סנהדרין, פרק יא

משנה א

אֵלּוּ הֵן הַנֶּחֱנָקִין:

הַמַּכֶּה אָבִיו וְאִמּוֹ, וְגוֹנֵב נֶפֶשׁ מִיִּשְֹרָאֵל,

וְזָקֵן מַמְרֵא עַל פִּי בֵּית דִּין, וּנְבִיא הַשֶּׁקֶר,

וְהַמִּתְנַבֵּא בְּשֵׁם עֲבוֹדָה זָרָה,

וְהַבָּא עַל אֵשֶׁת אִישׁ, וְזוֹמְמֵי בַּת כֹּהֵן וּבוֹעֲלָהּ.

הַמַּכֶּה אָבִיו וְאִמּוֹ

אֵינוֹ חַיָּב עַד שֶׁיַּעֲשֶֹה בָּהֶן חַבּוּרָה;

זֶה חֹמֶר בַּמְקַלֵּל מִבַּמַּכֶּה:

שֶׁהַמְקַלֵּל לְאַחַר מִיתָה חַיָּב,

וְהַמַּכֶּה לְאַחַר מִיתָה פָּטוּר.

הַגּוֹנֵב נֶפֶשׁ מִיִּשְֹרָאֵל

אֵינוֹ חַיָּב עַד שֶׁיַּכְנִיסֶנּוּ לִרְשׁוּתוֹ;

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: עַד שֶׁיַּכְנִיסֶנּוּ לִרְשׁוּתוֹ וְיִשְׁתַּמֶּשׁ בּוֹ,

שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כד, ז) "וְהִתְעַמֶּר-בּוֹ וּמְכָרוֹ".

הַגּוֹנֵב אֶת בְּנוֹ

רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה - מְחַיֵּב,

וַחֲכָמִים - פּוֹטְרִין.

גָּנַב מִי שֶׁחֶצְיוֹ עֶבֶד וְחֶצְיוֹ בֶּן חֹרִין

רַבִּי יְהוּדָה מְחַיֵּב, וַחֲכָמִים פּוֹטְרִין.

ברטנורא משנה א   

אלו הן הנחנקין. ממרא על פי בית דין.  שמסרב על דברי בית דין הגדול שבלשכת הגזית.  

וזוממי בת כהן.  אע"פ שהם באים לחייבה שריפה, אין נדונים אלא במיתה שהיו מחייבים את בועלה שהוא בחנק, כשאר הבא על אשת איש, דכתיב (ויקרא כ"א) "היא באש תשרף", היא ולא בועלה. וזוממיה ילפינן מ"כאשר זמם לעשות לאחיו", ולא לאחותו.  

ובועלה.  לבת כהן כשהיא נשואה. אבל ארוסה, היא ובועלה בסקילה.  

שהמקלל לאחר מיתה חייב.  דכתיב (שם כ') "אביו ואמו קלל", וקרא יתירא הוא לרבות לאחר מיתה.  

והמכה לאחר מיתה פטור.  דהא לא מחייב עד שיעשה בו חבורה, ואין חבורה לאחר מיתה.  

עד שיכניסנו לרשותו.  דכתיב (שמות כ"א) "ונמצא בידו", ואין "ידו" אלא רשותו, וכן הוא אומר (במדבר כ"א) "ויקח את כל ארצו מידו".  

וישתמש בו.  תשמיש שיש בו שוה פרוטה. ותנא קמא מחייב אפילו בתשמיש שהוא פחות משוה פרוטה. והלכה כתנא קמא.  

הגונב את בנו.  טעמייהו דרבנן דפטרי, דכתיב ונמצא בידו, וקרא יתירא הוא, דהא כתיב (דברים כ"ד) "כי ימצא איש", אלא למדרש מינה פרט לזה שהוא מצוי. והלכה כחכמים.  

רבי יהודה מחייב. דכתיב (שם) "מאחיו מבני ישראל", "מאחיו" - למעוטי עבדים, "מבני ישראל" - אי כתב בני ישראל הוה ממעטינן מי שחציו עבד וחציו בן חורין, השתא דכתיב מבני ישראל, מיעוטא אחרינא, ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות.

ורבנן סברי, "מאחיו" לאו למעוטי עבדים, דהא אחים הם במצות, אלא, "בני ישראל" למעוטי עבדים, מבני ישראל, למעוטי מי שחציו עבד וחציו בן חורין. והלכה כחכמים.

משנה ב

זָקֵן מַמְרֵא עַל פִּי בֵּית דִּין,

שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יז, ח) "כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט" וְגוֹמֵר.

שְׁלשָׁה בָּתֵּי דִינִין הָיוּ שָׁם:

אֶחָד יוֹשֵׁב עַל פֶּתַח הַר הַבַּיִת,

וְאֶחָד יוֹשֵׁב עַל פֶּתַח הָעֲזָרָה,

וְאֶחָד יוֹשֵׁב בְּלִשְׁכַּת הַגָּזִית.

