נדרים, פרק יא

משנה א

וְאֵלּוּ נְדָרִים שֶׁהוּא מֵפֵר: דְּבָרִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם עִנּוּי נֶפֶשׁ:

אִם אֶרְחַץ וְאִם לא אֶרְחַץ,

אִם אֶתְקַשֵּׁט וְאִם לא אֶתְקַשֵּׁט.

אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: אֵין אֵלּוּ נִדְרֵי עִנּוּי נֶפֶשׁ.

ברטנורא משנה א

אלו נדרים. בגמרא מפרש דנדרים ושבועות קתני, דבלשון חכמים שבועות בכלל נדרים הם.

אם ארחץ ואם לא ארחץ. הכי קאמר, "הנאת רחיצה אסורה עלי לעולם אם ארחץ היום", הרי נדר. "אם לא ארחץ", "שבועה שלא ארחץ", הרי שבועה. וכן "אם אתקשט", "הנאת קישוט אסורה עלי לעולם אם אתקשט היום". "אם לא אתקשט" - שבועה שלא אתקשט.

אמר רבי יוסי אין אלו נדרי עינוי נפש. אנדר בלבד פליג רבי יוסי על תנא קמא, ואמר דהנאת רחיצה אסורה עלי לעולם אם ארחץ היום, אין זה נדר של עינוי נפש, שהרי אפשר לה שלא תרחץ היום ולא תהיה הנאת רחיצה אסורה עליה לעולם, ומניעת יום אחד מרחיצה אינו עינוי נפש, דניוול של יום אחד לא הוי ניוול. ואין הלכה כרבי יוסי.

ובין האב ובין הבעל נדרי עינוי נפש הוא דמפירים, דכתיב (במדבר ל) "בין איש לאשתו בין אב לבתו", מקיש אב לבעל, מה בעל אינו מיפר אלא נדרי עינוי נפש, אף אב אינו מפר אלא נדרי עינוי נפש. ורמב"ם פסק שהאב מיפר כל נדרים ושבועות, אפילו אותן שאינן של עינוי נפש, שנאמר (שם) "כל נדריה ואסריה".

משנה ב

וְאֵלּוּ הֵם נִדְרֵי עִנּוּי נֶפֶשׁ?

אָמְרָה: קוֹנָם פֵּרוֹת הָעוֹלָם עָלַי -

הֲרֵי זֶה יָכוֹל לְהָפֵר.

פֵּרוֹת מְדִינָה עָלַי - יָבִיא לָהּ מִמְּדִינָה אַחֶרֶת.

פֵּרוֹת חֶנְוָנִי זֶה עָלַי - אֵינוֹ יָכוֹל לְהָפֵר;

וְאִם לא הָיְתָה פַּרְנָסָתוֹ אֶלָּא מִמֶּנּוּ -

הֲרֵי זֶה יָפֵר; דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי.

ברטנורא משנה ב

אם לא היתה פרנסתו אלא ממנו. שהוא מאמינו עד שירויח ויפרע לו.

הרי זה יפר דברי רבי יוסי. רבי יוסי לטעמיה, דסבירא ליה שאין הבעל מיפר כל נדר שיש בו עינוי נפש, שהוא מחלק בין עינוי מרובה לעינוי מועט, ובין עינוי של זמן מרובה לזמן מועט, וכל מתניתין דהאי פירקא אזלא כוותיה, ואינה הלכה.

אלא הבעל מיפר כל נדר שיש בו עינוי נפש, בין של יום אחד ואפילו שעה אחת, בין של זמן מרובה. בין עינוי גדול בין עינוי קטן, וכן מיפר נדרים ושבועות בדבר שבינו לבינה אף על פי שאין בהם עינוי נפש, כגון אם נשבעה או נדרה שלא תכחול או שלא תתקשט. וכן אם נדרה שלא תאכל מפירות מדינה זו, הבעל מיפר, שטורח הוא לו להביא לה פירות ממדינה אחרת, והוי דברים שבינו לבינה. ומה בין נדרים ושבועות שבינו לבינה לנדרים ושבועות שיש בהן עינוי נפש, נדרים ושבועות שיש בהם עינוי נפש מיפר לעצמו ולאחרים, כגון אם נדרה שלא תאכל בשר ולא תשתה יין, מיפר לה והיא מותרת לאכול ולשתות, ואפילו לאחר שתתאלמן או תתגרש ותנשא לאחר. ונדרים ושבועות שבינו לבינה, כגון אם אסרה עליה תשמיש של כל אדם לעולם או שלא תכחול ותתקשט לעולם, מיפר חלקו, ותהא משמשתו וכוחלת ומתקשטת כל זמן שהיא תחתיו, וכשתתאלמן או תתגרש תהיה אסורה בתשמיש כל אדם ולכחול ולהתקשט. וכן כל כיוצא בזה.

