שביעית, פרק ד

משנה א

בָּרִאשֹׁנָה הָיוּ אוֹמְרִים:

מְלַקֵּט אָדָם עֵצִים וַאֲבָנִים וַעֲשָֹבִים מִתּוֹךְ שֶׁלּוֹ,

כְּדֶרֶךְ שֶׁהוּא מְלַקֵּט מִתּוֹךְ שֶׁל חֲבֵרוֹ, אֶת הַגַּס הַגַּס.

מִשֶּׁרַבּוּ עוֹבְרֵי עֲבֵרָה,

הִתְקִינוּ שֶׁיְּהֵא זֶה מְלַקֵּט מִתּוֹךְ שֶׁל זֶה,

וְזֶה מְלַקֵּט מִתּוֹךְ שֶׁל זֶה שֶׁלֹּא בְּטוֹבָה,

וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁיְּקַצֵּץ לָהֶם מְזוֹנוֹת.

ברטנורא משנה א

בראשונה

כדרך שהוא מלקט מחברו את הגס הגס. הכי מפרשא מתניתין בירושלמי: בראשונה היו אומרים מלקט אדם בתוך שלו את הגס הגס, כדרך שמלקט בשל חבירו, בין גסין בין דקין. ואע"ג דעצים ועשבים כשמלקטים אותן מתוך השדה מתקן השדה לזריעה, כשמלקט הגס, כלומר העצים והעשבים הגסים, ומניח את הדקין, תלינן דצריך לעצים הוא ולאו לתקן את הקרקע קעביד, כדרך דתלינן במלקט בשדה חבירו, בין דקין ובין גסין, דלא עביד אינש לתקן שדה חבירו, ומידע ידיע דלעצים הוא צריך.

משרבו עוברי עבירה שהיו מלקטין בשדותיהן בין דקים בין גסין, והן אומרים בגסים לקטנו.

שלא בטובה. שאין חבירו מחזיק לו טובה, דהשתא ודאי לא אתי למלקט הדקין, כיון שאין חבירו מחזיק לו טובה על זה.

ואין צריך לומר שיקצץ להם מזונות. שיאמר לו לקוט משדי היום ואתן לך מזונותיך, דפשיטא דאסור.

משנה ב

שָֹדֶה שֶׁנִּתְקַוְּצָה -

תִּזָּרַע בְּמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית;

שֶׁנִּטַּיְּבָה אוֹ שֶׁנִּדַּיְּרָה -

לא תִּזָּרַע בְּמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית.

שָֹדֶה שֶׁנִּטַּיְּבָה -

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: אֵין אוֹכְלִין פֵּרוֹתֶיהָ בַּשְּׁבִיעִית;

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: אוֹכְלִין.

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: אֵין אוֹכְלִין פֵּרוֹת שְׁבִיעִית בְּטוֹבָה;

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: אוֹכְלִין בְּטוֹבָה וְשֶׁלֹּא בְּטוֹבָה.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: חִלּוּף הַדְּבָרִים,

זוֹ מִקֻּלֵּי בֵּית שַׁמַּאי וּמֵחֻמְרֵי בֵּית הִלֵּל.

ברטנורא משנה ב

שנתקווצה - שנטלו קוציה בשביעית.

שנטייבה - שנחרשה היטב. שכל העולם חורשים פעם אחת, והוא חרש שתי פעמים. ומתניתין איירי בשעת הסכנה, שהיתה המלכות אונסת על המס המוטל על הקרקעות, והתירו לחרוש בשביעית כדי ליתן המס הקצוב מתבואתה למלך, ואם חרש שתי פעמים קנסוהו רבנן, דחרישה אחת התירו, ולא שתי חרישות.

או שנדיירה. שעשו ממנה דיר לבהמות, שעשה בה סהר כדאמרינן בפרקין דלעיל. ולא עשה ממנו אשפות, אלא הניחו כדי לזבל בו השדה.

לא תזרע למוצאי שביעית. דקנסינן ליה בהני יותר מבנתקווצה.

בטובה. אסור, דאין מחזיקין טובה לבעלים, דרחמנא אפקרינהו.

חלוף הדברים. דבית שמאי לקולא. ואין הלכה כרבי יהודה.

משנה ג

חוֹכְרִין נִירִין מִן הַגּוֹיִם בַּשְּׁבִיעִית, אֲבָל לא מִיִּשְֹרָאֵל.

וּמַחֲזִיקִין יְדֵי גוֹיִם בַּשְּׁבִיעִית, אֲבָל לא יְדֵי יִשְֹרָאֵל.

