נזיר, פרק ו
משנה א
שְׁל שָׁה מִינִין אֲסוּרִין בַּנָּזִיר:
הַטֻּמְאָה,
וְהַתִּגְלַחַת,
וְהַיּוֹצֵא מִן הַגֶּפֶן.
וְכָל הַיּוֹצֵא מִן הַגֶּפֶן מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה.
וְאֵינוֹ חַיָּב עַד שֶׁיֹּאכַל מִן הָעֲנָבִים כַּזַּיִת;
מִשְׁנָה רִאשׁוֹנָה: עַד שֶׁיִּשְׁתֶּה רְבִיעִית יַיִן;
רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: אֲפִלּוּ שָׁרָה פִּתּוֹ בַּיַּיִן, וְיֶשׁ בָּהּ כְּדֵי לְצָרֵף כַּזַּיִת -
חַיָּב.
ברטנורא משנה א
שלשה מינין אסורין בנזיר, הטומאה. דכתיב (במדבר ו') "על כל נפשות מת לא יבא".
התגלחת. דכתיב (שם) "תער לא יעבור על ראשו".
והיוצא מן הגפן. דכתיב (שם) "וענבים לחים ויבשים לא יאכל".
כל היוצא מן הגפן. כגון ענבים לחים ויבשים חרצנים וזגים מצטרפין לכזית ללקות עליהן.
ואינו חייב עד שיאכל מן הענבים כזית. והוא הדין לשיעור שתיה בכזית. דכיון דכתיב "וענבים לחים ויבשים לא יאכל", גמרינן מינה מה אכילה בכזית אף שתיה בכזית.
משנה ראשונה: עד שישתה רביעית יין. אבל משנה ראשונה איפכא שמעינן לה, דגמרינן אכילה משתייה, ושיעור שתייה בנזיר רביעית, דגמרינן שכר שכר ממקדש, ומה שיעור איסור שתייה ברביעית, אף שיעור איסור אכילה ברביעית.
אפילו שרה פתו ביין ויש בה כדי לצרף כזית חייב. דסבירא ליה לרבי עקיבא שיעור איסורי נזיר בין באכילה בין בשתיה בכזית, והיתר מצטרף לאיסור להשלים לכשיעור.
ואין הלכה כרבי עקיבא.
משנה ב
וְחַיָּב עַל הַיַּיִן בִּפְנֵי עַצְמוֹ, וְעַל הָעֲנָבִים בִּפְנֵי עַצְמָן,
וְעַל הַחַרְצַנִּים בִּפְנֵי עַצְמָן, וְעַל הַזַּגִּים בִּפְנֵי עַצְמָן.
רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר: אֵינוֹ חַיָּב עַד שֶׁיֹּאכַל שְׁנֵי חַרְצַנִּים וְזַגָּן.
אֵלּוּ הֵן חַרְצַנִּים? אֵלּוּ הֵן זַגִּים?
הַחַרְצַנִּים אֵלּוּ הַחִיצוֹנִים, הַזַּגִּים אֵלּוּ הַפְּנִימִים; דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה.
רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: שֶׁלֹּא תִּטְעֶה, כְּזוּג שֶׁל בְּהֵמָה,
הַחִיצוֹן זוּג וְהַפְּנִימִי עִנְבָּל.
ברטנורא משנה ב
עד שיאכל שני חרצנים וזגן. דכתיב (במדבר ו') "מחרצנים ועד זג", ומיעוט חרצנים שנים ויש להם זג אחד.
ואין הלכה כרבי אלעזר בן עזריה, אלא האוכל מן החרצן והזג אינו לוקה עד שיאכל מהן כזית.
רבי יוסי אומר שלא תטעה. רבי יוסי היה נותן סימן שלא תטעה.
זוג של בהמה. שהחיצון קרוי זוג.
משנה ג
סְתָם נְזִירוּת שְׁלשִׁים יוֹם.
גִּלַּח אוֹ שֶׁגִּלְּחוּהוּ לִסְטִים - סוֹתֵר שְׁלשִׁים יוֹם.
נָזִיר שֶׁגִּלַּח בֵּין בַּזּוּג בֵּין בַּתַּעַר,
אוֹ שֶׁסִּפְסֵף כָּל שֶׁהוּא - חַיָּב.
נָזִיר חוֹפֵף וּמְפַסְפֵּס, אֲבָל לא סוֹרֵק.
רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: לא יָחֹף בָּאֲדָמָה, מִפְּנֵי שֶׁמַּשֶּׁרֶת אֶת הַשֵֹּׂעָר.
ברטנורא משנה ג
סתם נזירות שלושים יום. אע"ג דתני לה לעיל, משום דבעי למיתני סיפא גילח או שגלחוהו ליסטים סותר שלושים יום, הדר תנא ליה הכא.
סותר שלושים יום. כלומר סותר עד שיהיה לו גידול שער של שלושים יום כשהוא מגלח תגלחת של מצוה.
או שספסף כל שהוא. שעקר והשיר אפילו שער אחד, חייב, דכתיב (במדבר ו') "תער לא יעבור", לרבות כל המעבירין.
חופף. מחכך בידו.
ומפספס. בצפרניו או בכלי, ובלבד שלא יתכוין להשיר, דדבר שאין מתכוין מותר.
אבל לא סורק. במסרק דהוי פסיק רישיה ואסור. אע"ג דהמשיר אפילו שער אחד לוקה, מכל מקום אינו סותר שלושים יום עד שיגלח רוב שערו בתער או במספרים בצד עיקרו של שער.
לא יחוף באדמה. מין ממיני אדמה שהיא משרת השער דהא נמי הוי פסיק רישיה.
והלכה כרבי ישמעאל.
משנה ד
נָזִיר שֶׁהָיָה שׁוֹתֶה יַיִן כָּל הַיּוֹם, אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא אַחַת;
אָמְרוּ לוֹ: אַל תִּשְׁתֶּה, אַל תִּשְׁתֶּה; וְהוּא שׁוֹתֶה -
חַיָּב עַל כָּל אַחַת וְאַחַת.
הָיָה מְגַלֵּחַ כָּל הַיּוֹם, אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא אַחַת;
אָמְרוּ לוֹ: אַל תְּגַלַּח, אַל תְּגַלַּח; וְהוּא מְגַלֵּחַ -
חַיָּב עַל כָּל אַחַת וְאַחַת.
הָיָה מִטַּמֵּא לַמֵּתִים כָּל הַיּוֹם - אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא אַחַת;
אָמְרוּ לוֹ: אַל תִּטַּמֵּא, אַל תִּטַּמֵּא; וְהוּא מִטַּמֵּא -
חַיָּב עַל כָּל אַחַת וְאַחַת.
ברטנורא משנה ד
נזיר שהיה שותה יין כל היום ולא התרו בו אלא אחת.
אל תשתה אל תשתה. שהתרו בו בין שתייה לשתייה.
משנה ה
שְׁלשָׁה מִינִין אֲסוּרִין בַּנָּזִיר:
הַטֻּמְאָה,
וְהַתִּגְלַחַת,
וְהַיּוֹצֵא מִן הַגֶּפֶן.
חֹמֶר בַּטֻּמְאָה וּבַתִּגְלַחַת מִבַּיּוֹצֵא מִן הַגֶּפֶן,
שֶׁהַטֻּמְאָה וְהַתִּגְלַחַת סוֹתְרִין, וְהַיּוֹצֵא מִן הַגֶּפֶן אֵינוֹ סוֹתֵר.
חֹמֶר בַּיּוֹצֵא מִן הַגֶּפֶן מִבַּטֻּמְאָה וּבַתִּגְלַחַת:
שֶׁהַיּוֹצֵא מִן הַגֶּפֶן לא הֻתַּר מִכְּלָלוֹ,
וְהַטֻּמְאָה וְהַתִּגְלַחַת הֻתְּרוּ מִכְּלָלָן בְּתִגְלַחַת מִצְוָה
וּבְמֵת מִצְוָה.
וְחֹמֶר בַּטֻּמְאָה מִבַּתִּגְלַחַת,
שֶׁהַטֻּמְאָה סוֹתֶרֶת אֶת הַכֹּל, וְחַיָּבִין עָלֶיהָ קָרְבָּן,
וְהַתִּגְלַחַת אֵינָהּ סוֹתֶרֶת אֶלָּא שְׁלשִׁים יוֹם,
וְאֵין חַיָּבִין עָלֶיהָ קָרְבָּן.
ברטנורא משנה ה
שהטומאה והתגלחת סותרים. דכתיב בטומאה (שם) "והימים הראשונים יפלו". ותגלחת סותרת שלושים דבעינן "גדל פרע שער ראשו" (שם) ואין גידול פרע פחות משלושים יום.
שהיוצא מן הגפן לא הותר מכללו. כגון לשתות יין מצוה, דאמרינן "מיין ושכר יזיר" (שם), לאסור יין מצוה כיין הרשות.