משנה ג

קוֹנָם שֶׁאֵינִי נֶהֱנָה לַבְּרִיּוֹת - אֵינוֹ יָכוֹל לְהָפֵר,

וִיכוֹלָה הִיא לֵהָנוֹת בַּלֶּקֶט, וּבַשִּׁכְחָה, וּבַפֵּאָה.

קוֹנָם כֹּהֲנִים וּלְוִיִּם נֶהֱנִים לִי -

יִטְּלוּ עַל כורחו.

כֹּהֲנִים אֵלּוּ וּלְוִיִּם אֵלּוּ נֶהֱנִים לִי -

יִטְּלוּ אֲחֵרִים.

ברטנורא משנה ג

קונם שאיני נהנית לבריות אינו יכול להפר. שאין זה מנדרי עינוי נפש, שהרי יכולה להתפרנס משל בעל, דבעל לאו בכלל בריות הוא. והא מתניתין נמי רבי יוסי היא, ואין כן הלכה כדפרישנא לעיל. ולא מיבעיא אי אמרה "קונם שאיני נהנית לבריות", שאסרה הנאת כל הבריות עליה, שהוא מיפר משום נדרי עינוי נפש אליבא דחכמים, אלא אפילו אמרה "קונם שאיני נהנית לפלוני", שלא אסרה עליה אלא הנאת אותו פלוני בלבד, הבעל מיפר משום דברים שבינו לבינה, שטורח הוא לו כשלא תהנה מאותו פלוני, והתורה אמרה "בין איש לאשתו", כל דבר שבין איש לאשתו הבעל מיפר.

ויכולה ליהנות בלקט שכחה ופאה. הכי קאמר, ועוד טעמא אחרינא שקונם שאיני נהנית לבריות אין הבעל מיפר, שהרי יכולה ליהנות מלקט שכחה ופאה, שאינה נהנית מן הבריות, דמתנות עניים נינהו, ונמצא שאין כאן עינוי נפש.

קונם כהנים ולוים נהנים לי. כי היכי דקונם שאיני נהנית לבריות מותרת במתנות עניים, הכי נמי המדיר כהנים ולוים מנכסיו מותרים במתנות כהונה ולויה.

משנה ד

קוֹנָם שֶׁאֵינִי עוֹשָֹה עַל פִּי אַבָּא, וְעַל פִּי אָבִיךָ,

וְעַל פִּי אָחִי, וְעַל פִּי אָחִיךָ -

אֵינוֹ יָכוֹל לְהָפֵר.

שֶׁאֵינִי עוֹשָֹה עַל פִּיךָ -

אֵינוֹ צָרִיךְ לְהָפֵר.

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: יָפֵר,

שֶׁמָּא תַּעְדִּיף עָלָיו יוֹתֵר מִן הָרָאוּי לוֹ.

רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי אוֹמֵר: יָפֵר,

שֶׁמָּא יְגָרְשֶׁנָּה וּתְהִי אֲסוּרָה עָלָיו.

ברטנורא משנה ד

קונם שאיני עושה על פי אבא. הקדש יהא כל מה שאני עושה מלבוא על פי אבא, כלומר, שלא יוכל אבא ליהנות ממעשה ידי.

אינו יכול להפר. שאין זה דברים שבינו לבינה. ובהא מודו כולי עלמא שאוסרת הנאתה על פלוני אין הבעל מיפר. וכן הלכה.

על פיך אינו צריך להפר. משום דמשעבדא ליה. ואע"ג דהקדש מוציא מידי שעבוד, אלמוה רבנן לשעבודא דבעל שאין הקונם מפקיע שעבודו.

יפר שמא תעדיף עליו יותר מן הראוי לו. וההקדש חל על החלק העודף שאינו תחת שעבודו, לפיכך צריך להפר, וההפרה מועלת בו משום דהוי דברים שבינו לבינה שאי אפשר שלא יתערב אותו העודף בשל בעלה.

רבי יוחנן בן נורי אומר יפר שמא יגרשנה. ועיקר מעשה ידיה צריך הפרה שמא יגרשנה ויפקע שעבודיה דבעל ואז יחול הנדר ותהא אסורה לחזור לו.

