בבא מציעא, פרק ח

משנה א

הַשּׁוֹאֵל אֶת הַפָּרָה,

וְשָׁאַל בְּעָלֶיהָ עִמָּהּ, אוֹ שָֹכַר בְּעָלֶיהָ עִמָּהּ,

שָׁאַל אֶת הַבְּעָלִים אוֹ שְֹכָרָן,

וּלְאַחַר כָּךְ שָׁאַל אֶת הַפָּרָה וָמֵתָה

פָּטוּר, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כב, יד) "אִם-בְּעָלָיו עִמּוֹ לא יְשַׁלֵּם".

אֲבָל שָׁאַל אֶת הַפָּרָה,

וְאַחַר כָּךְ שָׁאַל אֶת הַבְּעָלִים, אוֹ שְֹכָרָן, וָמֵתָה

חַיָּב, שֶׁנֶּאֱמַר (שם שם, יג) "בְּעָלָיו אֵין-עִמּוֹ שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם".

ברטנורא משנה א 

השואל את הפרה ושאל בעלה עמה.  אם היו בעלים של פרה אצל השואל לעשות מלאכתו, בין שהיו שאולים אצלו או שכורים, בין באותה מלאכה של פרה בין לעשות מלאכה אחרת, אם מתה פטור.

שנאמר "אם בעליו עמו לא ישלם".  והכי משמע, "אם בעל השור עמו" - עם השואל, שהוא שאול או שכור לו לעשות מלאכתו בשעה שהשאיל לו פרתו, לא ישלם.

אבל שאל את הפרה כו'.  אם היה עמו בשעת אונסים ולא היה עמו בשעת שאלה, חייב, דלא הוי שאלה בבעלים לאפטורי, אלא אם כן היה עמו בשעת שאלה.

שנאמר בעליו אין עמו שלם ישלם.  והכי אשמועינן קרא "בעליו אין עמו" בשעת שאלה, אע"פ שהיה עמו בשעת שבירה ומיתה, "שלם ישלם".

משנה ב

הַשּׁוֹאֵל אֶת הַפָּרָה;

שְׁאָלָהּ חֲצִי הַיּוֹם וּשְֹכָרָהּ חֲצִי הַיּוֹם,

שְׁאָלָהּ הַיּוֹם וּשְֹכָרָהּ לְמָחָר,

שָֹכַר אַחַת וְשָׁאַל אַחַת, וָמֵתָה;

הַמַּשְׁאִיל אוֹמֵר: שְׁאוּלָה מֵתָה,

בְּיוֹם שֶׁהָיְתָה שְׁאוּלָה מֵתָה,

בְּשָׁעָה שֶׁהָיְתָה שְׁאוּלָה מֵתָה;

וְהַלָּה אוֹמֵר: אֵינִי יוֹדֵעַ חַיָּב.

הַשֹּׂוֹכֵר אוֹמֵר: שְֹכוּרָה מֵתָה,

בְּיוֹם שֶׁהָיְתָה שְֹכוּרָה מֵתָה,

בְּשָׁעָה שֶׁהָיְתָה שְֹכוּרָה מֵתָה;

וְהַלָּה אוֹמֵר: אֵינִי יוֹדֵעַ פָּטוּר.

זֶה אוֹמֵר: שְׁאוּלָה, וְזֶה אוֹמֵר: שְֹכוּרָה

יִשָּׁבַע הַשֹּׂוֹכֵר שֶׁשְֹּׂכוּרָה מֵתָה.

זֶה אוֹמֵר: אֵינִי יוֹדֵעַ, וְזֶה אוֹמֵר: אֵינִי יוֹדֵעַ

יַחֲלקוּ.

ברטנורא משנה ב 

המשאיל אומר שאולה מתה.  ואתה חייב באונסיה.

איני יודע.  שמא שכורה מתה. ופטור אני מן האונסים.

