סנהדרין, פרק ז

משנה א

אַרְבַּע מִיתוֹת נִמְסְרוּ לְבֵית דִּין:

סְקִילָה,

שְֹרֵפָה,

הֶרֶג

וָחֶנֶק.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר:

שְֹרֵפָה,

סְקִילָה,

חֶנֶק

וָהֶרֶג.

זוֹ מִצְוַת הַנִּסְקָלִין.

ברטנורא משנה א   

ארבע מיתות. סקילה שרפה הרג וחנק.  סקילה חמורה משרפה, ושתיהן מהרג, ושלושתן מחנק. ונפקא מינה למי שנתחייב שתי מיתות, דקיימא לן דנדון בחמורה.  

רבי שמעון אומר וכו'.  ואין הלכה כרבי שמעון.  

זו מצות הנסקלין.  הא דפרישנא בפרקין דלעיל.

משנה ב

מִצְוַת הַנִּשְֹרָפִין:

הָיוּ מְשַׁקְּעִין אוֹתוֹ בַּזֶּבֶל עַד אַרְכּוּבוֹתָיו,

וְנוֹתְנִין סוּדָר קָשָׁה לְתוֹךְ הָרַכָּה, וְכוֹרֵךְ עַל צַוָּארוֹ.

זֶה מוֹשֵׁךְ אֶצְלוֹ וְזֶה מוֹשֵׁךְ אֶצְלוֹ, עַד שֶׁפּוֹתֵחַ אֶת פִּיו,

וּמַדְלִיק אֶת הַפְּתִילָה וְזוֹרְקָהּ לְתוֹךְ פִּיו,

וְיוֹרֶדֶת לְתוֹךְ מֵעָיו וְחוֹמֶרֶת אֶת בְּנֵי מֵעָיו.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף הוּא אִם מֵת בְּיָדָם, לא הָיוּ מְקַיְּמִין בּוֹ מִצְוַת שְֹרֵפָה;

אֶלָּא פּוֹתְחִין אֶת פִּיו בִּצְבַת שֶׁלֹּא בְּטוֹבָתוֹ,

וּמַדְלִיק אֶת הַפְּתִילָה וְזוֹרְקָהּ לְתוֹךְ פִּיו,

וְיוֹרֶדֶת לְתוֹךְ מֵעָיו וְחוֹמֶרֶת אֶת בְּנֵי מֵעָיו.

אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן צָדוֹק:

מַעֲשֶֹה בְּבַת כֹּהֵן אַחַת שֶׁזִּנְּתָה,

וְהִקִּיפוּהָ חֲבִילֵי זְמוֹרוֹת וּשְֹרָפוּהָ.

אָמְרוּ לוֹ:

מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הָיָה בֵּית דִּין שֶׁל אוֹתָהּ שָׁעָה בָּקִי.

ברטנורא משנה ב   

משקעין אותו.  שלא יתהפך אנה ואנה ותפול הפתילה על בשרו.  

קשה לתוך הרכה.  כורכים סודר קשה לתוך הרכה. קשה מבפנים לחנוק, ורכה מבחוץ להגין.  

את הפתילה.  פתילה של אבר מדליק. ומתיך לתוך פיו.  

וחומרת.  כווצת. לשון "חמרמרו מעי" (איכה ב). וילפינן מבני אהרן שנאמר בהם (ויקרא י) "וכל בית ישראל יבכו את השרפה", ולא נשרפו גופתם דהא כתיב (שם) "ויקרבו וישאום בכותנותם", הכא נמי מתקיימת מצות שרפה אע"פ שאין נשרפים אלא בני מעים בלבד. והכי עדיף טפי, דכתיב (שם י"ט) "ואהבת לרעך כמוך" - ברור לו מיתה יפה.  

אף הוא אם מת בידם.  כלומר אם היה מת בידם על ידי חניקתם קודם זריקת הפתילה.  

לא היו מקיימים מצות שרפה.  לפיכך לא היו חונקים אותו.  

אלא פותחים את פיו בצבת.  טנאלוויי"א בלע"ז. ואין הלכה כרבי יהודה.  

שלא היה בית דין של אותה שעה בקי.  צדוקין היו, שאין להם גזירה שוה, אלא קרא כמשמעו.

