סנהדרין, פרק ח

משנה א

בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה

מֵאֵימָתַי נַעֲשֶֹה בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה?

מִשֶּׁיָּבִיא שְׁתֵּי שְֹעָרוֹת וְעַד שֶׁיַּקִּיף זָקָן,

הַתַּחְתּוֹן וְלא הָעֶלְיוֹן,

אֶלָּא שֶׁדִּבְּרוּ חֲכָמִים בְּלָשׁוֹן נְקִיָּה;

שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כא, יח) "כִּי-יִהְיֶה לְאִישׁ בֵּן"

בֵּן וְלא בַּת,

בֵּן וְלא אִישׁ.

הַקָּטָן פָּטוּר, שֶׁלֹּא בָּא לִכְלָל מִצְוֹת.

ברטנורא משנה א   

בן סורר ומורה. משיביא שתי שערות.  והוא בן י"ג שנה ויום אחד. דמקמי הכי אין השערות סימן אלא שומא.  

עד שיקיף זקן התחתון.  האי זקן דאמור רבנן, התחתון אמרו, שיקיף השער סביבות הגיד.  

ולא העליון.  זקן ממש.  

שנאמר בן ולא איש.  משהקיף זקן התחתון איש הוא. ואף על גב דמקטנותו הוא קרוי בן, לא מצינו לחייבו מקמי שיביא שתי שערות, דקטן פטור, שלא בא לכלל המצות, הלכך חיוביה בתר הכי הוא. והכי קאמר קרא, "כי יהיה לאיש בן", בן הסמוך לגבורתו של איש, בתחלת אישותו חייביה קרא. ומשהקיף זקן התחתון, איש גמור הוא.

משנה ב

מֵאֵימָתַי חַיָּב?

מִשֶּׁיֹּאכַל טַרְטֵימַר בָּשָֹר וְיִשְׁתֶּה חֲצִי לוֹג יַיִן הָאִיטַלְקִי.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: מָנֶה בָּשָֹר וְלג יַיִן.

אָכַל בַּחֲבוּרַת מִצְוָה; אָכַל בְּעִבּוּר הַחֹדֶשׁ;

אָכַל מַעֲשֵֹר שֵׁנִי בִּירוּשָׁלַיִם;

אָכַל נְבֵלוֹת וּטְרֵפוֹת, שְׁקָצִים וּרְמָשִֹים,

(אָכַל טֶבֶל וּמַעֲשֵֹר רִאשׁוֹן שֶׁלֹּא נִטְּלָה תְּרוּמָתוֹ,

וּמַעֲשֵֹר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁלֹּא נִפְדּוּ);

אָכַל דָּבָר שֶׁהוּא מִצְוָה וְדָבָר שֶׁהוּא עֲבֵרָה;

אָכַל כָּל מַאֲכָל וְלא אָכַל בָּשָֹר,

שָׁתָה כָּל מַשְׁקֶה וְלא שָׁתָה יַיִן

אֵינוֹ נַעֲשֶֹה בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה,

עַד שֶׁיֹּאכַל בָּשָֹר וְיִשְׁתֶּה יַיִן, שֶׁנֶּאֱמַר

(דברים כא, כ) "זוֹלֵל וְסֹבֵא" ;

וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין רְאָיָה לַדָּבָר, זֵכֶר לַדָּבָר, שֶׁנֶּאֱמַר

(משלי כג, כ) "אַל-תְּהִי בְסֹבְאֵי-יָיִן, בְּזֹלְלֵי בָשָֹר לָמוֹ".

ברטנורא משנה ב   

טרטימר.  חצי מנה. והוא שיהיה הבשר בשיל ולא בשיל, כדרך שהליסטים אוכלים.  

מן היין האיטלקי.  שהוא משובח וממשיך בתריה. והוא דשתי ליה מזיג ולא מזיג.  

רבי יוסי אומר כו'.  ואין הלכה כרבי יוסי.  

אבל בחבורת מצוה.  בסעודה של מצוה.