חייב.  הא מתניתין לא אפשר לאוקמה כמשמעה, דהא קיימא לן "מנה לי בידך", והלה אומר "איני יודע", ישבע שבועת היסת שאינו יודע ופטור. להכי מוקמינן לה בגמרא כגון שיש עסק שבועה דאורייתא ביניהם, כגון דאמר ליה "שתי פרות מסרתי לך, חד יומא בשאלה וחד יומא בשכירות, ומתו תרוייהו בעידן שאלה". ואמר ליה שואל, "חדא אין, בעידן שאלה מתה, וחדא לא ידענא". והוי ליה מודה במקצת, וחייב שבועה, ומתוך שאינו יכול לישבע - משלם. ודמיא להך "מנה לי בידך", ואמר ליה היאך "חמשין ידענא, וחמשין לא ידענא", הוי ליה מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע, ומתוך שאינו יכול לישבע - משלם.

ישבע השוכר ששכורה מתה.  הא נמי לא אפשר לאוקמה כמשמעה, דהא קיימא לן "טענו חטים והודה לו בשעורים" פטור אף מדמי שעורים. והכי נמי, מה שהודה לו לא טענו, ומה שטענו לא הודה לו, ומה מקום יש לשבועה זו. להכי מוקמינן בגמרא, דשבועה זו על ידי גלגול, דאמר ליה "אשתבע לי שבועת השומרים שאתה חייב לישבע לי דכדרכה מתה", ומגו דמשתבע דכדרכה מתה, משתבע נמי על ידי גלגול דשכורה מתה.

יחלוקו.  מתניתין סומכוס היא, דאמר ממון המוטל בספק חולקים. ואינה הלכה. אלא הלכה המוציא מחבירו עליו הראיה, וישבע הנתבע שאינו יודע ופטור.

משנה ג

הַשּׁוֹאֵל אֶת הַפָּרָה,

וְשִׁלְּחָהּ לוֹ בְּיַד בְּנוֹ, בְּיַד עַבְדּוֹ, בְּיַד שְׁלוּחוֹ;

אוֹ בְּיַד בְּנוֹ, בְּיַד עַבְדּוֹ, בְּיַד שְׁלוּחוֹ שֶׁל הַשּׁוֹאֵל, וָמֵתָה

פָּטוּר.

אָמַר לוֹ הַשּׁוֹאֵל:

שַׁלְּחָהּ לִי בְּיַד בְּנִי, בְּיַד עַבְדִּי, בְּיַד שְׁלוּחִי,

אוֹ: בְּיַד בְּנָךְ, בְּיַד עַבְדָּךְ, בְּיַד שְׁלוּחָךְ;

אוֹ שֶׁאָמַר לוֹ הַמַּשְׁאִיל:

הֲרֵינִי מְשַׁלְּחָהּ לָךְ בְּיַד בְּנִי, בְּיַד עַבְדִּי, בְּיַד שְׁלוּחִי,

אוֹ: בְּיַד בְּנָךְ, בְּיַד עַבְדָּךְ, בְּיַד שְׁלוּחָךְ,

וְאָמַר לוֹ הַשּׁוֹאֵל: שַׁלַּח,

וְשִׁלְּחָהּ וָמֵתָה חַיָּב.

וְכֵן בְּשָׁעָה שֶׁמַּחֲזִירָהּ.

ברטנורא משנה ג 

ביד בנו.  המשאיל שלחה לשואל ביד בנו ועבדו ושלוחו של משאיל.

או ביד בנו ועבדו ושלוחו של שואל. פטור אם מתה בדרך. והאי שלוחו של שואל איכא דמוקי לה (בב"ק דף ק"ד) בשכירו ולקיטו שדר בביתו. אבל לא עשאו שליח בעדים. דאי איכא עדים דשליח שוייה, חייב השואל באונסיה משמסרה לו. ואיכא דאמרי אפילו עשאו שליח בעדים, אינו מתחייב על ידו באונסים, דהכי קאמר ליה, אינש מהימנא הוא אי בעית לשדורי בידיה שדר.

אמר לו השואל שלחה לי וכו'.  ביד עבדך, חייב. האי "עבדך" - בעבד עברי קאמר, דאילו עבד כנעני, יד עבד כיד רבו, והוי כאילו לא יצאת מרשות משאיל וכאילו המשאיל עצמו הוליכה לו ופטור השואל אם נאנסה בדרך.