משנה ג

מִצְוַת הַנֶּהֱרָגִים:

הָיוּ מַתִּיזִין אֶת רֹאשׁוֹ בַּסַּיִף, כְּדֶרֶךְ שֶׁהַמַּלְכוּת עוֹשָֹה.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: נִוּוּל הוּא זֶה;

אֶלָּא מַנִּיחִין אֶת רֹאשׁוֹ עַל הַסַּדָּן וְקוֹצֵץ בַּקּוֹפִיץ;

אָמְרוּ לוֹ: אֵין מִיתָה מְנֻוֶּלֶת מִזּוֹ.

מִצְוַת הַנֶּחֱנָקִין:

הָיוּ מְשַׁקְּעִין אוֹתוֹ בַּזֶּבֶל עַד אַרְכּוּבוֹתָיו,

וְנוֹתְנִין סוּדָר קָשָׁה לְתוֹךְ הָרַכָּה, וְכוֹרֵךְ עַל צַוָּארוֹ;

זֶה מוֹשֵׁךְ אֶצְלוֹ וְזֶה מוֹשֵׁךְ אֶצְלוֹ, עַד שֶׁנַּפְשׁוֹ יוֹצְאָה.

ברטנורא משנה ג   

רבי יהודה אומר ניוול הוא זה.  שהורגו מעומד ונופל.  

סדן.  עץ עבה תקוע בארץ כמות של נפחים. ובברייתא פירשו, דטעמא דפליג רבי יהודה אדרבנן, מפני שאמרה תורה (שם י"ח)  "ובחוקותיהם לא תלכו". ואמרי ליה רבנן, כיון דכתיב סייף באורייתא, דאמר קרא נקום ינקם (שמות כ"א), לאו מינייהו גמרינן. והלכה כחכמים.

משנה ד

אֵלּוּ הֵן הַנִּסְקָלִין:

הַבָּא עַל הָאֵם, וְעַל אֵשֶׁת הָאָב, וְעַל הַכַּלָּה,

וְעַל הַזְּכוּר, וְעַל הַבְּהֵמָה, וְהָאִשָּׁה הַמְבִיאָה אֶת הַבְּהֵמָה,

וְהַמְגַדֵּף, וְהָעוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה, וְהַנּוֹתֵן מִזַּרְעוֹ לַמֹּלֶךְ,

וּבַעַל אוֹב, וְיִדְּעוֹנִי,

וְהַמְחַלֵּל אֶת הַשַּׁבָּת, וְהַמְקַלֵּל אָבִיו וְאִמּוֹ,

וְהַבָּא עַל נַעֲרָה הַמְאֹרָסָה,

וְהַמֵּסִית, וְהַמַּדִּיחַ, וְהַמְכַשֵּׁף,

וּבֵן סוֹרֵר וּמוֹרֶה.

הַבָּא עַל הָאֵם

חַיָּב עָלֶיהָ מִשּׁוּם אֵם וּמִשּׁוּם אֵשֶׁת אָב;

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא מִשּׁוּם הָאֵם בִּלְבַד.

הַבָּא עַל אֵשֶׁת אָב

חַיָּב עָלֶיהָ מִשּׁוּם אֵשֶׁת אָב וּמִשּׁוּם אֵשֶׁת אִישׁ,

בֵּין בְּחַיֵּי אָבִיו, בֵּין לְאַחַר מִיתַת אָבִיו,

בֵּין מִן הָאֵרוּסִין, בֵּין מִן הַנִּשֹּׂוּאִין.

הַבָּא עַל כַּלָּתוֹ

חַיָּב עָלֶיהָ מִשּׁוּם כַּלָּתוֹ וּמִשּׁוּם אֵשֶׁת אִישׁ,

בֵּין בְּחַיֵּי בְנוֹ, בֵּין לְאַחַר מִיתַת בְּנוֹ,

בֵּין מִן הָאֵרוּסִין בֵּין מִן הַנִּשֹּׂוּאִין.

הַבָּא עַל הַזְּכוּר, וְעַל הַבְּהֵמָה, וְהָאִשָּׁה הַמְבִיאָה אֶת הַבְּהֵמָה;

אִם אָדָם חָטָא, בְּהֵמָה מֶה חָטָאת?

אֶלָּא לְפִי שֶׁבָּאת לְאָדָם תַּקָּלָה עַל יָדָהּ,

לְפִיכָךְ אָמַר הַכָּתוּב: תִּסָּקֵל.

