ערלה, פרק א
משנה א
הַנּוֹטֵעַ לִסְיָג וּלְקוֹרוֹת, פָּטוּר מִן הָעָרְלָה.
רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אֲפִלּוּ אָמַר: הַפְּנִימִי לְמַאֲכָל וְהַחִיצוֹן לִסְיָג -
הַפְּנִימִי חַיָּב, וְהַחִיצוֹן פָּטוּר.
ברטנורא א
הנוטע לסייג. שיהיה האילן גדר לכרם.
ולקורות. לגדל עצים לעשות מהן קורות לבנין, ואין עיקר נטיעתו לאכול הפירות.
פטור מן הערלה. דכתיב (ויקרא יט) "ונטעתם כל עץ מאכל", את שהוא למאכל חייב, לסייג ולקורות ולעצים פטור.
הפנימי למאכל. נתכוין שיחור פנימי יהיה למאכל, ויחור החיצון לסייג, אע"פ שהכל אילן אחד החיצון פטור. ואין הלכה כרבי יוסי.
משנה ב
עֵת שֶׁבָּאוּ אֲבוֹתֵינוּ לָאָרֶץ,
מָצְאוּ נָטוּעַ - פָּטוּר.
נָטְעוּ, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא כִּבְּשׁוּ - חַיָּב.
הַנּוֹטֵעַ לָרַבִּים, חַיָּב;
רַבִּי יְהוּדָה - פּוֹטֵר.
הַנּוֹטֵעַ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים,
וְהַנָּכְרִי שֶׁנָּטַע, וְהַגַּזְלָן שֶׁנָּטַע,
וְהַנּוֹטֵעַ בַּסְּפִינָה, וְהָעוֹלֶה מֵאֵלָיו -
חַיָּב בָּעָרְלָה.
ברטנורא משנה ב
ומצאו נטוע. פטור. דכתיב (שם) "כי תבואו אל הארץ ונטעתם", פרט לנטעו עובד כוכבים עד שלא באו לארץ.
נטעו. בין ישראל בין עובדי כוכבים לאחר שבאו לארץ, אע"פ שלא כבשו ישראל את הארץ חייב, דכתיב (שם) "כל עץ" בין נטעו ישראל בין נטעו עובד כוכבים.
הנוטע לרבים. שנטע ברשותו לצורך רבים.
חייב. דכתיב (שם) "יהיה לכם ערלים" להביא הנטוע לרבים.
ורבי יהודה פוטר. סבר 'ונטעתם' נמי משמע לרבים, ואין רבוי אחר רבוי אלא למעט. ורבנן סברי 'ונטעתם' כל אחד לעצמו משמע. ואין הלכה כר' יהודה.
והנוטע ברשות הרבים. לצורך עצמו.
והעובד כוכבים שנטע. בשדה של ישראל.
והגזלן. שגזל קרקע ונטעה, ונתיאשו הבעלים ממנה.
והנוטע בספינה. אע"פ שאינה נקובה, אם היא של חרס, לפי שאין כלי חרס עומד בפני השרשים, והן מפעפעין דרך החרס ויונקים מן הקרקע. אבל של עץ בעי נקיבה.
והעולה מאליו. ודוקא במקום ישוב, אבל במקום יערים ומדברות לא.
משנה ג
אִילָן שֶׁנֶּעֱקַר וְהַסֶּלַע עִמּוֹ,
שְׁטָפוֹ נָהָר וְהַסֶּלַע עִמּוֹ,
אִם יָכוֹל לִחְיוֹת - פָּטוּר.
וְאִם לָאו - חַיָּב.
נֶעֱקַר הַסֶּלַע מִצִּדּוֹ,
אוֹ שֶׁזִּעְזְעַתּוּ הַמַּחֲרֵשָׁה,
אוֹ שֶׁזִּעְזְעוֹ וַעֲשָֹאוֹ כֶּעָפָר,
אִם יָכוֹל לִחְיוֹת - פָּטוּר.
וְאִם לָאו - חַיָּב.
ברטנורא משנה ג
אילן שנעקר. שעקרתו הרוח או שטפו נהר והוליכו למקום אחר.
והסלע עמו. העפר שסביב השורשים קרוי סלע, לפי שהוא נעשה שם קשה כסלע. וקאמר שאם היה אותו עפר עמו, והוסיף עליו עפר ונשרש שם בארץ, רואים אם יכול לחיות מן העפר שבא עמו בלא תוספת עפר אחר, [הרי] הוא כנטוע במקומו הראשון ופטור מן הערלה. ואם לאו הרי הוא כאילן העולה מאליו וחייב.
זעזעתו המחרישה. ונתפזר ממנו העפר ונתגלו השרשים.
משנה ד
אִילָן שֶׁנֶּעֱקַר וְנִשְׁתַּיַּר בּוֹ שֹׁרֶשׁ - פָּטוּר.
וְכַמָּה יְהֵא הַשֹּׁרֶשׁ?
רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן יְהוּדָה אִישׁ בַּרְתּוֹתָא.