וכן בשעה שמחזירה.  אם שלח השואל ביד בנו ועבדו או שלוחו, או ביד בנו ועבדו ושלוחו של משאיל, לא יצאת מרשותו של שואל עד שתבא ליד המשאיל, ואם נאנסה בדרך, חייב. אמר לו המשאיל שלחה לי, או שאמר השואל הריני משלחה וכו', ואמר לו המשאיל שלח, ושלחה ונאנסה בדרך, פטור. ומתניתין דוקא כשמחזירה בתוך ימי שאלתו שהוא חייב באונסיה. אבל אם החזירה לאחר ימי שאלתו, דין שומר שכר יש לו [הואיל ונהנה ממנה] ולא דין שואל, ואם שלחה ביד בנו ועבדו או שלוחו. בין שלו בין של משאיל, ונאנסה בדרך, פטור.

משנה ד

הַמַּחֲלִיף פָּרָה בַּחֲמוֹר, וְיָלְדָה;

וְכֵן הַמּוֹכֵר שִׁפְחָתוֹ, וְיָלְדָה;

זֶה אוֹמֵר: עַד שֶׁלֹּא מָכַרְתִּי, וְזֶה אוֹמֵר: מִשֶּׁלָּקַחְתִּי

יַחֲלקוּ.

הָיוּ לוֹ שְׁנֵי עֲבָדִים, אֶחָד גָּדוֹל וְאֶחָד קָטָן;

וְכֵן שְׁתֵּי שָֹדוֹת, אַחַת גְּדוֹלָה וְאַחַת קְטַנָּה;

הַלּוֹקֵחַ אוֹמֵר: גָּדוֹל לָקַחְתִּי,

וְהַלָּה אוֹמֵר: אֵינִי יוֹדֵעַ

זָכָה בַּגָּדוֹל;

הַמּוֹכֵר אוֹמֵר: קָטָן מָכַרְתִּי,

וְהַלָּה אוֹמֵר: אֵינִי יוֹדֵעַ

אֵין לוֹ אֶלָּא קָטָן;

זֶה אוֹמֵר: גָּדוֹל, וְזֶה אוֹמֵר: קָטָן

יִשָּׁבַע הַמּוֹכֵר שֶׁהַקָּטָן מָכַר;

זֶה אוֹמֵר: אֵינִי יוֹדֵעַ, וְזֶה אוֹמֵר: אֵינִי יוֹדֵעַ

יַחֲלקוּ.

ברטנורא משנה ד 

המוכר שפחתו וילדה.  דעבד כנעני נקנה בכסף, וכשנתן המעות נקנית לו השפחה בכל מקום שהיא. ואין ידוע אם עד שלא ילדה נתן הכסף והעובר שלו, או לאחר שילדה, והולד של בעלים. אבל פרה אינה נקנית בכסף אלא במשיכה, וכיון דמשך מידע ידע אי ילדה כבר אי לא ילדה, להכי איצטריך למתני "המחליף", דעל ידי חליפין, כיון שמשך האחד נקנה האחר בכל מקום שהוא, לפיכך אין ידוע אם ילדה אם לא ילדה.

יחלוקו.  ומתניתין סומכוס היא, ולית הילכתא כוותיה.

זה אומר גדול וזה אומר קטן.  זה אומר דמי עבד גדול וזה אומר דמי עבד קטן. דאילו עבד ממש. הא קיימא לן דאין נשבעין על העבדים.

ועוד: מה שטענו לא הודה לו ומה שהודה לו לא טענו, ולא היה כאן מקום לשבועה.

משנה ה

הַמּוֹכֵר זֵיתָיו לָעֵצִים, וְעָשׁוּ פָּחוֹת מֵרְבִיעִית לַסְּאָה

הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁל בַּעַל הַזֵּיתִים.

עָשׁוּ רְבִיעִית לַסְּאָה;

זֶה אוֹמֵר: זֵיתַי גִּדְּלוּ, וְזֶה אוֹמֵר: אַרְצִי גִּדְּלָה

יַחֲלקוּ.