דָּבָר אַחֵר:

שֶׁלֹּא תְּהֵא הַבְּהֵמָה עוֹבֶרֶת בַּשּׁוּק,

וְיֹאמְרוּ: זוֹ הִיא שֶׁנִּסְקַל פְּלוֹנִי עַל יָדָהּ.

ברטנורא משנה ד   

אלו הן הנסקלין.  אית מינייהו דכתיב בהו סקילה בהדיא, והנך דלא כתיבא בהו סקילה כתיב בהו "דמיו בו" "דמיהם בם", וכל מקום שנאמר דמיו בו דמיהם בם אינו אלא סקילה, דילפינן מאוב וידעוני דכתיב (ויקרא כ) "באבן ירגמו אותם דמיהם בם".  

והנותן מזרעו למולך.  קסבר האי תנא מולך לאו עבודה זרה הוא, אלא חוק האומות בעלמא הוא. מדתנא עבודה זרה, ותנא מולך.  

והמקלל אביו ואמו.  חמור ממכה, דאיכא תרתי: קלון אביו ואמו ומוציא שם שמים לבטלה, דהא תנן אינו חייב עד שיקללם בשם.  

והמסית את היחידים.  

והמדיח עיר הנידחת.  

מכשף.  דכתיב (שמות כ"ב)  "מכשפה לא תחיה", וסמיך ליה "כל שוכב עם בהמה מות יומת", מה שוכב עם בהמה בסקילה, אף מכשפה בסקילה.  

הבא על האם חייב עליה שתי חטאות. דבכולהו עריות [כתיב בהו כרת וכתיב בהו] חילוק חטאות. ואפילו בגוף אחד. וכן הלכה.  

בין מן האירוסין.  דכיון שקידשה, אשתו היא, דכתיב (ויקרא כ') "ואיש כי יקח אשה" - משעת לקיחה נקראת אשתו. והך "קיחה" קדושין הן, דגמר "קיחה" "קיחה" משדה עפרון.

משנה ה

הַמְגַדֵּף אֵינוֹ חַיָּב עַד שֶׁיְּפָרֵשׁ אֶת הַשֵּׁם.

אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה: בְּכָל יוֹם דָּנִין אֶת הָעֵדִים בְּכִנּוּי:

יַכֶּה יוֹסֵי אֶת יוֹסֵי.

נִגְמַר הַדִּין

לא הוֹרְגִים בְּכִנּוּי;

אֶלָּא מוֹצִיאִים אֶת כָּל הָאָדָם לַחוּץ,

וְשׁוֹאֲלִים אֶת הַגָּדוֹל שֶׁבָּהֶן, וְאוֹמְרִים לוֹ:

אֱמֹר, מַה שֶּׁשָּׁמַעְתָּ בְּפֵרוּשׁ!

וְהוּא אוֹמֵר;

וְהַדַּיָּנִים עוֹמְדִין עַל רַגְלֵיהֶן, וְקוֹרְעִין וְלא מְאַחִין.

וְהַשֵּׁנִי אוֹמֵר: אַף אֲנִי כָּמוֹהוּ;

וְהַשְּׁלִישִׁי אוֹמֵר: אַף אֲנִי כָּמוֹהוּ.

ברטנורא משנה ה   

עד שיפרש את השם.  ויברך השם בשם. שנאמר (שם כ"ד)  "ונוקב שם ה'" בנקבו שם, שינקוב השם בשם.  

בכל יום.  כל זמן שהיו נושאים ונותנים בבדיקת העדים.  

היו דנין אותן בכינוי.  כל אדם שמהפך דבר ומדבר כמו שמקלל ותולה באחר קרוי כינוי בלשון חכמים. ובלשון מקרא, "כי לא ידעתי אכנה" (איוב ל"ב).  

יכה יוסי את יוסי.  אני שמעתי מפני שהוא בן ארבע אותיות ועולה בגימטריא אלהי"ם, לכך מכנים שם בן ארבע אותיות ליוסי.  

נגמר הדין. ובאים בית דין לומר "חייב הוא", לא היו יכולים להרגו על פי עדות זו ששמעו, שהרי לא שמעו מפיהם אלא קללת כינוי.  

