹם;

וְשׁוֹטְחָהּ לְצָרְכָּהּ, אֲבָל לא לִכְבוֹדוֹ.

כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי נְחֹשֶׁת

מִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן לְצָרְכָּן, אֲבָל לא לְשָׁחֳקָן.

כְּלֵי זָהָב וּכְלֵי זְכוּכִית

לא יִגַּע בָּהֶן עַד שֶׁיָּבֹא אֵלִיָּהוּ.

מָצָא שַֹק אוֹ קֻפָּה, וְכָל דָּבָר שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לִטּוֹל

הֲרֵי זֶה לא יִטֹּל.

ברטנורא משנה ח 

אחת לשלושים יום.  שמתעפשין כששוהין מלפותחן. וכל ספריהן היו עשויין כעין גליון.

גוללן.  מתחלתן לסופן שיכנס בהם האויר.

בתחלה.  מה שלא למד מעולם. לפי שצריך להשהותן לפניו.

ולא יקרא אחר עמו.  לפי שזה מושך אצלו וזה מושך אצלו ונקרע.

שוטחה לצרכה.  לשלוט בה אויר שלא תאכלנה עש.

לצרכן.  שמתעפשים בקרקע. שצריך לתתן בקרקע דזו היא שמירתן. ולפיכך משתמש בהם לפרקים.

אבל לא לשוחקן.  ולא ישתמש בהן זמן ארוך עד שישחקם.

לא יגע בהן.  זהב אינו מתעפש בארץ. וכן זכוכית. ועוד שהוא נוח להשבר.

שאין דרכו ליטול.  דבר שגנאי הוא לו. והתורה אמרה "והתעלמת מהם" - פעמים שאתה מתעלם, כגון זקן ואינו לפי כבודו.

משנה ט

אֵיזוֹ הִיא אֲבֵדָה?

מָצָא חֲמוֹר אוֹ פָּרָה רוֹעִין בַּדֶּרֶךְ

אֵין זוֹ אֲבֵדָה.

חֲמוֹר וְכֵלָיו הֲפוּכִין, פָּרָה רָצָה בֵּין הַכְּרָמִים

הֲרֵי זוֹ אֲבֵדָה.

הֶחֱזִירָהּ וּבָרְחָה, הֶחֱזִירָהּ וּבָרְחָה,

אֲפִלּוּ אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה פְּעָמִים

חַיָּב לְהַחֲזִירָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כב, א) "הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם".

הָיָה בָּטֵל מִסֶּלַע

לא יֹאמַר לוֹ: תֶּן לִי סֶלַע,

אֶלָּא נוֹתֵן לוֹ שְֹכָרוֹ כְּפוֹעֵל בָּטֵל.

אִם יֵשׁ שָׁם בֵּית דִּין מַתְנֶה בִּפְנֵי בֵּית דִּין;

אִם אֵין שָׁם בֵּית דִּין בִּפְנֵי מִי יַתְנֶה?

שֶׁלּוֹ קוֹדֵם.

ברטנורא משנה ט 

איזו היא אבדה.  שניכר בה שאין הבעלים יודעים שהיא שם.

אין זו אבדה.  ואינו חייב להחזיר, שמדעת הניחוה שם.

רצה בין הכרמים.  שמתקלקלים רגליה.

השב תשיבם.  התורה ריבתה השבות הרבה.

לא יאמר לו תן לי סלע.  שזה אומר לו אם עשית מלאכתך, היית מרבה טורח, עכשיו לפי מה שטרחת טול.

כפועל בטל.  כמה אדם רוצה ליטול ולפחות משכרו ליבטל ממלאכה זו כבדה שהוא עוסק בה, ולעשות במלאכה קלה כזו.

אם יש שם בית דין.  אם אינו רוצה ליבטל ממלאכתו ששכרה מרובה, מה יעשה? אם יש שם שלושה בני אדם, מתנה בפניהם ואומר "ראו שאני משתכר כך וכך. ואי אפשי ליבטל ליטול שכר מועט, אם תאמרו שאטול שכרי משלם. אטפל בהשבת אבדה זו".

שלו קודם.  ומניח את האבדה.

משנה י

מְצָאָהּ בָּרֶפֶת אֵינוֹ חַיָּב בָּהּ;

בִּרְשׁוּת הָרַבִּים חַיָּב בָּהּ.

וְאִם הָיְתָה בֵּית הַקְּבָרוֹת לא יִטַּמֵּא לָהּ.