שָׁטַף נָהָר זֵיתָיו וּנְתָנָם לְתוֹךְ שְֹדֵה חֲבֵרוֹ;

זֶה אוֹמֵר: זֵיתַי גִּדְּלוּ, וְזֶה אוֹמֵר: אַרְצִי גִּדְּלָה

יַחֲלקוּ.

ברטנורא משנה ה 

המוכר זיתיו לעצים.  שיקוץ אותן לשרפם, והשהה אותן בקרקע.

ועשו.  זיתים רעים שאין בסאה שלהם רביעית שמן.

הרי אלו של בעל הזיתים.  דבפחות מרביעית לא קפדי אינשי. ורביעית שאמרו, חוץ מן ההוצאה שהוא מוציא במסיקתן ובעצירתן. ומתניתין בשמכר זיתיו על מנת לקוץ סתם. אבל אם אמר לו לקוץ מיד, אפילו פחות מרביעית לבעל הקרקע. ואם אמר לקוץ לכשתרצה, אפילו יותר מרביעית לבעל הזיתים.

וזה אומר ארצי גידלה יחלוקו.  בגמרא מוקי לה, כגון ששטף נהר הזיתים עם גושיהן, דהיינו עם הקרקע שסביבותיהן שהן יכולים לחיות על ידו, ומפני כן הם פטורים מערלה. וכל שלוש שנים הראשונות הוא דיחלוקו, דאף על גב דקרקע של זה מגדלן, מכל מקום אי לאו גושיהן לא הוי מצי אכיל מנייהו משום ערלה. אבל לאחר שלוש שנים, הכל לבעל הקרקע, דאמר ליה: אי אנא נטעי, לאחר שלוש מי לא הוה אכילנא?!

משנה ו

הַמַּשְֹכִּיר בַּיִת לַחֲבֵרוֹ, בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים

אֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹצִיאוֹ מִן הֶחָג וְעַד הַפֶּסַח;

בִּימוֹת הַחַמָּה שְׁלשִׁים יוֹם.

וּבַכְּרַכִּים,

אֶחָד יְמוֹת הַחַמָּה וְאֶחָד יְמוֹת הַגְּשָׁמִים

שְׁנֵים עָשָֹר חֹדֶשׁ.

וּבַחֲנוּיוֹת,

אֶחָד עֲיָרוֹת וְאֶחָד כְּרַכִּים שְׁנֵים עָשָֹר חֹדֶשׁ.

רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר:

חֲנוּת שֶׁל נַחְתּוֹמִים וְשֶׁל צַבָּעִים שָׁלשׁ שָׁנִים.

ברטנורא משנה ו 

המשכיר בית לחבירו.  סתם.

בימות הגשמים אינו יכול להוציאו מן החג ועד הפסח ובימות החמה שלושים יום.  כלומר, אם בא להוציאו קודם הפסח, צריך שיודיענו שלושים יום מימות החמה, דהיינו מט"ו באלול שמשם שלושים יום עד החג שהוא התחלת ימות הגשמים. ואם לא הודיעו מט"ו באלול, אינו יכול להוציאו עד הפסח. וממילא שמעינן, שהמשכיר בית סתם בימות החמה, צריך להודיעו שלושים יום קודם שיוציאנו.

ובכרכים.  שהכל נמשכים שם לגור והבתים אין מצויין לשכור, צריך להודיעו שנים עשר חודש קודם יציאתו, בין בימות החמה בין בימות הגשמים. וכשם שמשכיר צריך להודיע, כך שוכר צריך להודיע, בעיירות שלושים יום ובכרכים שנים עשר חודש. ואם לא הודיעו אינו יכול לצאת אלא נותן לו שכרו.

של נחתומים ושל צבעים שלוש שנים.  מפני שהקיפן מרובה לזמן ארוך.

והלכה כרבן שמעון בן גמליאל.