אלא מוציאים את כל האדם לחוץ.  דגנאי הוא להשמיע ברכת השם לרבים.  

וקורעין ולא מאחין.  עולמית. [ודוקא] תפירה אלכסנדרית שאין הקריעה ניכרת, אבל שאר תפירות מותר.  

אף אני שמעתי כמוהו. ואינו צריך להזכיר ברכת שם בשם.  

והשלישי אומר.  אתיא כמאן דאמר מה שנים עדות אחת אף שלושה עדות אחת.

משנה ו

הָעוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה:

אֶחָד הָעוֹבֵד, וְאֶחָד הַזּוֹבֵחַ, וְאֶחָד הַמְקַטֵּר,

וְאֶחָד הַמְנַסֵּךְ, וְאֶחָד הַמִּשְׁתַּחֲוֶה,

וְאֶחָד הַמְקַבְּלוֹ עָלָיו לֶאֱלוֹהַּ, וְהָאוֹמֵר לוֹ: אֵלִי אַתָּה.

אֲבָל הַמְגַפֵּף וְהַמְנַשֵּׁק וְהַמְכַבֵּד וְהַמְרַבֵּץ וְהַמַּרְחִיץ,

הַסָּךְ, הַמַּלְבִּישׁ וְהַמַּנְעִיל

עוֹבֵר בְּלא תַעֲשֶֹה;

הַנּוֹדֵר בִּשְׁמוֹ וְהַמְקַיֵּם בִּשְׁמוֹ

עוֹבֵר בְּלא תַעֲשֶֹה.

הַפּוֹעֵר עַצְמוֹ לְבַעַל פְּעוֹר

זוֹ הִיא עֲבוֹדָתוֹ;

הַזּוֹרֵק אֶבֶן לְמַרְקוּלִיס

זוֹ הִיא עֲבוֹדָתוֹ.

ברטנורא משנה ו   

אחד העובד עבודה זרה בדבר שדרך עבודתה בכך.  

ואחד הזובח כו'.  ואע"פ שאין דרך עבודתה באחת מארבע עבודות הללו, חייב. וכל שאר עבודות חוץ מאלו, אינו חייב עד שיעבוד כדרך עבודתה.

והמקבלו עליו לאלוה.  אפילו באמירה בעלמא. דאתקש לזביחה, דכתיב (שמות לב) "ויזבחו לו ויאמרו אלה אלהיך".  

והאומר לו אלי אתה.  בפניו. ואתא סיפא לגלויי רישא. דאי תנא רישא הוה אמינא הני מילי בפניו אבל שלא בפניו לא, תנא סיפא בפניו, מכלל דרישא שלא בפניו ואפילו הכי חייב.  

המגפף.  מחבק.

עובר בלא תעשה.  "לא תעבדם" יתירה כתיב.  

הנודר בשמו.  קונם עלי כל פירות שבעולם בשם עבודה זרה פלוני.  

המקיים.  נשבע.  

עובר בלא תעשה.  "ושם אלהים אחרים לא תזכירו" (שם כ"ג).  

הפוער עצמו.  מתריז רעי לפניו.  

וזו היא עבודתו.  ואפילו נתכוין לבזותו, הואיל וזו היא עבודתו חייב חטאת.  

והזורק אבן למרקוליס.  שעובדים אותו בזריקת אבנים. והמסלק אבן מלפניו נמי חייב, שעובדים אותו נמי בסילוק אבנים.  

מרקוליס.  חילוף השבח. מר לשון חלוף הוא, כמו במר דכנתא. במר דשחוטה. קלוס, שבח.  

וזו היא עבודתו.  ואפילו נתכוין לרוגמו, חייב חטאת.

משנה ז

הַנּוֹתֵן מִזַּרְעוֹ לַמֹּלֶךְ

אֵינוֹ חַיָּב, עַד שֶׁיִּמְסֹר לַמֹּלֶךְ וְיַעֲבִיר בָּאֵשׁ.

מָסַר לַמֹּלֶךְ וְלא הֶעֱבִיר בָּאֵשׁ,

הֶעֱבִיר בָּאֵשׁ וְלא מָסַר לַמֹּלֶךְ

אֵינוֹ חַיָּב עַד שֶׁיִּמְסֹר לַמֹּלֶךְ וְיַעֲבִיר בָּאֵשׁ.

