סנהדרין, פרק ב

משנה א

כֹּהֵן גָּדוֹל דָּן וְדָנִין אוֹתוֹ,

מֵעִיד וּמְעִידִין אוֹתוֹ,

חוֹלֵץ וְחוֹלְצִין לְאִשְׁתּוֹ, וּמְיַבְּמִין אֶת אִשְׁתּוֹ;

אֲבָל הוּא אֵינוֹ מְיַבֵּם, מִפְּנֵי שֶׁהוּא אָסוּר בְּאַלְמָנָה.

מֵת לוֹ מֵת אֵינוֹ יוֹצֵא אַחַר הַמִּטָּה,

אֶלָּא הֵן נִכְסִין וְהוּא נִגְלֶה,

הֵן נִגְלִין וְהוּא נִכְסֶה,

וְיוֹצֵא עִמָּהֶן עַד פֶּתַח הָעִיר; דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר ;

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֵינוֹ יוֹצֵא מִן הַמִּקְדָּשׁ,

שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כא, יב) "וּמִן-הַמִּקְדָּשׁ לא יֵצֵא".

וּכְשֶׁהוּא מְנַחֵם אֲחֵרִים

דֶּרֶךְ כָּל הָעָם עוֹבְרִין בְּזֶה אַחַר זֶה,

וְהַמְמֻנֶּה מְמַצְּעוֹ בֵּינוֹ לְבֵין הָעָם.

וּכְשֶׁהוּא מִתְנַחֵם מֵאֲחֵרִים

כָּל הָעָם אוֹמְרִין לוֹ: אָנוּ כַּפָּרָתָךְ,

וְהוּא אוֹמֵר לָהֶן: תִּתְבָּרְכוּ מִן הַשָּׁמַיִם.

וּכְשֶׁמַּבְרִין אוֹתוֹ

כָּל הָעָם מְסֻבִּין עַל הָאָרֶץ וְהוּא מֵסֵב עַל הַסַּפְסָל.

ברטנורא משנה א   

כהן גדול. אינו יוצא אחר המטה. דלמא אתי למנגע מתוך טרדתו, ורחמנא אמר (ויקרא כ"א) "ועל כל נפשות מת לא יבוא".  

הן נכסין והוא נגלה.  כיון שנתכסו נושאי המטה מן המבוי, כלומר שיצאו ממנו, הוא נגלה ונכנס בתוכו. אבל כל זמן שהן נגלין ונראין במבוי, הוא נכסה ממנו שאינו נכנס לתוכו.  

ויוצא עמהן עד פתח העיר.  שבעיר מצויין מבואות ויכול להתכסות מהן. אבל חוץ לעיר ליכא הכירא.  

שנאמר "ומן המקדש לא יצא".  רבי יהודה דריש "ומן המקדש לא יצא" - כל עיקר. ורבי מאיר דריש ומקדושתו לא יצא, כלומר יזהר שלא יבא לידי מגע, ובתוך העיר שיש מבואות איכא היכרא ומזדהר. והלכה כרבי יהודה.  

וכשהוא מנחם את אחרים. דבמת שאינו שלו, כולי עלמא מודו דיכול הוא לילך, דלא טריד ולא אתי למנגע. וכשחוזרין מן הקברות ועומדין בשורה לנחם האבלים וכל העם עוברים זה אחר זה ומנחמין האבל שעומד במעמדו וכל אחד אומר לו תתנחם מן השמים.

והממונה ממצעו.  שהוא הולך לימין כהן גדול וכל העם משמאלו, נמצא כהן גדול באמצע.  

הממונה.  הוא הסגן, שהוא ממונה לעבוד תחת כהן גדול אם יארע פסול בכהן גדול ביום הכפורים.  

אנו כפרתך.  בנו תתכפר אתה, ואנחנו תחתיך לכל הראוי לבוא עליך.  

וכשמברין אותו.  שאבל אסור לאכול סעודה ראשונה משלו, וקרוביו ואוהביו מאכילין אותו.  

מסובין על הארץ.  הן מצירין ומתאבלין בצערו.  

והוא מיסב.  בכבוד על הספסל.