משנה ז

הַמַּשְֹכִּיר בַּיִת לַחֲבֵרוֹ:

הַמַּשְֹכִּיר חַיָּב בַּדֶּלֶת, בַּנֶּגֶר, וּבַמַּנְעוּל,

וּבְכָל דָּבָר שֶׁהוּא מַעֲשֵֹה אֻמָּן.

אֲבָל דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מַעֲשֵֹה אֻמָּן

הַשֹּׂוֹכֵר עוֹשֵֹהוּ.

הַזֶּבֶל שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת,

וְאֵין לַשֹּׂוֹכֵר אֶלָּא הַיּוֹצֵא מִן הַתַּנּוּר וּמִן הַכִּירַיִם בִּלְבַד.

ברטנורא משנה ז 

ובנגר.  שנועלין בו את הדלת ותוחבים אותו בקורת האסקופה.

הזבל של בעל הבית.  וכגון שנעשה זבל מתורי דאתו מעלמא. דאי מתורי דשוכר, הזבל של השוכר.

היוצא מן התנור.  אפר ונעשה זבל.

משנה ח

הַמַּשְֹכִּיר בַּיִת לַחֲבֵרוֹ לַשָּׁנָה,

נִתְעַבְּרָה הַשָּׁנָה נִתְעַבְּרָה לַשֹּׂוֹכֵר.

הִשְֹכִּיר לוֹ לָחֳדָשִׁים,

נִתְעַבְּרָה הַשָּׁנָה נִתְעַבְּרָה לַמַּשְֹכִּיר.

מַעֲשֶֹה בְּצִפּוֹרִי, בְּאֶחָד שֶׁשָֹּׂכַר מֶרְחָץ מֵחֲבֵרוֹ,

בִּשְׁנֵים עָשָֹר זָהָב לַשָּׁנָה, מִדִּינַר זָהָב לַחֹדֶשׁ,

וּבָא מַעֲשֶֹה לִפְנֵי רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל וְלִפְנֵי רַבִּי יוֹסֵי

וְאָמְרוּ: יַחֲלקוּ אֶת חֹדֶשׁ הָעִבּוּר.

ברטנורא משנה ח 

נתעברה לשוכר.  לא ירבה לו שכר חודש, שהעיבור בכלל שנה.

מעשה בצפורי.  בגמרא פריך: מעשה לסתור, דהא רישא תנא או כולה דשוכר או כולה דמשכיר, ומייתי מעשה דיחלוקו. ומשני, חסורי מחסרא והכי קתני, ואם אמר לו בשנים עשר זהובים לשנה מדינר זהב לחודש, יחלוקו, דלא ידעינן אי תפוס לשון ראשון או לשון אחרון, ומעשה נמי וכו'.

ואין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל ורבי יוסי. אלא הלך אחר פחות שבלשונות. דקרקע בחזקת מרה קיימא. לפיכך כולו למשכיר, בין שהיה לשון ראשון פחות בין שהיה לשון אחרון פחות.

משנה ט

הַמַּשְֹכִּיר בַּיִת לַחֲבֵרוֹ, וְנָפַל

חַיָּב לְהַעֲמִיד לוֹ בַּיִת.

הָיָה קָטָן לא יַעֲשֶֹנּוּ גָּדוֹל;

גָּדוֹל לא יַעֲשֶֹנּוּ קָטָן;

אֶחָד לא יַעֲשֶֹנּוּ שְׁנַיִם;

שְׁנַיִם לא יַעֲשֶֹנּוּ אֶחָד.

לא יִפְחוֹת מֵהַחַלּוֹנוֹת וְלא יוֹסִיף עֲלֵיהֶן,

אֶלָּא מִדַּעַת שְׁנֵיהֶם.

ברטנורא משנה ט 

חייב להעמיד לו בית.  [לימי שירתו]

היה גדול לא יעשנו קטן וכו'.  והוא דהראה לו בית ואמר לו "בית כזה אני משכיר לך". אבל העמידו על הבית ואמר לו "בית זה אני משכיר לך", ונפל, אינו חייב לבנותו. ואם אמר לו "בית" סתם, יעמיד לו מקום שיקרא בית, בין גדול בין קטן.