סנהדרין, פרק ט

משנה א

וְאֵלּוּ הֵן הַנִּשְֹרָפִין:

הַבָּא עַל אִשָּׁה וּבִתָּהּ, וּבַת כֹּהֵן שֶׁזִּנְּתָה.

יֵשׁ בִּכְלָל אִשָּׁה וּבִתָּהּ:

בִּתּוֹ, וּבַת בִּתּוֹ, וּבַת בְּנוֹ,

וּבַת אִשְׁתּוֹ, וּבַת בִּתָּהּ, וּבַת בְּנָהּ,

חֲמוֹתוֹ, וְאֵם חֲמוֹתוֹ, וְאֵם חָמִיו.

וְאֵלּוּ הֵן הַנֶּהֱרָגִים:

הָרוֹצֵחַ וְאַנְשֵׁי עִיר הַנִּדַּחַת.

רוֹצֵחַ שֶׁהִכָּה אֶת רֵעֵהוּ בָּאֶבֶן אוֹ בַּבַּרְזֶל,

וְכָבַשׁ עָלָיו לְתוֹךְ הַמַּיִם אוֹ לְתוֹךְ הָאוּר,

וְאֵינוֹ יָכוֹל לַעֲלוֹת מִשָּׁם, וָמֵת -

חַיָּב;

דְּחָפוֹ לְתוֹךְ הַמַּיִם אוֹ לְתוֹךְ הָאוּר וְיָכוֹל לַעֲלוֹת מִשָּׁם, וָמֵת -

פָּטוּר.

שִׁסָּה בּוֹ אֶת הַכֶּלֶב, שִׁסָּה בּוֹ אֶת הַנָּחָשׁ -

פָּטוּר;

הִשִֹּׂיךְ בּוֹ אֶת הַנָּחָשׁ

רַבִּי יְהוּדָה מְחַיֵּב,

וַחֲכָמִים פּוֹטְרִין.

הַמַּכֶּה אֶת חֲבֵרוֹ בֵּין בָּאֶבֶן בֵּין בָּאֶגְרוֹף וַאֲמָדוּהוּ לְמִיתָה,

וְהֵקֵל מִמַּה שֶּׁהָיָה וּלְאַחַר מִכָּאן הִכְבִּיד וָמֵת -

חַיָּב;

רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר: פָּטוּר,

שֶׁרַגְלַיִם לַדָּבָר.

ברטנורא משנה א   

אלו הן הנשרפים. הבא על אשה ובתה. על אשה שכבר נשא בתה, דהיינו חמותו.  

ובת כהן.  וכן בת כהן שזנתה היא בשריפה.  

יש בכלל אשה ובתה.  כלומר באשה ובתה כתיבא שריפה בהדיא (ויקרא כ') "ואיש אשר יקח את האשה ואת אמה וגו' באש ישרפו", ומינה ילפינן כולהו הנך נמי, דאיתנהו בשרפה.  

בתו.  מאנוסתו, דלאו בת אשתו היא דלחייב עליה משום בת אשתו. דהא לאו בת אשתו היא.  

בת בתו ובת בנו.  שהיו לו מאנוסתו.

בת אשתו.  בין שהיא בתו בין שהיא חורגתו.  

וחמותו.  אף על גב דתנא לה רישא בהדיא הבא על אשה שנשא בתה, ולאו מדרשא אתיא, איידי דתני בהך כללא אם חמותו ואם חמיו דאתיא מדרשא, תנא נמי אגב ריהטא חמותו בהדייהו.  

כבש עליו.  אחז ראשו של חברו ותקפו בתוך המים, שלא יוכל להרים ראשו.  

שיסה. גירה.  

השיך.  שאחז הנחש בידו והוליכו והגיע שיני הנחש לגוף חבירו.  

רבי יהודה מחייב.  דסבר ארס נחש בשיניו עומד, ומכיון שהגיע שיני הנחש בבשרו של חברו הוי כאילו הרגו וחייב.  

וחכמים פוטרין.  דקא סברי ארס נחש מעצמו הוא מקיא, הלכך לאו איהו קטליה אלא גרמא בעלמא הוא ופטור. והלכה כחכמים.

ואמדוהו למיתה.  אבל אמדוהו תחלה לחיים, אפילו לרבנן פטור.  

היקל ממה שהיה.  וחזרו ואמדוהו לחיים.  