והלכה כרבי יוחנן בן נורי. ובאומרת יקדשו ידי לעושיהם, דידים איתנהו בעולם וחל עליהם הקדש.

משנה ה

נָדְרָה אִשְׁתּוֹ, וְסָבוּר שֶׁנָּדְרָה בִּתּוֹ;

נָדְרָה בִּתּוֹ, וְסָבוּר שֶׁנָּדְרָה אִשְׁתּוֹ;

נָדְרָה בַּנָּזִיר, וְסָבוּר שֶׁנָּדְרָה בַּקָּרְבָּן;

נָדְרָה בַּקָּרְבָּן, וְסָבוּר שֶׁנָּדְרָה בַּנָּזִיר;

נָדְרָה מִן הַתְּאֵנִים, וְסָבוּר שֶׁנָּדְרָה מִן הָעֲנָבִים;

נָדְרָה מִן הָעֲנָבִים, וְסָבוּר שֶׁנָּדְרָה מִן הַתְּאֵנִים -

הֲרֵי זֶה יַחֲזֹר וְיָפֵר.

ברטנורא משנה ה

הרי זה יחזור ויפר. דהפרה בטעות לא הויא הפרה, עד שיכוין לאשה שנדרה, דכתיב (במדבר ל') "לא הניא אותה", עד שתהיה ההפרה לעצמה של הנודרת. וגם שיכוין לנדר שנדרה, (שם) "ושמע אביה את נדרה", עד שידע איזה נדר נדרה.

משנה ו

אָמְרָה:

קוֹנָם תְּאֵנִים וַעֲנָבִים אֵלּוּ שֶׁאֵינִי טוֹעֶמֶת,

קִיֵּם לַתְּאֵנִים - כֻּלּוֹ קַיָּם;

הֵפֵר לַתְּאֵנִים -

אֵינוֹ מוּפָר עַד שֶׁיָּפֵר אַף לָעֲנָבִים.

אָמְרָה:

קוֹנָם תְּאֵנִים שֶׁאֵינִי טוֹעֶמֶת, וַעֲנָבִים שֶׁאֵינִי טוֹעֶמֶת -

הֲרֵי אֵלּוּ שְׁנֵי נְדָרִים.

ברטנורא משנה ו

קיים לתאנים כולו קיים כו'. וטעמא, דכתיב (שם) "אישה יקימנו", יקים ממנו, כשקיים מקצתו קיים כולו. אבל "יפירנו", דליכא למדרש הכי, אינו מופר עד שיפר כולו. ואלו דברי יחיד ואינה הלכה.

אלא הלכה כחכמים שאומרים מקיש הקמה להפרה, מה הפרה מה שהיפר היפר ומה שלא היפר לא היפר, דהא ליכא למדרש מיפירנו הפרה במקצת, אף הקמה מה שקיים קיים ומה שלא קיים לא קיים, דמ"יקימנו" נמי לא דרשינן הקמה במקצת, אלא אורחיה דקרא למכתב הכי. ואף על גב דבהתרת חכם אמרינן נדר שהותר מקצתו הותר כולו, בהפרת הבעל והאב אינו כן.

משנה ז

יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁיֵּשׁ נְדָרִים, אֲבָל אֵינִי יוֹדֵעַ שֶׁיֵּשׁ מְפֵרִין -

יָפֵר.

יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁיֵּשׁ מְפֵרִין, אֲבָל אֵינִי יוֹדֵעַ שֶׁזֶּה נֶדֶר -

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: לא יָפֵר;

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: יָפֵר.

ברטנורא משנה ז

איני יודע שיש מפירין. שיש לי רשות להפר.

יפר. ביום שנודע לו שיש לו רשות להפר, שהוא עליו כיום שמעו.

איני יודע שזה נדר. וצריך הפרה.

רבי מאיר אומר לא יפר. דכיון שיודע שיש בידו להפר, אף על פי שלא ידע שהוא נדר, מכל מקום היה לו להפר.

ואין הלכה כרבי מאיר.

משנה ח

הַמֻּדָּר הֲנָאָה מֵחֲתָנוֹ, וְהוּא רוֹצֶה לָתֵת לְבִתּוֹ מָעוֹת,

אוֹמֵר לָהּ:

הֲרֵי הַמָּעוֹת הָאֵלּוּ נְתוּנִים לָךְ בְּמַתָּנָה,

וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְהֵא לְבַעֲלִיךְ רְשׁוּת בָּהֶן,

אֶלָּא מַה שֶּׁאַתְּ נוֹשֵֹאת וְנוֹתֶנֶת בְּפִיךְ.