טומאה ותגלחת הותרו מכללן. טומאה, למת מצוה, דכתיב (במדבר ו') "לאביו ולאמו לא יטמא", לאביו הוא דאינו מיטמא, אבל מיטמא למת מצוה.
ותגלחת, לנזיר מצורע, דאתי עשה ד"וגלח את כל שערו" (ויקרא י"ד) ודחי את לא תעשה ד"תער לא יעבור על ראשו" (במדבר ו').
משנה ו
תִּגְלַחַת הַטֻּמְאָה כֵּיצַד?
הָיָה מַזֶּה בַּשְּׁלִישִׁי וּבַשְּׁבִיעִי,
וּמְגַלֵּחַ בַּשְּׁבִיעִי, וּמֵבִיא קָרְבְּנוֹתָיו בַּשְּׁמִינִי.
וְאִם גִּלַּח בַּשְּׁמִינִי - מֵבִיא קָרְבְּנוֹתָיו בּוֹ בַּיּוֹם; דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא.
אָמַר לוֹ רַבִּי טַרְפוֹן: מַה בֵּין זֶה לִמְצֹרָע?
אָמַר לוֹ: זֶה טַהֲרָתוֹ תְּלוּיָה בְּיָמָיו, וּמְצֹרָע טַהֲרָתוֹ תְּלוּיָה בְּתִגְלַחְתּוֹ,
וְאֵינוֹ מֵבִיא קָרְבָּן אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה מְעֹרַב שֶׁמֶשׁ.
ברטנורא משנה ו
מגלח בשביעי ומביא קרבן בשמיני. כדכתיב (שם) "וגלח ראשו ביום טהרתו ביום השביעי יגלחנו. וביום השמיני יביא שתי תורים וגו' וכבש לאשם".
מה בין זה למצורע. דכתיב בפרשת מצורע בתגלחת שניה (ויקרא י"ד) "והיה ביום השביעי יגלח את כל שערו וכו'. וביום השמיני יקח" וכו'. וקיי"ל במצורע דאם גלח בשמיני מביא קרבן בתשיעי.
אמר לו שזה טהרתו תלויה בימיו. נזיר טהרתו תלויה בהזאת שלישי ושביעי וטבילה, הלכך כיון שטהר בשביעי אע"פ שלא גלח עד יום השמיני, מביא קרבנותיו בו ביום.
אבל מצורע טהרתו תלויה בתגלחתו. כדכתיב (שם) "ביום השביעי יגלח את כל שערו" והדר כתיב "ורחץ את בשרו במים", ואם טבל עד שלא גלח לא עלתה לו טבילה, הלכך אם גלח בשמיני אכתי צריך טבילה והערב שמש, הלכך אינו יכול להביא קרבנותיו עד תשיעי.
והלכה כרבי עקיבא.
משנה ז
תִּגְלַחַת הַטַּהֲרָה כֵּיצַד?
הָיָה מֵבִיא שָׁלשׁ בְּהֵמוֹת: חַטָּאת, עוֹלָה וּשְׁלָמִים,
וְשׁוֹחֵט אֶת הַשְּׁלָמִים וּמְגַלֵּחַ עֲלֵיהֶם; דִבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה.
רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: לא הָיָה מְגַלֵּחַ אֶלָּא עַל הַחַטָּאת, שֶׁהַחַטָּאת קוֹדֶמֶת בְּכָל מָקוֹם.
וְאִם גִּלַּח עַל אֶחָד מִשְּׁלָשְׁתָּן - יָצָא.
ברטנורא משנה ז
שחט את השלמים ומגלח עליהם. דכתיב בנזיר (במדבר ו') "וגלח את ראשו פתח אהל מועד", ומפרשינן לקרא הכי: וגלח את ראשו על זבח שכתוב בו פתח אהל מועד, דהיינו שלמים, דכתיב בהו (ויקרא ג') "ושחטו פתח אהל מועד".
שחטאת קודמת בכל מקום. לעולה ושלמים, ודין הוא שיגלח על הראשון.
והלכה כרבי יהודה שמגלח על השלמים.
משנה ח
רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר:
הֵבִיא שָׁלשׁ בְּהֵמוֹת וְלא פֵּרֵשׁ;
הָרְאוּיָה לַחַטָּאת תִּקְרַב חַטָּאת,
לָעוֹלָה תִּקְרַב עוֹלָה, לַשְּׁלָמִים תִּקְרַב שְׁלָמִים.
