נזיר, פרק ז
משנה א
כֹּהֵן גָּדוֹל וְנָזִיר אֵינָן מִטַּמְּאִין בִּקְרוֹבֵיהֶן,
אֲבָל מִטַּמְּאִין לְמֵת מִצְוָה.
הָיוּ מְהַלְּכִין בַּדֶּרֶךְ וּמָצְאוּ מֵת מִצְוָה -
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: יִטַּמָּא כֹּהֵן גָּדוֹל וְאַל יִטַּמָּא נָזִיר;
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: יִטַּמָּא נָזִיר, וְאַל יִטַּמָּא כֹּהֵן גָּדוֹל.
אָמַר לָהֶם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: יִטַּמָּא כֹּהֵן, שֶׁאֵינוֹ מֵבִיא קָרְבָּן עַל טֻמְאָתוֹ,
וְאַל יִטַּמָּא נָזִיר, שֶׁהוּא מֵבִיא קָרְבָּן עַל טֻמְאָתוֹ.
אָמְרוּ לוֹ: יִטַּמָּא נָזִיר, שֶׁאֵין קְדֻשָּׁתוֹ קְדֻשַּׁת עוֹלָם,
וְאַל יִטַּמָּא כֹּהֵן, שֶׁקְּדֻשָּׁתוֹ קְדֻשַּׁת עוֹלָם.
ברטנורא משנה א
כהן גדול ונזיר אינן מיטמאין לקרוביהן. כדכתיב בפרשת אמור ובפרשת נשא.
היו מהלכים בדרך. לאו דוקא בכהן גדול פליגי, דהוא הדין בכהן הדיוט נמי פליגי, דחד טעמא הוא.
משנה ב
עַל אֵלּוּ הַטֻּמְאוֹת הַנָּזִיר מְגַלֵּחַ?
עַל הַמֵּת, וְעַל כַּזַּיִת מִן הַמֵּת,
וְעַל כַּזַּיִת נֶצֶל, וְעַל מְלא תַרְוָד רָקָב,
עַל הַשִּׁדְרָה, וְעַל הַגֻּלְגֹּלֶת,
וְעַל אֵבֶר מִן הַמֵּת, וְעַל אֵבֶר מִן הַחַי שֶׁיֵּשׁ עָלָיו בָּשָֹר כָּרָאוּי,
וְעַל חֲצִי קַב עֲצָמוֹת, וְעַל חֲצִי לג דָּם;
עַל מַגָּעָן, וְעַל מַשָֹּׂאָן, וְעַל אָהֳלָן.
וְעַל עֶצֶם כַּשְֹּׂעוֹרָה; עַל מַגָּעוֹ וְעַל מַשָֹּׂאוֹ.
עַל אֵלּוּ - הַנָּזִיר מְגַלֵּחַ,
וּמַזֶּה בַּשְּׁלִישִׁי וּבַשְּׁבִיעִי, וְסוֹתֵר אֶת הַקּוֹדְמִין,
וְאֵינוֹ מַתְחִיל לִמְנוֹת אֶלָּא עַד שֶׁיִּטְהַר וּמֵבִיא אֶת קָרְבְּנוֹתָיו.
ברטנורא משנה ב
על המת. אע"פ שאינו שלם אלא שיש בו רוב בנין, שהם שני שוקים וירך אחד, או רוב מנין האברים שהם קכ"ה [225] אברים, אפילו אין בהם רובע קב מטמא באהל, ונזיר מגלח עליו. ואם אין במת לא רוב מנין ולא רוב בנין, אין הנזיר מגלח על אהלו עד שיהא בעצמות חצי קב.
ועל כזית נצל. מוהל היוצא מן המת כמין ליחה היוצאת מעיפוש הבשר.
מלא תרוד רקב. מלא כף מעפר רקבון של מת. ואין הרקבון מטמא אלא כשנקבר המת ערום בארון של שיש וכיוצא בו, שאין שם רקבון אחר אלא מגופו של מת, ונקבר המת כולו שלם שלא נחסר ממנו אבר.