אִם אָמַר לוֹ אָבִיו: הִטַּמֵּא,

אוֹ שֶׁאָמַר לוֹ: אַל תַּחֲזִיר

לא יִשְׁמַע לוֹ.

פָּרַק וְטָעַן, פָּרַק וְטָעַן, אֲפִלּוּ אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה פְּעָמִים

חַיָּב, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כג, ה) "עָזֹב תַּעֲזֹב".

הָלַךְ וְיָשַׁב לוֹ, וְאָמַר:

הוֹאִיל וְעָלֶיךָ מִצְוָה, אִם רְצוֹנָךְ לִפְרוֹק פְּרֹק פָּטוּר,

שֶׁנֶּאֱמַר: (שם) "עִמּוֹ";

אִם הָיָה זָקֵן אוֹ חוֹלֶה חַיָּב.

מִצְוָה מִן הַתּוֹרָה לִפְרוֹק, אֲבָל לא לִטְעוֹן.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אַף לִטְעוֹן.

רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר: אִם הָיָה עָלָיו יָתֵר עַל מַשָֹּׂאוֹ

אֵינוֹ זָקוּק לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (שם) "תַּחַת מַשָֹּׂאוֹ", מַשֹּׂאוּי שֶׁיָּכוֹל לַעֲמֹד בּוֹ.

ברטנורא משנה י 

מצאה ברפת.  אע"פ שאינה משתמרת בה, כגון שאינה נעולה.

ואם היתה בבית הקברות.  והוא כהן. לא יטמא לה. שהשבת אבדה עשה: "השב תשיבם לאחיך". ובטומאת כהן, עשה ד"קדושים יהיו" (ויקרא כ"א), ולא תעשה ד"לנפש לא יטמא בעמיו" (שם). ואין עשה דוחה את לא תעשה ועשה.

או שאמר לו אל תחזיר.  והאבידה במקום שמצוה להחזיר. הרי זה לא ישמע לו. דכתיב (ויקרא י"ט) "איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמרו", שאם אביך אומר לך חלל את השבת אל תשמע לו. וכן בשאר כל המצות.

הלך וישב לו בעל החמור.

מצוה מן התורה לפרוק בחינם.

אבל לא לטעון בחינם אלא בשכר.

רבי שמעון אומר אף לטעון בחינם. ואין הלכה כרבי שמעון.

רבי יוסי הגלילי אומר וכו'.  ואין הלכה כרבי יוסי.

משנה יא

אֲבֵדָתוֹ וַאֲבֵדַת אָבִיו אֲבֵדָתוֹ קוֹדֶמֶת;

אֲבֵדָתוֹ וַאֲבֵדַת רַבּוֹ שֶׁלּוֹ קוֹדֶמֶת;

אֲבֵדַת אָבִיו וַאֲבֵדַת רַבּוֹ שֶׁל רַבּוֹ קוֹדֶמֶת,

שֶׁאָבִיו הֱבִיאוֹ לָעוֹלָם הַזֶּה,

וְרַבּוֹ שֶׁלִּמְּדוֹ חָכְמָה מְבִיאוֹ לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא;

וְאִם אָבִיו חָכָם שֶׁל אָבִיו קוֹדֶמֶת.

הָיָה אָבִיו וְרַבּוֹ נוֹשְֹאִין מַשֹּׂאוּי

מַנִּיחַ אֶת שֶׁל רַבּוֹ, וְאַחַר כָּךְ מַנִּיחַ אֶת שֶׁל אָבִיו.

הָיוּ אָבִיו וְרַבּוֹ בְּבֵית הַשֶּׁבִי

פּוֹדֶה אֶת רַבּוֹ, וְאַחַר כָּךְ פּוֹדֶה אֶת אָבִיו;

וְאִם הָיָה אָבִיו חָכָם

פּוֹדֶה אֶת אָבִיו וְאַחַר כָּךְ פּוֹדֶה אֶת רַבּוֹ.

ברטנורא משנה יא 

אבדתו קודמת.  דאמר קרא (דברים ט"ו) "אפס כי לא יהיה בך אביון", הזהר שלא תהיה אתה אביון.

של רבו קודמת.  והוא שיהיה רבו מובהק, שלמד רוב חכמתו ממנו.

וכן כל הנך רבו דאמרינן במתניתין שקודמין לאביו, אינן אלא ברבו מובהק.