הָיָה נוֹטֵל שְֹעַר רֹאשׁ נִזְרוֹ וּמְשַׁלֵּחַ תַּחַת הַדּוּד.
וְאִם גִּלַּח בַּמְּדִינָה - הָיָה מְשַׁלֵּחַ תַּחַת הַדּוּד.
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים?
בְּתִגְלַחַת הַטַּהֲרָה;
אֲבָל בְּתִגְלַחַת הַטֻּמְאָה -
לא הָיָה מְשַׁלֵּחַ תַּחַת הַדּוּד.
רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: הַכֹּל מְשַׁלְּחִין תַּחַת הַדּוּד, חוּץ מִן הַטָּמֵא שֶׁבַּמְּדִינָה בִּלְבַד.
ברטנורא משנה ח
ולא פירש. אע"ג דכל הקרבנות צריך שיקראו להם הבעלים שם, הכא לא צריך, דמכי אמר "אלו לנזירותי", הוי כאילו קרא שם לכל אחד ואחד, דכבשה אינה ראויה אלא לחטאת, וכבש לעולה, ואיל לשלמים.
ומשלח תחת הדוד שמבשלים בו זבח השלמים.
היה מגלח במדינה. בירושלים. ואע"ג דכתיב "פתח אהל מועד", לאו דוקא, אלא ללמד שאינו מגלח עד שיהיה פתח אהל מועד פתוח.
לא היה משלח תחת הדוד. דכתיב (במדבר ו') "ולקח את שער ראש נזרו ונתן על האש", מי שאינו מחוסר אלא לקיחה ונתינה, יצא זה שמחוסר לקיחה והבאה ונתינה תחת הדוד.
במה דברים אמורים. שבמקדש נוטל שער ומשלח תחת הדוד? בתגלחת טהרה.
אבל בתגלחת טומאה. אפילו גילח במקדש, אינו נוטל שער ומשלח תחת הדוד של אשם וחטאת העוף, דלא כתיב נתינת שער תחת הדוד אלא בנזיר טהור.
הכל משלחין. טהור במקדש ובמדינה, וטמא במקדש. חוץ מטמא שגלח במדינה, מפני ששערו נקבר. ופסק ההלכה, שאין משלח תחת הדוד אלא נזיר טהור שגלח פתח אהל מועד שנעשה כמצותו. ואם שילח תחת הדוד של חטאת, יצא. לא נאמר "אשר תחת זבח השלמים", אלא למצוה.
משנה ט
הָיָה מְבַשֵּׁל אֶת הַשְּׁלָמִים אוֹ שׁוֹלְקָן,
הַכֹּהֵן נוֹטֵל אֶת הַזְּרוֹעַ בְּשֵׁלָה מִן הָאַיִל,
וְחַלַּת מַצָּה אַחַת מִן הַסַּל, וּרְקִיק מַצָּה אֶחָד,
וְנוֹתֵן עַל כַּפֵּי הַנָּזִיר וּמְנִיפָן,
וְאַחַר כָּךְ הֻתַּר הַנָּזִיר לִשְׁתּוֹת יַיִן וּלְהִטַּמֵּא לַמֵּתִים.
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: כֵּיוָן שֶׁנִּזְרָק עָלָיו אֶחָד מִן הַדָּמִים -
הֻתַּר הַנָּזִיר לִשְׁתּוֹת בַּיַּיִן וּלְהִטַּמֵּא לַמֵּתִים.
ברטנורא משנה ט
ואחר כך הותר הנזיר לשתות יין. דכתיב (במדבר ו') "ואחר ישתה הנזיר יין", אחר המעשים כולם.
רבי שמעון אומר כו'. כתיב הכא "ואחר ישתה הנזיר יין", וכתיב התם (שם) "אחר התגלחו את נזרו", מה להלן אחר מעשה יחידי, אף כאן אחר מעשה יחידי, הא למדת שכיון שנזרק עליו אחד מן הדמים מותר לשתות יין ולהטמא למתים. וכן הלכה.
משנה י
גִּלַּח עַל הַזֶּבַח וְנִמְצָא פָּסוּל -
תִּגְלַחְתּוֹ פְּסוּלָה, וּזְבָחָיו לא עָלוּ לוֹ.
גִּלַּח עַל הַחַטָּאת שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ,
וְאַחַר כָּךְ הֵבִיא קָרְבְּנוֹתָיו לִשְׁמָן -
תִּגְלַחְתּוֹ פְּסוּלָה וּזְבָחָיו לא עָלוּ לוֹ.