שרגלים לדבר.  שלא מת מחמת מכה זו.

משנה ב

נִתְכַּוַּן לַהֲרוֹג אֶת הַבְּהֵמָה וְהָרַג אֶת הָאָדָם,

לַנָּכְרִי וְהָרַג אֶת יִשְֹרָאֵל,

לַנְּפָלִים וְהָרַג אֶת בֶּן קַיָּמָא

פָּטוּר.

נִתְכַּוַּן לְהַכּוֹתוֹ עַל מָתְנָיו,

וְלא הָיָה בָּהּ כְּדֵי לְהָמִית עַל מָתְנָיו,

וְהָלְכָה לָהּ עַל לִבּוֹ וְהָיָה בָּהּ כְּדֵי לְהָמִית עַל לִבּוֹ, וָמֵת

פָּטוּר;

נִתְכַּוַּן לְהַכּוֹתוֹ עַל לִבּוֹ וְהָיָה בָּהּ כְּדֵי לְהָמִית עַל לִבּוֹ,

וְהָלְכָה לָהּ עַל מָתְנָיו,

וְלא הָיָה בָּהּ כְּדֵי לְהָמִית עַל מָתְנָיו, וָמֵת

פָּטוּר.

נִתְכַּוַּן לְהַכּוֹת אֶת הַגָּדוֹל,

וְלא הָיָה בָּהּ כְּדֵי לְהָמִית אֶת הַגָּדוֹל,

וְהָלְכָה לָהּ עַל הַקָּטָן,

וְהָיָה בָּהּ כְּדֵי לְהָמִית אֶת הַקָּטָן, וָמֵת

פָּטוּר;

נִתְכַּוַּן לְהַכּוֹת אֶת הַקָּטָן וְהָיָה בָּהּ כְּדֵי לְהָמִית אֶת הַקָּטָן,

וְהָלְכָה לָהּ עַל הַגָּדוֹל,

וְלא הָיָה בָּהּ כְּדֵי לְהָמִית אֶת הַגָּדוֹל, וָמֵת

פָּטוּר.

אֲבָל נִתְכַּוַּן לְהַכּוֹת עַל מָתְנָיו,

וְהָיָה בָּהּ כְּדֵי לְהָמִית עַל מָתְנָיו,

וְהָלְכָה לָהּ עַל לִבּוֹ, וָמֵת

חַיָּב.

נִתְכַּוַּן לְהַכּוֹת אֶת הַגָּדוֹל וְהָיָה בָּהּ כְּדֵי לְהָמִית אֶת הַגָּדוֹל,

וְהָלְכָה לָהּ עַל הַקָּטָן, וָמֵת

חַיָּב.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אֲפִלּוּ נִתְכַּוַּן לַהֲרוֹג אֶת זֶה וְהָרַג אֶת זֶה פָּטוּר.

ברטנורא משנה ב   

והיה בה כדי להמית על לבו ומת, פטור.  דתרתי בעינן, שיהא מתכוין למכת מיתה וגם שיכנו מכת מיתה.  

רבי שמעון אומר אפילו נתכוין להרוג את זה.  לאו אסיפא דמלתא דתנא קמא קאי, אהא דקאמר תנא קמא "נתכוין להכות את הגדול והיה בה כדי להמית את הגדול והלכה על הקטן ומת חייב", דאי אהא קאי, רבי שמעון פוטר מיבעי ליה, ולמה ליה למהדר ולפרושי "אפילו נתכוין להרוג את זה והרג את זה", הא בפירוש אמרו תנא קמא, ומאי "אפילו".

אלא רבי שמעון ארישא קאי, "נתכוין להרוג את הבהמה והרג את האדם פטור", הא נתכוין להרוג את האדם והרג אדם אחר חייב, ועלה קאמר רבי שמעון: "אפילו נתכוין להרוג את זה והרג את זה פטור". והלכה כרבי שמעון.

משנה ג

רוֹצֵחַ שֶׁנִּתְעָרַב בַּאֲחֵרִים

כֻּלָּן פְּטוּרִין;

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כּוֹנְסִין אוֹתָן לַכִּפָּה.

כָּל חַיָּבֵי מִיתוֹת שֶׁנִּתְעָרְבוּ זֶה בָּזֶה

נִדּוֹנִין בַּקַּלָּה.