ברטנורא משנה ח

ובלבד שלא יהא לבעליך רשות בהם. ותנאו קיים ולא קנה הבעל. ואף על גב דבמתנה זו מצילו מן הטורח, שהרי אשתו ניזונת מן המעות הללו, ומזונותיה היו עליו, אצולי מטרחא אינה חשובה הנאה.

משנה ט

"וְנֵדֶר אַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה...יָקוּם עָלֶיהָ" (במדבר ל, י)

כֵּיצַד?

אָמְרָה: הֲרֵינִי נְזִירָה לְאַחַר שְׁלשִׁים יוֹם,

אַף עַל פִּי שֶׁנִּשֵֹּׂאת בְּתוֹךְ שְׁלשִׁים יוֹם -

אֵינוֹ יָכוֹל לְהָפֵר.

נָדְרָה וְהִיא בִּרְשׁוּת הַבַּעַל - מֵפֵר לָהּ.

כֵּיצַד?

אָמְרָה: הֲרֵינִי נְזִירָה לְאַחַר שְׁלשִׁים,

אַף עַל פִּי שֶׁנִּתְאַלְמְנָה אוֹ נִתְגָּרְשָׁה בְּתוֹךְ שְׁלשִׁים -

הֲרֵי זֶה מוּפָר.

נָדְרָה בּוֹ בַּיּוֹם, נִתְגָּרְשָׁה בּוֹ בַּיּוֹם, הֶחֱזִירָהּ בּוֹ בַּיּוֹם -

אֵינוֹ יָכוֹל לְהָפֵר.

זֶה הַכְּלָל:

כָּל שֶׁיָּצָאת לִרְשׁוּת עַצְמָהּ שָׁעָה אַחַת - אֵינוֹ יָכוֹל לְהָפֵר.

ברטנורא משנה ט

ונדר אלמנה וגרושה כו'. לגופיה לא צריך קרא, דכיון דאין לה בעל מי יפר, אלא כשנדרה כשהיא אלמנה לזמן, ולא הגיע זמן הנדר עד שנישאת.

אינו יכול להפר. אע"פ שהנדר חל כשהיא תחתיו, דבתר שעת הנדר אזלינן.

נדרה בו ביום, גרשה בו ביום, והחזירה בו ביום. ואחר כך שמע את נדרה.

אינו יכול להפר. כיון שיצאת לרשות עצמה בין נדר להפרה. דאין הבעל מיפר בקודמין.

משנה י

תֵּשַׁע נְעָרוֹת נִדְרֵיהֶן קַיָּמִין:

בּוֹגֶרֶת וְהִיא יְתוֹמָה;

נַעֲרָה וּבָגְרָה וְהִיא יְתוֹמָה;

נַעֲרָה שֶׁלֹּא בָּגְרָה וְהִיא יְתוֹמָה.

בּוֹגֶרֶת וּמֵת אָבִיהָ;

נַעֲרָה בּוֹגֶרֶת וּמֵת אָבִיהָ;

נַעֲרָה שֶׁלֹּא בָּגְרָה וּמֵת אָבִיהָ.

נַעֲרָה שֶׁמֵּת אָבִיהָ, וּמִשֶּׁמֵּת אָבִיהָ בָּגְרָה;

בּוֹגֶרֶת וְאָבִיהָ קַיָּם;

נַעֲרָה בּוֹגֶרֶת וְאָבִיהָ קַיָּם.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף הַמַּשִֹּׂיא בִּתּוֹ הַקְּטַנָּה,

וְנִתְאַלְמְנָה אוֹ נִתְגָּרְשָׁה וְחָזְרָה אֶצְלוֹ וַעֲדַיִן הִיא נַעֲרָה.

ברטנורא משנה י

תשע נערות נדריהן קימים. נערות לאו דוקא.

בוגרת והיא יתומה. שנישאת ומת בעלה כשהיא נערה, והיא יתומה בחיי האב שאחר שנישאת אין לאביה רשות בה, ובגרה אחר כך ונדרה, נדרה קיים, שאין האב יכול להפר שהרי היא בוגרת, ועוד שהיא יתומה בחיי האב.

נערה ובגרה והיא יתומה. שנישאת ומת בעלה. שנדרה כשהיא נערה ובגרה לאחר מכאן והיא יתומה בחיי האב כדפרישנא.