גִּלַּח עַל הָעוֹלָה אוֹ עַל הַשְּׁלָמִים שֶׁלֹּא לִשְׁמָן,
וְאַחַר כָּךְ הֵבִיא קָרְבְּנוֹתָיו לִשְׁמָן -
תִּגְלַחְתּוֹ פְּסוּלָה וּזְבָחָיו לא עָלוּ לוֹ.
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אוֹתוֹ הַזֶּבַח לא עָלָה לוֹ, אֲבָל שְׁאָר זְבָחִים עָלוּ לוֹ.
וְאִם גִּלַּח עַל שְׁלָשְׁתָּן וְנִמְצָא אֶחָד מֵהֶן כָּשֵׁר -
תִּגְלַחְתּוֹ כְּשֵׁרָה, וְיָבִיא שְׁאָר הַזְּבָחִים.
ברטנורא משנה י
ונמצא פסול. כגון שנשפך דמו, או יצא או נטמא.
תגלחתו פסולה. הואיל ונפסל הזבח שגלח עליו, הוה ליה כגלחוהו לסטים דאמרינן לעיל לרבי אליעזר סותר שבעה ימים ולרבנן סותר שלושים יום.
וזבחיו לא עלו לו. שאר הזבחים שהקריב אחר תגלחתו הפסולה, לא עלו לו, דכיון דצריך לסתור עד שיגדל שערו, הוי כאילו הקריבן קודם זמנם.
על החטאת שלא לשמה. היינו על הזבח ונמצא פסול, דחטאת שלא לשמה פסולה. ואיידי דבעי למתני על העולה ועל השלמים פלוגתא דרבי שמעון ורבנן, תנא נמי על החטאת.
על העולה ועל השלמים שלא לשמן וכו' תגלחתו פסולה. דהואיל ולא עלו לשם חובת שלמי נזיר ועולת נזיר, הוי ליה כמגלח על עולת נדבה ושלמי נדבה.
ורבי שמעון סבר דאם גלח על עולת נדבה ושלמי נדבה יצא. ואין הלכה כרבי שמעון.
אם גלח על שלשתן. אחר שהקריבו שלשתן.
ונמצא אחד מהן כשר. והשאר פסולים.
תגלחתו כשרה. לדברי הכל. דהא תנן ואם גלח על אחד משלשתן יצא.
משנה יא
מִי שֶׁנִּזְרַק עָלָיו אֶחָד מִן הַדָּמִים וְנִטְמָא -
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: סוֹתֵר אֶת הַכֹּל.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: יָבִיא שְׁאָר קָרְבְּנוֹתָיו וְיִטְהַר.
אָמְרוּ לוֹ:
מַעֲשֶֹה בְּמִרְיָם הַתַּרְמוֹדִית שֶׁנִּזְרַק עָלֶיהָ אֶחָד מִן הַדָּמִים,
וּבָאוּ וְאָמְרוּ לָהּ עַל בִּתָּהּ שֶׁהָיְתָה מְסֻכֶּנֶת,
והלכה וּמְצָאֲתָּה שֶׁמֵּתָה,
וְאָמְרוּ חֲכָמִים: תָּבִיא שְׁאָר קָרְבְּנוֹתֶיהָ וְתִטְהַר.
ברטנורא משנה יא
רבי אליעזר אומר סותר את הכל. לא כל הימים קאמר, אלא סותר כל הקרבנות. ורבי אליעזר לטעמיה, דאמר שלא הותר הנזיר לשתות יין אלא אחר כל המעשים כולם, אחר הבאת כל הקרבנות, וכשנטמא קודם שהקריב כולם, הוי כאילו נטמא שחרית קודם שהקריב שום אחד מהם, והוי הקרבן שהקריב כאילו הביאו תוך מלאת.
וחכמים אומרים יביא שאר קרבנותיו ויטהר. פירוש, לכשיטהר. ואותו הזבח שהביא בטהרה לא יחזור ויביאנו. רבנן לטעמייהו, דאמרי אחר מעשה יחידי מותר לשתות יין ומותר לגלח. הלכך קודם שנטמא היה ראוי לתגלחת ולא יסתור אותו זבח, אבל שאר הזבחים שהקריב משנטמא, ודאי סותר, דקרא קפיד שיהו קרבנות נזיר כולן בטהרה.
מרים התרמודית. מתרמוד היתה.
והלכה כחכמים.