אכל בעיבור החדש.  אף על גב דאין עולין לאותה סעודה אלא בפת וקטנית בלבד ואיהו אסיק בשר ויין, הואיל ובמצוה קעסיק לא ממשיך.  

אכל מעשר שני בירושלים.  כיון דכדרך מצותו הוא, דכתיב במעשר שני (דברים י"ד) "בבקר ובצאן וביין ובשכר", לא ממשיך.  

נבלות וטריפות שקצים ורמשים.  דכתיב "איננו שומע בקולנו", ולא זה שאפילו בקולו של מקום אינו שומע.  

דבר שהוא מצוה. דרבנן, לאתויי תנחומי אבלים. דאי מרישא, הוה אמינא חבורת מצוה היינו כהנים שאוכלים קדשים או אכילת פסחים.  

ודבר שהוא עבירה.  לאתויי תענית צבור שאיסורו מדברי סופרים.

משנה ג

גָּנַב מִשֶּׁל אָבִיו וְאָכַל בִּרְשׁוּת אָבִיו,

מִשֶּׁל אֲחֵרִים וְאָכַל בִּרְשׁוּת אֲחֵרִים,

מִשֶּׁל אֲחֵרִים וְאָכַל בִּרְשׁוּת אָבִיו

אֵינוֹ נַעֲשֶֹה בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה,

עַד שֶׁיִּגְנֹב מִשֶּׁל אָבִיו וְיֹאכַל בִּרְשׁוּת אֲחֵרִים.

רַבִּי יוֹסֵי בַּר רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:

עַד שֶׁיִּגְנֹב מִשֶּׁל אָבִיו וּמִשֶּׁל אִמּוֹ.

ברטנורא משנה ג   

גנב משל אביו ואכל ברשות אביו.  אף על גב דשכיח ליה לגנוב משל אביו, הואיל ואכל ברשות אביו מתפחד ומתבעת מאביו שמא יראנו ולא ממשיך.  

גנב משל אחרים.  לא שכיח ליה שיוכל בכל עת לגנוב משל אחרים, ולא ממשיך.  

עד שיגנוב משל אביו.  דשכיח ליה לגנוב בכל עת.

ויאכל ברשות אחרים.  שאינו מתבעת שם מאביו, דבכהאי גוונא ודאי ממשיך.

ומשל אמו.  מנכסים שיש לה שאין לאביו רשות בהן. כגון שנתן לה אחר נכסים במתנה על מנת שאין לבעלה רשות בהן. ואין הלכה כרבי יוסי ברבי יהודה.

משנה ד

הָיָה אָבִיו רוֹצֶה וְאִמּוֹ אֵינָהּ רוֹצָה,

אָבִיו אֵינוֹ רוֹצֶה וְאִמּוֹ רוֹצָה

אֵינוֹ נַעֲשֶֹה בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה, עַד שֶׁיְּהוּ שְׁנֵיהֶם רוֹצִים.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אִם לא הָיְתָה אִמּוֹ רְאוּיָה לְאָבִיו

אֵינוֹ נַעֲשֶֹה בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה.

הָיָה אֶחָד מֵהֶם גִּדֵּם, אוֹ חִגֵּר, אוֹ אִלֵּם, אוֹ סוּמָא, אוֹ חֵרֵשׁ

אֵינוֹ נַעֲשֶֹה בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כא, יט-כ)

"וְתָפְשׁוּ בוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ", וְלא גִּדְּמִין;

"וְהוֹצִיאוּ אוֹתוֹ", וְלא חִגְּרִין;

"וְאָמְרוּ", וְלא אִלְּמִין;

"בְּנֵנוּ זֶה", וְלא סוּמִין;

"אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקֹלֵנוּ", וְלא חֵרְשִׁין.

מַתְרִין בּוֹ בִּפְנֵי שְׁלשָׁה וּמַלְקִין אוֹתוֹ.

חָזַר וְקִלְקֵל נִדּוֹן בְּעֶשְֹרִים וּשְׁלשָׁה;

וְאֵינוֹ נִסְקָל עַד שֶׁיְּהוּ שָׁם שְׁלשָׁה הָרִאשׁוֹנִים,

שֶׁנֶּאֱמַר (שם שם, כ): "בְּנֵנוּ זֶה",

זֶהוּ שֶׁלָּקָה בִּפְנֵיכֶם.