הַנִּסְקָלִין בַּנִּשְֹרָפִין

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: נִדּוֹנִין בִּסְקִילָה, שֶׁהַשְֹּׂרֵפָה חֲמוּרָה;

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: נִדּוֹנִין בִּשְֹרֵפָה, שֶׁהַסְּקִילָה חֲמוּרָה.

אָמַר לָהֶן רַבִּי שִׁמְעוֹן: אִלּוּ לא הָיְתָה שְֹרֵפָה חֲמוּרָה,

לא נִתְּנָה לְבַת כֹּהֵן שֶׁזִּנְּתָה.

אָמְרוּ לוֹ: אִלּוּ לא הָיְתָה סְקִילָה חֲמוּרָה,

לא נִתְּנָה לַמְגַדֵּף וְלָעוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה.

הַנֶהֱרָגִים בַּנֶּחֱנָקִין

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: בַּסַּיִף;

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: בַּחֶנֶק.

ברטנורא משנה ג   

רוצח שנתערב באחרים.  כגון שנים שהיו עומדים ויצא חץ מביניהם והרג, שניהם פטורים. ואפילו אחד משניהם מוחזק בחסידות ובידוע שהוא לא זרק החץ, אפילו הכי לא מחייבין ליה לאידך בחזקה זו.  

רבי יהודה אומר כונסין אותן לכיפה.  מתניתין חסורי מחסרא והכי קתני, ושור שנגמר דינו שנתערב בשוורים אחרים, סוקלים אותם, דהא על כרחך כולהו אסורים בהנאה ואפילו הן אלף, מפני זה המעורב בהן, הלכך סוקלין את כולם כדי שתתקיים מצות סקילה במחוייב בה. [רבי יהודה אומר] כונסין אותן לכיפה. ואין צריך לסקלן, אלא כונסין אותן לחדר והן מתים ברעב. ואין הלכה כרבי יהודה.  

רבי שמעון אומר בסייף.  שהחנק חמור.

וחכמים אומרים בחנק.  שהסייף חמור.

משנה ד

מִי שֶׁנִּתְחַיַּב בִּשְׁתֵּי מִיתוֹת בֵּית דִּין

נִדּוֹן בַּחֲמוּרָה.

עָבַר עֲבֵרָה שֶׁיֶּשׁ בָּהּ שְׁתֵּי מִיתוֹת

נִדּוֹן בַּחֲמוּרָה;

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: נִדּוֹן בְּזִקָּה הָרִאשׁוֹנָה שֶׁבָּאָה עָלָיו.

ברטנורא משנה ד   

מי שנתחייב שתי מיתות.  כגון שעבר עבירה קלה ונגמר דינו לעבירה קלה, וחזר ועבר עבירה חמורה, סלקא דעתך אמינא כיון דנגמר דינו לעבירה קלה, האי גברא קטילא הוא, קמשמע לן.

עבר עבירה שיש בה שתי מיתות.  כגון חמותו, והיא אשת איש.  

נידון בחמורה.  בשריפה. מפני שהיא חמותו. ולא כאשת איש שהיא בחנק.  

נדון בזיקה הראשונה.  באותו איסור שהוזקק תחלה להזהר ולפרוש ממנו הוא נידון. אבל לא באיסור הבא עליו אחרון, ואע"פ שהוא חמור, דקסבר רבי יוסי אין איסור חל על איסור, ואפילו חמור על הקל. ואם נשא בת אלמנה שהיתה תחלה חמותו כשהיתה פנויה ואחר כך נישאת, נידון בשריפה. ואם היתה אשת איש ואחר כך נעשית חמותו, נידון בחנק כמיתה של אשת איש שהיתה תחלה. ואין הלכה כרבי יוסי.

משנה ה

מִי שֶׁלָּקָה וְשָׁנָה

בֵּית דִּין מַכְנִיסִים אוֹתוֹ לַכִּפָּה

וּמַאֲכִילִין אוֹתוֹ שְֹעוֹרִין עַד שֶׁכְּרֵסוֹ מִתְבַּקַּעַת.

הַהוֹרֵג נֶפֶשׁ שֶׁלֹּא בְּעֵדִים

מַכְנִיסִין אוֹתוֹ לַכִּפָּה

וּמַאֲכִילִין אוֹתוֹ לֶחֶם צַר וּמַיִם לַחַץ.