בָּאִים לָזֶה שֶׁעַל פֶּתַח הַר הַבַּיִת, וְאוֹמֵר:

כָּךְ דָּרַשְׁתִּי וְכָךְ דָּרְשׁוּ חֲבֵרַי,

כָּךְ לִמַּדְתִּי וְכָךְ לִמְּדוּ חֲבֵרַי;

אִם שָׁמְעוּ אוֹמְרִים לָהֶם,

וְאִם לָאו בָּאִין לָהֶם לְאוֹתָן שֶׁעַל פֶּתַח הָעֲזָרָה,

וְאוֹמֵר: כָּךְ דָּרַשְׁתִּי וְכָךְ דָּרְשׁוּ חֲבֵרַי,

כָּךְ לִמַּדְתִּי וְכָךְ לִמְּדוּ חֲבֵרַי;

אִם שָׁמְעוּ אוֹמְרִים לָהֶם,

וְאִם לָאו

אֵלּוּ וָאֵלּוּ בָּאִים לְבֵית דִּין הַגָּדוֹל שֶׁבְּלִשְׁכַּת הַגָּזִית,

שֶׁמִּמֶּנּוּ יוֹצֵאת תּוֹרָה לְכָל יִשְֹרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר (שם שם, י)

"מִן-הַמָּקוֹם הַהוּא אֲשֶׁר יִבְחַר ה'".

חָזַר לְעִירוֹ, וְשָׁנָה וְלִמֵּד כְּדֶרֶךְ שֶׁהָיָה לָמֵד

פָּטוּר,

וְאִם הוֹרָה לַעֲשׁוֹת חַיָּב, שֶׁנֶּאֱמַר (שם שם, יב)

"וְהָאִישׁ אֲשֶׁר-יַעֲשֶֹה בְזָדוֹן"

אֵינוֹ חַיָּב עַד שֶׁיּוֹרֶה לַעֲשׁוֹת.

תַּלְמִיד שֶׁהוֹרָה לַעֲשׁוֹת פָּטוּר;

נִמְצָא חֻמְרוֹ קֻלּוֹ.

ברטנורא משנה ב   

שלושה בתי דינין היו שם בירושלים, דמשתעי בה קרא "וקמת ועלית".

אחד יושב על פתח הר הבית.  הוא שער מזרחי שלפנים מן החיל, לפני עזרת נשים.  

ואחד יושב למעלה הימנו, כשעברו עזרת נשים ובאים לפתח עזרת ישראל.

ואחד בלשכת הגזית.  שהיא בנויה בתוך העזרה חציה בקודש וחציה בחול.

באים לזה שעל פתח הר הבית.  זקן זה שהורה בעירו, ונחלקו בית דין שבעירו עליו, והזקיקן הכתוב לעלות לירושלים, באים הוא ובית דין שבעירו, לזה בית דין שעל פתח הר הבית, שהרי בו פוגעים תחלה.  

תלמיד שהורה לעשות.  תלמיד שלא הגיע להוראה, ונחלק על בית דין שבעירו, ובאו לבית דין הגדול ושאלו, וחזר לעירו והורה כבתחלה, פטור, שאין להם לסמוך על הוראתו, והתורה לא חייבה אלא מופלא ומומחה לבית דין, כדילפינן מ"כי יפלא ממך", במופלא שבבית דין הכתוב מדבר.  

נמצא חומרו קולו.  חומר העבירה שעבר והורה, אע"פ שלא הגיע להוראה, מוסף על ההמראה שהמרה על פי בית דין, היא נעשית לו קולא לפוטרו מן המיתה, שאם היה זקן שהגיע להוראה והמרה על פי בית דין היה חייב מיתה.

משנה ג

חֹמֶר בְּדִבְרֵי סוֹפְרִים מִבְּדִבְרֵי תוֹרָה.

הָאוֹמֵר: אֵין תְּפִלִּין, כְּדֵי לַעֲבוֹר עַל דִּבְרֵי תוֹרָה - פָּטוּר;

חָמֵשׁ טוֹטָפוֹת, לְהוֹסִיף עַל דִּבְרֵי סוֹפְרִים - חַיָּב.

ברטנורא משנה ג  

האומר אין תפילין, וכו' פטור.  

שאין זו הוראה. ד"זיל קרי בי, רב הוא?".  

חמש טוטפות.  יש הוראה. ואע"פ שאין דבר זה אלא להוסיף על דברי סופרים, חייב, שבמדרש סופרים, [לטטפת לטטפת] לטוטפת כתיב, הרי כאן ארבע פרשיות.