בַּעַל אוֹב,

זֶה פִּיתוֹם הַמְדַבֵּר מִשֶּׁחְיוֹ;

וְיִדְּעוֹנִי,

זֶה הַמְדַבֵּר בְּפִיו

הֲרֵי אֵלּוּ בִּסְקִילָה, וְהַנִּשְׁאָל בָּהֶם בְּאַזְהָרָה.

ברטנורא משנה ז   

שימסור למולך.  מוסרו ביד הכומרים.  

ויעביר באש. מעבירו מצד זה לצד זה.  

עד שימסור ויעביר באש.  שנאמר (ויקרא י"ח) "לא תתן להעביר", וכתיב התם (דברים י"ח)  "לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש", מה העברה האמורה שם באש, אף העברה האמורה כאן באש.  

אוב זה פיתום.   לוקח גולגולת של מת לאחר שנתאכל הבשר ומקטיר לה ושואל ממנה עתידות והיא משיבה.  

והמדבר משחיו.  ויש שעושים שישיב המת דרך בית השחי.  

ידעוני.  חיה ששמה "ידוע". וצורתה כצורת אדם בפניה וידיה ורגליה, והיא מחוברת בטבורה לחבל היוצא מן השורש הנשרש בארץ שמשם חיותה, וכשרוצים לצוד אותה מורים בחצים אל החבל עד שהוא נפסק והיא מתה מיד. והיא קרויה בלשון חכמים "בר נש דטור".  

והנשאל בהם.   שבא ושואל ליודע בהם להגיד לו דבר העתיד כגון שאול.

באזהרה.  דאל תפנו אל האובות.

משנה ח

הַמְחַלֵּל אֶת הַשַּׁבָּת

בְּדָבָר שֶׁחַיָּבִין עַל זְדוֹנוֹ כָּרֵת וְעַל שִׁגְגָתוֹ חַטָּאת.

הַמְקַלֵּל אָבִיו וְאִמּוֹ

אֵינוֹ חַיָּב עַד שֶׁיְּקַלְּלֵם בַּשֵּׁם;

קִלְּלָם בְּכִנּוּי

רַבִּי מֵאִיר - מְחַיֵּב,

וַחֲכָמִים - פּוֹטְרִין.

ברטנורא משנה ח   

עד שיקללם בשם.  באחד מן השמות המיוחדים.  

קללם בכינוי.  רחום, חנון, ארך אפים.

משנה ט

הַבָּא עַל נַעֲרָה הַמְאֹרָסָה

אֵינוֹ חַיָּב עַד שֶׁתְּהֵא נַעֲרָה בְּתוּלָה מְאֹרָסָה,

וְהִיא בְּבֵית אָבִיהָ.

בָּאוּ עָלֶיהָ שְׁנַיִם

הָרִאשׁוֹן בִּסְקִילָה, וְהַשֵּׁנִי בְּחֶנֶק.

ברטנורא משנה ט   

עד שתהא נערה.  ולא קטנה פחותה מבת שנים עשר שנה ויום אחד, ולא בוגרת שעברו עליה שנים עשר שנה וששה חדשים ויום אחד.  

בתולה.  ולא בעולה. ואם נבעלה שלא כדרכה עדיין בתולה היא. ואפילו באו עליה עשרה בני אדם כולם שלא כדרכה כולם בסקילה.  

מאורסה. ולא נשואה.  

והיא בבית אביה.  שאם מסר האב לשלוחי הבעל, הבא עליה אחר כך אינו בסקילה אלא בחנק.

משנה י

הַמֵּסִית

זֶה הֶדְיוֹט הַמֵּסִית אֶת הַהֶדְיוֹט;

אָמַר לוֹ: יֵשׁ יִרְאָה בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי,

כָּךְ אוֹכֶלֶת, כָּךְ שׁוֹתָה, כָּךְ מְטִיבָה, כָּךְ מְרִיעָה.

כָּל חַיָּבֵי מִיתוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה אֵין מַכְמִינִין עֲלֵיהֶם,

חוּץ מִזּוֹ.

אָמַר לִשְׁנַיִם, וְהֵן עֵדָיו

מְבִיאִין אוֹתוֹ לְבֵית דִּין וְסוֹקְלִין אוֹתוֹ.