תרוד. כף גדולה שמחזקת מלא חפנים.
על השדרה. אפילו אין בה בשר כלל.
וכן על עצם הגולגולת. של הראש, אפילו אין בה בשר.
ועל אבר מן החי ועל אבר מן המת שיש עליהם בשר כראוי. כל שאילו היה האבר מחובר באדם חי היה יכול להעלות ארוכה ע"י אותו בשר, הוא נקרא "כראוי". והוא פחות מכזית.
ועל חצי קב עצמות. ואע"ג דרובע קב עצמות מטמא באוהל, הלכה למשה מסיני שאין הנזיר מגלח אלא על חצי קב, וכן על חצי לוג דם. ואע"ג דרובע דם מטמא באהל, אין הנזיר מגלח אלא על חצי לוג.
ועל עצם כשעורה על מגעו ועל משאו. אבל על אהלו לא, שאין עצם כשעורה מטמא באהל.
וסותר את הקודמים. כדכתיב (במדבר ו') "והימים הראשונים יפלו".
עד שיטהר. שיטבול ויעריב שמשו אחר שיזה שלישי ושביעי.
משנה ג
אֲבָל הַסְּכָכוֹת, וְהַפְּרָעוֹת, וּבֵית הַפְּרַס, וְאֶרֶץ הָעַמִּים,
וְהַגּוֹלֵל, וְהַדּוֹפֵק,
וּרְבִיעִית דָּם, וְאֹהֶל, וְרֹבַע עֲצָמוֹת,
וְכֵלִים הַנּוֹגְעִים בַּמֵּת, וִימֵי סָפְרוֹ וִימֵי גָמְרוֹ;
עַל אֵלּוּ - אֵין הַנָּזִיר מְגַלֵּחַ,
וּמַזֶּה בַּשְּׁלִישִׁי וּבַשְּׁבִיעִי, וְאֵינוֹ סוֹתֵר אֶת הַקּוֹדְמִים,
וּמַתְחִיל וּמוֹנֶה מִיָּד, וְקָרְבָּן אֵין לוֹ.
בֶּאֱמֶת אָמְרוּ:
יְמֵי הַזָּב וְהַזָּבָה, וִימֵי הֶסְגֵּרוֹ שֶׁל מְצֹרָע -
הֲרֵי אֵלּוּ עוֹלִין לוֹ.
ברטנורא משנה ג
אבל הסככות. אילן שיש לו ענפים מובדלים זה מזה, ויש כזית מן המת תחת אחד מהן, ועבר הנזיר ואין ידוע אם עבר תחת הענף המאהיל על המת.
והפרעות. אבנים או עצים בולטים מן הכותל וטומאה תחת אחד מהם.
ובית הפרס. שדה שנחרש בה קבר, עושה בית הפרס מאה אמה, שכך שיערו שהמחרישה מוליכה את העצם.
וארץ העמים. שגזרו חכמים טומאה על ארץ העמים.
גולל. כסוי הארון.
דופק. הארון עצמו שהכסוי דופק עליו.
ורביעית דם. אפילו על משאו ומגעו אין הנזיר מגלח.
ואהל ורובע עצמות. אם האהיל על רובע קב של עצמות המת, אינו מגלח, עד שיאהיל על חצי קב. אבל על מגע ומשא של רובע עצמות, מגלח, ואפילו הם נמוקים ולא נשאר בהם עצם כשעורה שלם.
וכלים הנוגעים במת, שהם מטמאים כמת עצמו. והנוגע בהם טמא טומאת שבעה.
וימי גמרו. ימי חלוטו של מצורע.
וימי ספרו. לאחר שנטהר מצרעתו, דכתיב (ויקרא י"ד) "וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים".
על אלו אין הנזיר מגלח. על כל הנך דמתניתין.