נערה. בשעה שנדרה. שלא בגרה עדיין והיא יתומה בחיי האב. והנך תלתא, יתומה בחיי אב כיילא להו.

בוגרת ומת אביה. שבשעה שנדרה היתה בוגרת ומת אביה, דהיינו יתומה ממש.

נערה ובוגרת וכו'. והנך תלתא נמי, מת אביה כייל להו.

נערה שמת אביה ומשמת אביה בגרה כו'. הנך תלתא דקתני, בוגרת כיילא להו. ובגמרא אמרינן, דחכמים לא שנו אלא שלוש נערות, בוגרת ויתומה ויתומה בחיי האב.

רבי יהודה אומר כו'. דכיון שנכנסה לחופה יצאתה מרשות אביה בהנהו נישואים.

משנה יא

קוֹנָם שֶׁאֵינִי נֶהֱנֵית לְאַבָּא, וּלְאָבִיךָ,

אִם עוֹשָֹה אֲנִי עַל פִּיךָ;

שֶׁאֵינִי נֶהֱנֵית לָךְ,

אִם עוֹשָֹה אֲנִי עַל פִּי אַבָּא וְעַל פִּי אָבִיךָ -

הֲרֵי זֶה יָפֵר.

ברטנורא משנה יא

קונם שאיני נהנית לאבא ולאביך כו' הרי זה יפר. דכיון דנאסרה בהנאת אביה ואביו ע"י שהיא עושה לבעלה, גנאי הוא לבעל והוי דברים שבינו לבינה.

משנה יב

בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ אוֹמְרִים:

שָׁלשׁ נָשִׁים יוֹצְאוֹת וְנוֹטְלוֹת כְּתֻבָּה:

הָאוֹמֶרֶת: טְמֵאָה אֲנִי לָךְ, שָׁמַיִם בֵּינִי לְבֵינָךְ,

נְטוּלָה אֲנִי מִן הַיְּהוּדִים.

חָזְרוּ לוֹמַר:

שֶׁלֹּא תְּהֵא אִשָּׁה נוֹתֶנֶת עֵינֶיהָ בְּאַחֵר וּמְקַלְקֶלֶת עַל בַּעֲלָהּ;

אֶלָּא, הָאוֹמֶרֶת: טְמֵאָה אֲנִי לָךְ -

תָּבִיא רְאָיָה לִדְבָרֶיהָ;

שָׁמַיִם בֵּינִי לְבֵינָךְ - יַעֲשׁוּ דֶּרֶךְ בַּקָּשָׁה;

נְטוּלָה אֲנִי מִן הַיְּהוּדִים -

יָפֵר חֶלְקוֹ, וּתְהֵא מְשַׁמְּשַׁתּוּ,

וּתְהֵא נְטוּלָה מִן הַיְּהוּדִים.

ברטנורא משנה יב

האומרת טמאה אני לך. באשת כהן מיירי, דנאסרה לבעלה באונס ולא הפסידה כתובתה. והאמינוה חכמים לאסור עצמה על בעלה. וכיון דיוצאת בגט נוטלת כתובתה, דמספר כתובתה נלמוד, "לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי".

השמים ביני ובינך. מפרש בגמרא, דאינו יורה כחץ, כלומר דברים דקמי שמיא גליא ואינה יכולה לברר. ומיירי בבאה מחמת טענה, דאמרה בעינא חוטרא לידא ומרא לקבורה. דאי לאו הכי, אמרינן לה זילי לא מפקדת אפריה ורביה.

נטולה אני מן היהודים. שאסרה תשמיש של כל ישראל עליה. ואף על גב דאמרינן בפרק המדיר היכא דנדרה איהי דיוצאה בלא כתובה, דהיא נתנה אצבע בין שיניה, רש"י פירש ביבמות [דף קי"ב] כיון שאסרה הנאת תשמיש של כל ישראל עליה, ודאי אנוסה היא כי קשה תשמיש לה, וסברה  משנה ראשונה דאפילו דברים שבינו לבינה לא הוי, דאפשר שיגרשנה.

חזרו לומר כו'. נתקלקלו הדורות וחששו שהיא משקרת להפקיע עצמה מתחת בעלה.

תביא ראיה לדבריה. ולא מהימנינן לה בלי ראיה.

יעשו דרך בקשה. יבקשו ממנה שלא תדבר עוד בו ובירושלמי מפרש יעשו סעודה ויפייס.

יפר חלקו ותהא משמשתו. דהוי דברים שבינו לבינה ומיפר לעצמו.

סליק מסכת נדרים