משנה ד

אֵין מְמִיתִין אוֹתוֹ

לא בְּבֵית דִּין שֶׁבְּעִירוֹ וְלא בְּבֵית דִּין שֶׁבְּיַבְנֶה,

אֶלָּא מַעֲלִין אוֹתוֹ לְבֵית דִּין הַגָּדוֹל שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם,

וּמְשַׁמְּרִין אוֹתוֹ עַד הָרֶגֶל, וּמְמִיתִין אוֹתוֹ בָּרֶגֶל,

שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יז, יג) "וְכָל-הָעָם יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ וְלא יְזִידוּן עוֹד" ;

דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֵין מְעַנִּין אֶת דִּינוֹ שֶׁל זֶה,

אֶלָּא מְמִיתִין אוֹתוֹ מִיָּד,

וְכוֹתְבִין וְשׁוֹלְחִין שְׁלוּחִים בְּכָל הַמְּקוֹמוֹת:

אִישׁ פְּלוֹנִי בֶּן אִישׁ פְּלוֹנִי נִתְחַיַּב מִיתָה בְּבֵית דִּין.

ברטנורא משנה ד   

ולא בבית דין שביבנה.  שאלו לבית דין שבלשכת הגזית ואמרו לו, וחזר לעירו ושהה שם ימים רבים עד שגלתה סנהדרי גדולה ליבנה, ואחר כך הורה כבתחלה, אין ממיתין אותו ביבנה. אע"פ שסנהדרי גדולה שם, ואע"פ שעדיין הבית קיים, כיון שסנהדרי גדולה אינה יושבת במקומה בלשכת הגזית.

משנה ה

נְבִיא הַשֶּׁקֶר,

הַמִּתְנַבֵּא עַל מַה שֶּׁלֹּא שָׁמַע וּמַה שֶּׁלֹּא נֶאֱמַר לוֹ

מִיתָתוֹ בִּידֵי אָדָם;

אֲבָל הַכּוֹבֵשׁ אֶת נְבוּאָתוֹ, וְהַמְוַתֵּר עַל דִּבְרֵי הַנָּבִיא,

וְנָבִיא שֶׁעָבַר עַל דִּבְרֵי עַצְמוֹ

מִיתָתוֹ בִּידֵי שָׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יח, יט)

"אָנֹכִי אֶדְרֹשׁ מֵעִמּוֹ".

ברטנורא משנה ה   

מה שלא שמע.  מה שלא נאמר בנבואה לשום נביא בעולם. ומה שנאמר לחבירו ולא לו, ושמעה מפי חבירו ובא ואמר שנאמרה לו, שני אלו נביאי השקר הם ומיתתן בחנק. דכתיב (דברים י"ח) "אך הנביא אשר יזיד לדבר דבר בשמי", זה המתנבא מה שלא שמע מעולם. "אשר לא צויתיו", הא לחבירו צויתי, זה המתנבא מה שלא נאמר לו ונאמר לחברו. וכתיב "ומת הנביא ההוא". וכל מיתה האמורה בתורה סתם אינה אלא חנק.  

מיתתן בידי שמים.  דכתיב (שם) "והיה האיש אשר לא ישמע אל דברי", קרי ביה "לא ישמע", וקרי ביה "לא ישמיע", וקרי ביה "לא ישמע [הוא עצמו] אל דברי", הרי שלושתן בכלל. וכתיב (שם) "אנכי אדרוש מעמו", בידי שמים.

משנה ו

הַמִּתְנַבֵּא בְּשֵׁם עֲבוֹדָה זָרָה,

וְאוֹמֵר: כָּךְ אָמְרָה עֲבוֹדָה זָרָה,

אֲפִלּוּ כִּוֵּן אֶת הַהֲלָכָה לְטַמֵּא אֶת הַטָּמֵא וּלְטַהֵר אֶת הַטָּהוֹר.

הַבָּא עַל אֵשֶׁת אִישׁ,

כֵּיוָן שֶׁנִּכְנְסָה לִרְשׁוּת הַבַּעַל לַנִּשֹּׂוּאִין,

אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִבְעֲלָה,

הַבָּא עָלֶיהָ הֲרֵי זֶה בְּחֶנֶק.

וְזוֹמְמֵי בַּת כֹּהֵן וּבוֹעֲלָהּ,

שֶׁכָּל הַזּוֹמְמִין מַקְדִּימִין לְאוֹתָהּ מִיתָה,

חוּץ מִזּוֹמְמֵי בַּת כֹּהֵן וּבוֹעֲלָהּ.

ברטנורא משנה ו   

לרשות הבעל.  כגון שמסר האב לשלוחי הבעל ועדיין היא בדרך, תו לא קרינא בה בית אביה.  

לאותה מיתה.  שהיו מחייבין את הנידון.  

ובועלה.  כלומר, וכל הבועלים נידונים כמיתת הנבעלת, חוץ מבועל בת כהן שהיא בשריפה והוא בחנק.