כְּמַחַט שֶׁל מִתּוּן.
ברטנורא משנה ד
ונשתייר בו שורש. מחובר לקרקע שלא נעקר.
כמחט של מתוח. גרסינן, כלומר שיעור עובי השורש כמחט שהאורגים מותחים בו הבגד, אחר שארגוהו, להפשיטו ולהרחיבו.
משנה ה
אִילָן שֶׁנֶּעֱקַר וּבוֹ בְּרֵכָה, וְהוּא חָיֶה מִמֶּנָּה -
חָזְרָה הַזְּקֵנָה לִהְיוֹת כַּבְּרֵכָה.
הִבְרִיכָהּ שָׁנָה אַחַר שָׁנָה, וְנִפְסְקָה -
מוֹנֶה מִשָּׁעָה שֶׁנִּפְסְקָה.
סִפּוּק הַגְּפָנִים, וְסִפּוּק עַל גַּבֵּי סִפּוּק,
אַף עַל פִּי שֶׁהִבְרִיכָן בָּאָרֶץ - מֻתָּר.
רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: מְקוֹם שֶׁכֹּחָהּ יָפֶה - מֻתָּר,
וּמְקוֹם שֶׁכֹּחָהּ רַע - אָסוּר.
וְכֵן בְּרֵכָה שֶׁנִּפְסְקָה וְהִיא מְלֵאָה פֵּרוֹת,
אִם הוֹסִיף בְּמָאתַיִם - אָסוּר.
ברטנורא משנה ה
ובו בריכה. מנהג עובדי אדמה שחופרים גומא ולוקחים יחור אחד מן האילן וטומנין אותו באותו גומא, ויוצא שורש היחור מצד אחר ונעשה שם אילן. וראש היחור נשאר מחובר באילן. ואין דין ערלה נוהג בו בעודו מחובר לאילן ויונק ממנו, אע"פ שהוא יונק גם מן הקרקע. ואם נעקר אילן הזקן מן הקרקע ונמצא שכל חיותו ויניקתו עתה מן הבריכה, חזרה הזקנה להיות כבריכה. ושניהם, הזקנה והבריכה הוו כאילו נטעו עתה, ומונים להם שלש שנים משעה שנעקר האילן.
הבריכה שנה אחר שנה. לאחר שהגדילה בריכה ראשונה לקח ממנו יחור והבריכו בארץ וכן עשה כמה פעמים זה אחר זה.
מונה. לכולן שני ערלה משנפסקה הבריכה הראשונה מן האילן.
ספוק גפנים. דרך עובדי אדמה שלוקחים זמורה ארוכה מגפן זו, ומושכים אותה לגפן שבצדה, ומרכיבין הזמורה בגפן, וזהו הנקרא ספוק ופטור מן הערלה. והא דתנן אחד הנוטע ואחד המבריך ואחד המרכיב חייב בערלה, התם מיירי כשחתך הזמורה מן הגפן, או היחור מן האילן, ואחר כך הבריכן או הרכיבן.
מקום שכחה יפה מותר. אם הזמורה שהבריכוה בגפן כוחה יפה, ויונקה מן הגפן אשר ממנה לוקחה, מותר ופטורה מן הערלה. ואם כחה רע חייבת בערלה. ואין הלכה כרבי מאיר.
והיא מלאה פירות. אם תלשן מיד, הן מותרין מפני שגדלו בהיתר. ואם הניחן באילן וגדלו לאחר שנפסקה, ואין בפירות שגדלו כבר מאתים לבטל התוספת, אסור, דערלה אוסרת עד מאתים. והוא הדין באילן זקן שנעקר ובו פירות, וחזר ושתלו.
משנה ו
נְטִיעָה שֶׁל עָרְלָה וְשֶׁל כִּלְאֵי הַכֶּרֶם שֶׁנִּתְעָרְבוּ
בִּנְטִיעוֹת,
הֲרֵי זֶה לא יִלְקֹט;
וְאִם לָקַט - יַעֲלֶה בְּאֶחָד וּמָאתַיִם,
וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִתְכַּוֵּן לִלְקוֹט.
רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אַף יִתְכַּוֵּן לִלְקוֹט וְיַעֲלֶה בְּאֶחָד וּמָאתַיִם.
ברטנורא משנה ו
שנתערבה בנטיעות. של היתר, ואינו מכיר הנטיעה של ערלה.
ושל כלאי הכרם. כגון שהעביר עציץ נקוב תחת גפן אחת ונאסרה, ואינו מכירה בין שאר גפנים.
הרי זה לא ילקוט. דכיון שאינו מכיר אותה של איסור כולן אסורות.
אף יתכוין וילקוט. דחזקה אין אדם אוסר כרמו בנטיעה אחת, ולא חיישינן דלמא אתי לערב הנטיעה לכתחילה. ואף על גב דבעלמא אין מבטלין איסור לכתחלה, הכא מלתא דלא שכיחא היא ולא גזור. ואין הלכה כר' יוסי.