משנה ב

הַמֶּלֶךְ לא דָּן וְלא דָּנִין אוֹתוֹ,

לא מֵעִיד וְלא מְעִידִין אוֹתוֹ,

לא חוֹלֵץ וְלא חוֹלְצִין לְאִשְׁתּוֹ,

לא מְיַבֵּם וְלא מְיַבְּמִין לְאִשְׁתּוֹ.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אִם רָצָה לַחֲלוֹץ אוֹ לְיַבֵּם זָכוּר לְטוֹב;

אָמְרוּ לוֹ: אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ.

וְאֵין נוֹשְֹאִין אַלְמְנָתוֹ;

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: נוֹשֵֹא הַמֶּלֶךְ אַלְמְנָתוֹ שֶׁל מֶלֶךְ,

שֶׁכֵּן מָצִינוּ בְּדָוִד שֶׁנָּשָֹא אַלְמְנָתוֹ שֶׁל שָׁאוּל,

שֶׁנֶּאֱמַר (שמו"ב' יב, ח) "וָאֶתְּנָה לְךָ אֶת-בֵּית אֲדוֹנֶיךָ וְאֶת-נְשֵׁי אֲדוֹנֶיךָ בְּחֵיקֶךָ".

ברטנורא משנה ב   

מלך לא דן ולא דנין אותו.  ודוקא מלכי ישראל שאינם נשמעים לדברי חכמים. אבל מלך ממלכי בית דוד. דן ודנין אותו, שנאמר (ירמיה כ"א) "בית דוד כה אמר ה' דינו לבוקר משפט".  

אין שומעין לו.  דמלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול, וגנאי הוא לו שיחלוץ וירקה בפניו. וכל שאינה בת חליצה אינה בת יבום. וכן הלכה.  

מלך נושא אלמנתו של מלך.  והלכה כרבי יהודה בהא.

משנה ג

מֵת לוֹ מֵת

אֵינוֹ יוֹצֵא מִפֶּתַח פַּלְטְרִין שֶׁלּוֹ.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אִם רוֹצֶה לָצֵאת אַחַר הַמִּטָּה יוֹצֵא,

שֶׁכֵּן מָצִינוּ בְּדָוִד, שֶׁיָּצָא אַחַר מִטָּתוֹ שֶׁל אַבְנֵר,

שֶׁנֶּאֱמַר (שמו"ב' ג, לא) “ וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד הֹלֵךְ אַחֲרֵי הַמִּטָּה".

אָמְרוּ לוֹ: לא הָיָה הַדָּבָר אֶלָּא לְפַיֵּס אֶת הָעָם.

וּכְשֶׁמַּבְרִין אוֹתוֹ

כָּל הָעָם מְסֻבִּין עַל הָאָרֶץ וְהוּא מֵסֵב עַל הַדַּרְגֵּשׁ.

ברטנורא משנה ג   

אינו יוצא מפתח פלטרין שלו.  שגנאי הוא למלך להראות עגמת נפש לפני העם.  

לפייס את העם.  כדי שיכירו שלא בעצת דוד הרג יואב את אבנר.

ואין הלכה כרבי יהודה.  

דרגש.  מטה.

משנה ד

וּמוֹצִיא לְמִלְחֶמֶת הָרְשׁוּת,

עַל פִּי בֵּית דִּין שֶׁל שִׁבְעִים וְאֶחָד.

וּפוֹרֵץ לַעֲשׁוֹת לוֹ דֶּרֶךְ, וְאֵין מְמַחִין בְּיָדוֹ;

דֶּרֶךְ הַמֶּלֶךְ אֵין לוֹ שִׁעוּר.

וְכָל הָעָם בּוֹזְזִין וְנוֹתְנִין לְפָנָיו,

וְהוּא נוֹטֵל חֵלֶק בָּרֹאשׁ.

"לא יַרְבֶּה-לּוֹ נָשִׁים", אֶלָּא שְׁמוֹנֶה עֶשְֹרֵה;

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מַרְבֶּה הוּא לוֹ, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְהוּ מְסִירוֹת אֶת לִבּוֹ;

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אֲפִלּוּ אַחַת וּמְסִירָה אֶת לִבּוֹ

הֲרֵי זֶה לא יִשָֹּׂאֶנָּה;

אִם כֵּן, לָמָּה נֶאֱמַר (דברים יז, יז) "וְלא יַרְבֶּה-לּוֹ נָשִׁים" ?