אָמַר לְאֶחָד

הוּא אוֹמֵר: יֶשׁ לִי חֲבֵרִים רוֹצִים בְּכָךְ;

אִם הָיָה עָרוּם וְאֵינוֹ יָכוֹל לְדַבֵּר בִּפְנֵיהֶם

מַכְמִינִין לוֹ עֵדִים אֲחוֹרֵי הַגָּדֵר,

וְהוּא אוֹמֵר לוֹ: אֱמֹר מַה שֶּׁאָמַרְתָּ לִי בְּיִחוּד;

וְהַלָּה אוֹמֵר לוֹ,

וְהוּא אוֹמֵר לוֹ:

הֵיאָךְ נַנִּיחַ אֶת אֱלהֵינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם,

וְנֵלֵךְ וְנַעֲבֹד עֵצִים וַאֲבָנִים?

אִם חוֹזֵר בּוֹ הֲרֵי זֶה מוּטָב;

וְאִם אָמַר:

כָּךְ הִיא חוֹבָתֵנוּ, וְכָךְ יָפֶה לָנוּ

הָעוֹמְדִין מֵאֲחוֹרֵי הַגָּדֵר,

מְבִיאִין אוֹתוֹ לְבֵית דִּין וְסוֹקְלִין אוֹתוֹ.

הָאוֹמֵר: אֶעֱבֹד, אֵלֵךְ וְאֶעֱבֹד, נֵלֵךְ וְנַעֲבֹד;

אֲזַבֵּחַ, אֵלֵךְ וַאֲזַבֵּחַ, נֵלֵךְ וּנְזַבֵּחַ;

אַקְטִיר, אֵלֵךְ וְאַקְטִיר, נֵלֵךְ וְנַקְטִיר;

אֲנַסֵּךְ, אֵלֵךְ וַאֲנַסֵּךְ, נֵלֵךְ וּנְנַסֵּךְ;

אֶשְׁתַּחֲוֶה, אֵלֵךְ וְאֶשְׁתַּחֲוֶה, נֵלֵךְ וְנִשְׁתַּחֲוֶה.

הַמַּדִּיחַ

זֶה הָאוֹמֵר: נֵלֵךְ וְנַעֲבֹד עֲבוֹדָה זָרָה.

ברטנורא משנה י   

זה הדיוט המסית.  דוקא הדיוט שהסית. שנביא המסית מיתתו בחנק.  

והמסית את ההדיוט.  לאו דוקא, שלא מצינו חילוק בין מסית את ההדיוט למסית את הנביא. אלא למעוטי מסית את הרבים, כגון מדיחי עיר מישראל שמיתתן בחנק.  

מכמינין.  לשון מארב.  

אם היה המסית ערום ואינו יכול לדבר בפניהם.  כלומר אומר לניסת שאינו יכול לדבר בפניהם מפני יראת בית דין.  

ביחוד.  כלומר, אין איש עמנו ויכול אתה לומר עתה מה שאמרת לי כבר.  

האומר אעבוד.  באחד מכל הלשונות הללו הוי מסית וחייב.  

המדיח.  ואם מדיח את הרבים הוא, אינו חייב עד שיאמר בלשון רבים נלך ונעבוד.

משנה יא

הַמְכַשֵּׁף

הָעוֹשֶֹה מַעֲשֶֹה חַיָּב, וְלא הָאוֹחֵז אֶת הָעֵינַיִם.

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ:

שְׁנַיִם לוֹקְטִין קִשּׁוּאִין,

אֶחָד לוֹקֵט פָּטוּר, וְאֶחָד לוֹקֵט חַיָּב:

הָעוֹשֶֹה מַעֲשֶֹה חַיָּב;

הָאוֹחֵז אֶת הָעֵינַיִם פָּטוּר.

ברטנורא משנה יא   

העושה מעשה ממש, בסקילה.  

ולא האוחז את העינים.  מראה לבריות כאילו עושה ואינו עושה כלום.  

שנים לוקטים קשואים.  במכשפות בפנינו, אחד מהן ליקט וחייב מיתה, וחבירו ליקט ופטור מן המיתה. כיצד, העושה מעשה שליקט ממש בכשפים, חייב. והאוחז את העינים, הראה לנו כאילו נתקבצו כולן למקום אחד והקשואים לא זזו ממקומן, פטור מן המיתה.