משנה ז
הֶעָלִים, וְהַלּוּלָבִים, וּמֵי גְפָנִים, וְהַסְּמָדַר -
מֻתָּרִים בָּעָרְלָה וּבָרְבָעִי וּבַנָּזִיר,
וַאֲסוּרִים בָּאֲשֵׁרָה.
רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: הַסְּמָדַר אָסוּר, מִפְּנֵי שֶׁהוּא פְּרִי.
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: הַמַּעֲמִיד בִּשְֹרַף הָעָרְלָה, אָסוּר.
אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: שָׁמַעְתִּי בְּפֵרוּשׁ,
שֶׁהַמַּעֲמִיד בִּשְֹרַף הֶעָלִים, בִּשְֹרַף הָעִקָּרִים - מֻתָּר,
בִּשְֹרַף הַפַּגִּים - אָסוּר, מִפְּנֵי שֶׁהֵם פְּרִי.
ברטנורא משנה ז
ומי גפנים. המים היוצאים מן הגפנים כשחותכים אותם, או את הזמורות בימי ניסן.
הסמדר. הוא הפרח שממנו יצא הבוסר. אבל הבוסר עצמו הכל מודים שהוא פרי.
מותרים בערלה. דכתיב (ויקרא יט) "וערלתם ערלתו את פריו", והני לאו פרי נינהו.
וברבעי. נאכלין בשנה רביעית חוץ לירושלים בלא פדיון, ד"יהיה כל פריו קדש הלולים" כתיב (שם) והני לא הוי פרי.
ובנזיר. מותר הנזיר לאכלם דבנזיר כתיב (במדבר ו) "לא יאכל" והני לאו בני אכילה נינהו.
ואסורים באשרה. דכתיב (דברים יג) "ולא ידבק בידך מאומה מן החרם". ואשרה הוא אילן הנעבד.
המעמיד בשרף הערלה. המעמיד גבינה בשרף הנוטף מעצי ערלה. גומ"א בלע"ז. וסבר רבי אליעזר דשרף הוי פרי, בין באילן העושה פירות בין באילן שאינו עושה פירות. ואין הלכה כר' יוסי ולא כר' אליעזר.
בשרף הפגים. שרף הנוטף מן הפירות שלא בשלו כל צרכן. והלכה כרבי יהושע.
משנה ח
עַנְקוֹקְלוֹת, וְהַחַרְצַנִּים, וְהַזַּגִּים, וְהַתֶּמֶד שֶׁלָּהֶם,
קְלִפֵּי רִמּוֹן וְהַנֵּץ שֶׁלּוֹ, קְלִפֵּי אֱגוֹזִים, וְהַגַּרְעִינִים -
אֲסוּרִים בָּעָרְלָה, וּבָאֲשֵׁרָה, וּבַנָּזִיר,
וּמֻתָּרִין בָּרְבָעִי.
וְהַנּוֹבְלוֹת כֻּלָּם אֲסוּרוֹת.
ברטנורא משנה ח
ענקוקלות. לשון נוטריקון ענבים דלקו תלת. כלומר שלקו קודם שהביאו שליש בישולן.
החרצנים. גרעינים שבתוך הענבים.
והזגים. הקליפות שבחוץ.
והתמד. שנתן מים על גבי שמרים או על גבי החרצנים והזגין, ויש בהם טעם יין.
והנץ שלהן. פרח שעל גבי הפטמא.
והגרעינין. גרעין של כל פרי, כגון הגרעינים הנמצאים בתוך התמרים והזיתים והאפרסקים, וכיוצא בהן.
אסורים בערלה. דכתיב (ויקרא יט) "את פריו" את הטפל לפריו.
ומותרים ברבעי. שנטע רבעי אינו אסור בהנאה, אלא נאכל לבעלים בירושלים כמעשר שני. ואין מתקדש בקדושת מעשר שני אלא דבר הראוי לאכילה.
נובלות. פירות הנושרים מן האילן קודם גמר בישולן.
כולן אסורות. בין בערלה בין ברבעי בין באשרה בין בנזיר.
משנה ט
רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: נוֹטְעִין יִחוּר שֶׁל עָרְלָה,
וְאֵין נוֹטְעִין אֱגוֹז שֶׁל עָרְלָה, מִפְּנֵי שֶׁהוּא פְּרִי.
וְאֵין מַרְכִּיבִין בְּכַפְנִיּוֹת שֶׁל עָרְלָה.
ברטנורא משנה ט
נוטעים יחור של ערלה. שהעץ מותר בהנאה. אבל לא האגוז שהוא פרי ואסור בהנאה. ומודה רבי יוסי שאם נטע והבריך והרכיב, שהוא מותר דזה וזה גורם מותר.
בכפניות. יחור שיש בו כפניות, תמרים בעודן סמדר נקראים כפניות. רבי יוסי לטעמיה דאמר הסמדר אסור מפני שהוא פרי. והלכה כמותו, דמותר ליטע יחור של ערלה ואין הלכה כמותו שאוסר בכפניות.