ומזה בשלישי ושביעי. הא לא קאי א"ימי ספרו" וא"ימי גמרו", דלא שייך בהו הזאה שלישי ושביעי.
ואינו סותר את הקודמין ומתחיל ומונה מיד. כל אלה שאמרנו, אינן עולין לימי הנזירות ואין סותרין, אלא אחר שיזה ג' וז' ויטהר אם נטמא בטומאת מת, ואחר שישלים ימי גמרו וימי ספרו אם נצטרע, משלים נזירתו על מנין הימים שמנה קודם שנטמא, ואינו מביא קרבן טומאה.
באמת אמרו ימי הזב והזבה. כל ימי טומאתם וימי ספירתם שבעה נקיים.
וימי הסגרו של מצורע. שנאמר בו (שם ט"ז) "והסגיר את הנגע שבעת ימים", עולין למנין ימי הנזירות, ואין צריך לומר שאין סותרין את הקודמים.
משנה ד
אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מִשּׁוּם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ:
כָּל טֻמְאָה מִן הַמֵּת שֶׁהַנָּזִיר מְגַלֵּחַ עָלֶיהָ -
חַיָּבִין עָלֶיהָ עַל בִּיאַת מִקְדָּשׁ;
וְכָל טֻמְאָה מִן הַמֵּת שֶׁאֵין הַנָּזִיר מְגַלֵּחַ עָלֶיהָ -
אֵין חַיָּבִין עָלֶיהָ עַל בִּיאַת מִקְדָּשׁ.
אָמַר רַבִּי מֵאִיר: לא תְּהֵא זוֹ קַלָּה מִן הַשֶּׁרֶץ.
אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא: דַּנְתִּי לִפְנֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר:
מָה אִם עֶצֶם כַּשְֹּׂעוֹרָה שֶׁאֵינוֹ מְטַמֵּא אָדָם בָּאֹהֶל,
הַנָּזִיר מְגַלֵּחַ עַל מַגָּעוֹ וְעַל מַשָֹּׂאוֹ -
רְבִיעִית דָּם שֶׁהוּא מְטַמֵּא אָדָם בָּאֹהֶל,
אֵינוֹ דִּין שֶׁיְּהֵא הַנָּזִיר מְגַלֵּחַ עַל מַגָּעָהּ וְעַל מַשָֹּׂאָהּ?
אָמַר לִי: מַה זֶּה עֲקִיבָא!
אֵין דָּנִין כָּאן מִקַּל וָחֹמֶר.
וּכְשֶׁבָּאתִי וְהִרְצֵיתִי אֶת הַדְּבָרִים לִפְנֵי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ,
אָמַר לִי: יָפֶה אָמַרְתָּ,
אֶלָּא כֵּן אָמְרוּ הֲלָכָה.
ברטנורא משנה ד
חייבין עליה על ביאת מקדש. אם נטמא באותה טומאה ונכנס למקדש, או אכל קדשים קודם שטהר מטומאתו, חייבין עליה כרת אם היה מזיד, או קרבן עולה ויורד אם היה שוגג.
לא תהא זו קלה מן השרץ. דחייבין עליה על ביאת מקדש, כדכתיב בויקרא (ח') "או בנבלת שרץ טמא". ומילתא דרבי מאיר ליתא, שהרי מגע ומשא של עצם כשעורה שהוא קל שאינו מטמא באהל, הנזיר מגלח עליה כדתנן במתניתין, ורביעית דם שהיא חמורה שמטמא באהל אין הנזיר מגלח עליה.
אין דנין כאן קל וחומר. שאין דנין קל וחומר על דבר שהוא הלכה למשה מסיני, שעצם כשעורה אינו כתוב בתורה אלא הלכה היא, ואין דנין קל וחומר מהלכה. והן הן דברי רבי אליעזר הן הן דברי רבי יהושע שאמר "אלא כך אמרו הלכה".