ברטנורא משנה ה   

מי שלקה ושנה.  שלקה שני פעמים על עבירה שחייבים עליה כרת, שכל חייבי כריתות לוקים. כשיחזור ויעשה אותה עבירה עצמה פעם שלישית.  

מכניסין אותו לכיפה.  מקום כשיעור קומת אדם ולא יותר. ומאכילין אותו תחלה לחם צר ומים לחץ עד שיוקטנו בני מעיו, והדר מאכילין אותו שעורים שנופחות במעיו עד שכריסו נבקעת.  

שלא בעדים.  שלא בעדות שיהיה מחוייב עליה מיתה. ומכל מקום ידוע לבית דין שהדבר אמת שבודאי הרג, אלא שהוכחשו העדים בבדיקות או שלא היתה שם התראה מספקת.  

ומאכילין אותו לחם צר ומים לחץ.  תחלה, ואחר כך מאכילין אותו שעורים עד שכריסו נבקעת. והיינו רישא. ומה שחיסר זה גלה זה.

משנה ו

הַגּוֹנֵב אֶת הַקַּסְוָה, וְהַמְקַלֵּל בַּקּוֹסֵם, וְהַבּוֹעֵל אֲרָמִית

קַנָּאִין פּוֹגְעִין בּוֹ.

כֹּהֵן שֶׁשִּׁמֵּשׁ בְּטֻמְאָה

אֵין אֶחָיו הַכֹּהֲנִים מְבִיאִין אוֹתוֹ לְבֵית דִּין,

אֶלָּא פִּרְחֵי כְהֻנָּה מוֹצִיאִין אוֹתוֹ חוּץ לַעֲזָרָה,

וּמַפְצִיעִין אֶת מוֹחוֹ בִּגְזִירִין.

זָר שֶׁשִּׁמֵּשׁ בַּמִּקְדָּשׁ

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: בַּחֶנֶק;

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: בִּידֵי שָׁמַיִם.

ברטנורא משנה ו   

הגונב את הקסוה.  אחד מכלי שרת. מלשון "קשות הנסך" (במדבר ד').

והמקלל בקוסם.  המברך את השם בשם עבודה זרה.  

והבועל ארמית.  נכרית.

קנאים פוגעים בו.  המקנאים קנאתו של מקום היו הורגים אותו. והוא שתהיה הנכרית בת נכרית, ובשעת מעשה, ובפני עשרה מישראל. ואם חסר אחד מן התנאים הללו אסור להרגו. אבל עונשו מפורש על פי נביא, "יכרת ה' לאיש אשר יעשנה". ומלקין אותו ארבע מלקיות מדברי סופרים, משום נדה, משום שפחה משום נכרית, משום זונה.  

פרחי כהונה.  בחורים שמתחיל שער זקנם לפרוח בהם.  

בגזירין. בקעיות של עצים.  

רבי עקיבא אומר בחנק.  נאמר כאן (במדבר א') "והזר הקרב יומת". ונאמר להלן (דברים י"ג)  "והנביא ההוא או חולם החלום ההוא יומת", מה להלן בחנק, אף כאן בחנק.  

וחכמים אומרים בידי שמים.  נאמר כאן "יומת", ונאמר להלן (במדבר י"ז) "כל הקרב הקרב אל משכן ה' ימות", מה להלן בידי שמים אף כאן בידי שמים. והלכה כחכמים.

ומיתה בידי שמים הוא פחות מן הכרת, שהכרת יש עליו עונש לאחר מיתה אם לא עשה תשובה כראוי, ומיתה בידי שמים אין לאחר מיתה עליו כלום. ורש"י כתב בפרק במה מדליקין (דף כ"ה) דמיתה בידי שמים ימיו נקצרים ואינו הולך ערירי, כרת אית ביה תרתי, ימיו נכרתים והולך ערירי.

ומחוייבי מיתה בידי שמים שעל עסקי מקדש וקדשים הם אחד עשר, ואלו הן, האוכל טבל, וכהן טמא שאכל תרומה טהורה, וזר שאכל תרומה, וזר וטמא וטבול יום ששמשו, ומחוסר כפורים, ומחוסר בגדים, ושלא קידש ידים ורגלים, ושתויי יין, ופרועי ראש. קצת מהם נאמר מיתה בהם בפירוש, וקצתם למדום רבותינו מפי הקבלה בגזירה שוה ובהיקש.