אֲפִלּוּ כַּאֲבִיגַיִל.

"לא יַרְבֶּה-לּוֹ סוּסִים" (שם שם, טז)

אֶלָּא כְּדֵי מֶרְכַּבְתּוֹ.

"וְכֶסֶף וְזָהָב לא יַרְבֶּה-לּוֹ מְאֹד" (שם שם, יז)

אֶלָּא כְּדֵי לִתֵּן אַסְפַּנְיָא.

וְכוֹתֵב לוֹ סֵפֶר תּוֹרָה לִשְׁמוֹ;

יוֹצֵא לַמִּלְחָמָה מוֹצִיאָהּ עִמּוֹ;

נִכְנָס מַכְנִיסָהּ עִמּוֹ;

יוֹשֵׁב בַּדִּין הִיא עִמּוֹ;

מֵסֵב הִיא כְּנֶגְדּוֹ,

שֶׁנֶּאֱמַר (שם שם, יט) "וְהָיְתָה עִמּוֹ וְקָרָא בוֹ כָּל-יְמֵי חַיָּיו".

ברטנורא משנה ד   

למלחמת הרשות. מלחמת שאר אומות, חוץ ממלחמת עמלק ומלחמת שבעה עממין.  

ופורץ.  גדר של אחרים.  

לעשות לו דרך.   ללכת לכרמו ולשדהו.  

ואין ממחין בידו.  אין מעכבין עליו.  

חלק בראש.  חלק היפה בורר ראשון. ונוטל מחצה מכל הבזה.  

אלא שמונה עשרה.  שהרי דוד היו לו שש נשים, וקאמר ליה נביא "ואם מעט ואוסיפה לך כהנה וכהנה", "כהנה" קמא - שית, ו"כהנה בתרא" - שית, הרי שמונה עשר.  

מרבה הוא לו.  יותר משמונה עשר. ושלוש מחלוקות יש בדבר.

תנא קמא סבר נושא שמונה עשר ואפילו פרוצות, ויותר משמונה עשר לא ישא ואפילו כשרות, שכך הוא גזירת הכתוב.

רבי יהודה סבר נושא שמונה עשר ואפילו פרוצות, ויותר משמונה עשר פרוצות לא ישא, וכשרות והגונות ישא כמו שירצה. ופליג אתנא קמא בחדא.

רבי שמעון סבר אפילו אחת פרוצה לא ישא, וכשרות והגונות לא ישא יותר משמונה עשרה. ופליג אתנא קמא בחדא ואדרבי יהודה בתרתי.

והלכה כתנא קמא.  

אלא כדי מרכבתו.  דוקא סוסים בטלים להרחיב דעתו ולהתגדל ברוב סוסים [אסור]. אבל כדי רכבו ופרשיו להלחם באויביו מותר.

אספניא.  שכר חיילות הנכנסים ויוצאים עמו כל השנה.  

וכותב לו ספר תורה לשמו.  חוץ מספר תורה שחייב כל אדם מישראל להיות לו ספר תורה, והוא מונח בבית גנזיו. וספר תורה שכותב לשמו כשהוא מלך נכנס ויוצא עמו תמיד.

מיסב.  על השלחן.

משנה ה

אֵין רוֹכְבִין עַל סוּסוֹ,

וְאֵין יוֹשְׁבִין עַל כִּסְאוֹ,

וְאֵין מִשְׁתַּמְּשִׁין בְּשַׁרְבִיטוֹ,

וְאֵין רוֹאִין אוֹתוֹ כְּשֶׁהוּא מִסְתַּפֵּר,

וְלא כְּשֶׁהוּא עָרֹם, וְלא בְּבֵית הַמֶּרְחָץ,

שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יז, טו) “שׁוֹם תָּשִֹים עָלֶיךָ מֶלֶךְ"

שֶׁתְּהֵא אֵימָתוֹ עָלֶיךָ.

ברטנורא משנה ה   

כשהוא מסתפר.  כשמגלח שער ראשו.