בָּרַח עַד שֶׁלֹּא נִגְמַר דִּינוֹ, וְאַחַר כָּךְ הִקִּיף זָקָן הַתַּחְתּוֹן -

פָּטוּר;

וְאִם מִשֶׁנִּגְמַר דִּינוֹ בָּרַח, וְאַחַר כָּךְ הִקִּיף זָקָן הַתַּחְתּוֹן -

חַיָּב.

ברטנורא משנה ד   

ראויה לאביו.  שוה ודומה לאביו בקול במראה וקומה. דכתיב "איננו שומע בקולנו", מדלא כתיב "בקולותינו", שמע מינה קול אחד לשניהם. ומדקול בעינן שוים, מראה וקומה נמי בעינן שוים. ואין הלכה כרבי יהודה.  

גידם. ידו קטועה.  

בננו זה.  משמע שמראין אותו.  

חרשים.  אם אמר להם איני מקבל מכם אינם שומעים אותו. ואע"פ שרואים אחר כך שאינו מקיים מצוותן, מכל מקום התורה אמרה "איננו שומע בקולנו", דמשמע דבשעת הקול קאמרי דלא שמע, ששמעוהו שאמר איני מקבל מכם.  

ומתרין בו בפני שלושה.  הכי קאמר, ומתרין בו בפני שנים שלא ירגיל. ואם לא שמע, מלקין אותו בבית דין של שלושה, כדתנן בפרק קמא, מכות בשלושה. ד"ויסרו אותו" האמור בבן סורר ומורה מלקות הוא, כתיב הכא (דברים כ"א) "בן סורר ומורה", וכתיב התם (שם כ"ח) "והיה אם בן הכות הרשע".  

זה הוא שלקה בפניכם.  ואף על גב דמיבעי ליה "זה" - ולא סומין, אי איתא דלהך מלתא לחוד אתא, ל"זה הוא שלקה בפניכם", לכתוב בננו הוא, מאי "בננו זה"? שמעת מינה תרתי.

ואחר כך הקיף זקן התחתון פטור.  כיון דאילו עביד השתא לאו בר קטלא הוא.

ואם משנגמר דינו ברח.  הוי כגברא קטילא, וחייב אפילו לאחר כמה שנים.

משנה ה

בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה נִדּוֹן עַל שֵׁם סוֹפוֹ,

יָמוּת זַכַּאי וְאַל יָמוּת חַיָּב;

שֶׁמִּיתָתָן שֶׁל רְשָׁעִים הֲנָאָה לָהֶן וַהֲנָאָה לָעוֹלָם,

וְלַצַּדִּיקִים רַע לָהֶן וְרַע לָעוֹלָם.

יַיִן וְשֵׁנָה לָרְשָׁעִים הֲנָאָה לָהֶן וַהֲנָאָה לָעוֹלָם,

וְלַצַּדִּיקִים רַע לָהֶן וְרַע לָעוֹלָם.

פִּזּוּר לָרְשָׁעִים הֲנָאָה לָהֶן וַהֲנָאָה לָעוֹלָם,

וְלַצַּדִּיקִים רַע לָהֶן וְרַע לָעוֹלָם.

כִּנּוּס לָרְשָׁעִים רַע לָהֶן וְרַע לָעוֹלָם,

וְלַצַּדִּיקִים הֲנָאָה לָהֶן וַהֲנָאָה לָעוֹלָם.

שֶׁקֶט לָרְשָׁעִים רַע לָהֶן וְרַע לָעוֹלָם,

וְלַצַּדִּיקִים הֲנָאָה לָהֶן וַהֲנָאָה לָעוֹלָם.

ברטנורא משנה ה   

נדון על שם סופו.  סוף שמכלה ממון אביו ומבקש מה שהורגל בו ואינו מוצא, ויושב בפרשת דרכים ומלסטם את הבריות, אמרה תורה ימות זכאי ואל ימות חייב.  

הנאה להן.  שאינן מוסיפין לחטוא.  

והנאה לעולם.  שקטה כל הארץ.  

רע להן.  שהיו מוסיפים זכיות.  

ורע לעולם.  שהיו מגינים על דורן ומוכיחין את הדור.  

יין ושינה לרשעים.  כל זמן ששותים וישנים אין חוטאין ואין מריעין לבריות.  

לצדיקים רע להן.  שאינם עוסקין בתורה.  

ורע לעולם.  שכשהן מתבטלים, פורענות באה לעולם.  

פיזור.  שהן נפרדים זה מזה ואין יכולים להועץ ולסייע זה את זה.

משנה ו

הַבָּא בַּמַּחְתֶּרֶת נִדּוֹן עַל שֵׁם סוֹפוֹ.

הָיָה בָּא בַּמַּחְתֶּרֶת וְשָׁבַר אֶת הֶחָבִית,

אִם יֶשׁ לוֹ דָּמִים חַיָּב; אִם אֵין לוֹ דָּמִים פָּטוּר.

ברטנורא משנה ו   

הבא במחתרת.  שאמרה תורה יהרג.  

נדון על שם סופו.  שסופו להרוג את בעל הבית, אם יעמוד כנגדו להציל את שלו.  

אם יש לו דמים חייב.  כגון האב הבא במחתרת על הבן, שבידוע שרחמי האב על הבן, לפיכך אין הבן רשאי להרגו. ואם שבר האב החבית, חייב לשלם.  

אין לו דמים פטור.  ושאר כל אדם הבא במחתרת שאם הרגו בעל הבית אין לו דמים, אם שבר את החבית פטור מלשלם. שכיון שהוא מתחייב בנפשו פטור מן התשלומין, שאין אדם מת ומשלם.

משנה ז

וְאֵלּוּ הֵן שֶׁמַּצִּילִין אוֹתָן בְּנַפְשָׁן:

הָרוֹדֵף אַחַר חֲבֵרוֹ לְהָרְגוֹ,

אַחַר הַזְּכוּר וְאַחַר הַנַּעֲרָה הַמְאֹרָסָה.

אֲבָל הָרוֹדֵף אַחַר הַבְּהֵמָה,

וְהַמְחַלֵּל אֶת הַשַּׁבָּת, וְהָעוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה

אֵין מַצִּילִין אוֹתָן בְּנַפְשָׁן.

ברטנורא משנה ז   

ואלו שמצילין אותן בנפשן.  שמצילין אותן מן העבירה בנפשן, שניתן רשות לכל אדם להרגם כדי להצילן מן העבירה.  

הרודף אחר חבירו להרגו.  דכתיב אצל נערה מאורסה (דברים כ"ב) "כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה", מקיש רוצח לנערה מאורסה, מה נערה מאורסה ניתן להצילה בנפשו, אף רוצח ניתן להצילו בנפשו. ונערה מאורסה נפקא לן מקרא דכתיב (שם) "צעקה הנערה המאורשה ואין מושיע לה", הא יש מושיע לה חייב להושיעה בכל דבר שיכול להצילה.  

ואחר הזכור.  נפקא לן דאמר קרא (שם) "ולנערה לא תעשה דבר", נער כתיב, חסר ה"א, זה זכור. והוא הדין לכל חייבי כריתות ומיתות בית דין שבעריות, שמצילין אותן בנפשן, דכתיב (שם) "חטא מות. חטא", אלו חייבי כריתות. "מות", אלו חייבי מיתות בית דין.

אבל הרודף אחר הבהמה.  אע"פ שדומה לעריות.  

והמחלל את השבת והעובד עבודה זרה.  אף על פי ששניהם כופרים בעיקר.  

אין מצילין אותם בנפשן.  וכל שכן שאר חייבי כריתות ומיתות בית דין שאינן של עריות, שאין מצילין אותם בנפשם, ואין מותר להרגן כלל עד שיעברו עבירה בעדים ויהיו חייבים מיתה בבית דין.