וְשׁוֹאֲלִין בִּשְׁלוֹמָן, מִפְּנֵי דַּרְכֵי שָׁלוֹם.

ברטנורא משנה ג

חוכרין נירין. יכול ישראל לקבל עליו בכך וכך כורים לשנה שדה הנכרי שחרשה בשביעית לזרעה למוצאי שביעית, ואע"פ שגורם לנכרי לחרוש בשביעית. נירין לשון "נירו לכם ניר" (ירמיה ד).

ומחזיקים ידי נכרים. אם מצאו חורש יכול לומר לו יישר כחך וכיוצא בזה.

ושואלים בשלומן. ואפילו ביום חגו.

משנה ד

הַמֵּדֵל בַּזֵּיתִים -

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: יָגֹם;

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: יְשָׁרֵשׁ.

וּמוֹדִים בְּמַחֲלִיק עַד שֶׁיָּגֹם.

אֵיזֶה הוּא הַמֵּדֵל?

אֶחָד אוֹ שְׁנַיִם.

הַמַּחֲלִיק?

שְׁלשָׁה זֶה בְּצַד זֶה.

בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים?

מִתּוֹךְ שֶׁלּוֹ, אֲבָל מִתּוֹךְ שֶׁל חֲבֵרוֹ אַף הַמַּחֲלִיק יְשָׁרֵשׁ.

ברטנורא משנה ד

המדל בזיתים. כשהזיתים מקורבים זה לזה יותר מדאי, נוטל אחד ומניח שנים או נוטל שנים ומניח אחד כדי שיגדל ויתעבה. "מדל" - לשון שליפה והסרה,

ויש מפרשים: לשון דלדול ודלות, שמדלדל שדהו מן הזיתים.

יגום. גומם ומקצץ האילן ומשאיר השורש בארץ, ולא ישרש לגמרי שלא יראה כעובד את האדמה.

ומודים במחליק. כגון אם נוטל שלושה זיתים זה בצד זה, שמחליק פני הקרקע יותר מדאי, יאמרו לעבודת קרקע הוא מתכוין ואסור.

מתוך של חבירו אף המחליק ישרש. דלא עביד אינש שיתקן קרקע חבירו, וידוע דלעצים הוא מכוין.

משנה ה

הַמַּבְקִיעַ בַּזַּיִת לא יְחַפֵּהוּ בֶּעָפָר,

אֲבָל מְכַסֶּה הוּא בָּאֲבָנִים אוֹ בְּקַשׁ.

הַקּוֹצֵץ קוֹרוֹת שִׁקְמָה לא יְחַפֵּהוּ בֶּעָפָר,

אֲבָל מְכַסֶּה הוּא בָּאֲבָנִים אוֹ בְּקַשׁ.

אֵין קוֹצְצִין בְּתוּלַת שִׁקְמָה בַּשְּׁבִיעִית, מִפְּנֵי שֶׁהִיא עֲבוֹדָה.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כְּדַרְכָּהּ אָסוּר;

אֶלָּא אוֹ מַגְבִּיהַּ עֲשָֹרָה טְפָחִים, אוֹ גּוֹמֵם מֵעַל הָאָרֶץ.

ברטנורא משנה ה

לא יחפה. הבקוע בעפר, שהרי הוא מיתקן בכך, שהעפר נעשה טיט ומשביח האילן.

באבנים ובקש. דהוי כמושיב שומר שלא ייבש.

בתולת שקמה. שלא נקצצה מעולם.

מפני שהיא עבודה. שהיא משובחת בכך.

כדרכה אסור. שהיא מתגדלת ומתעבה בכך, והוי כעין זומר לגפנים.

אלא מגביה עשרה. שאין דרך לעולם לכרתה אלא למטה מעשרה.

או גומם מעל הארץ. שאין דרך לכרות אותה כך. והלכה כרבי יהודה.

משנה ו

הַמְזַנֵּב בַּגְּפָנִים וְהַקּוֹצֵץ קָנִים -

רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר: יַרְחִיק טֶפַח.

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: קוֹצֵץ כְּדַרְכּוֹ,

בַּקֻּרְדֹּם אוֹ בַּמַּגָּל וּבַמְּגֵרָה וּבְכָל מַה שֶּׁיִּרְצֶה.

אִילָן שֶׁנִּפְשַׁח, קוֹשְׁרִין אוֹתוֹ בַּשְּׁבִיעִית -

לא שֶׁיַּעֲלֶה, אֶלָּא שֶׁלֹּא יוֹסִיף.

ברטנורא משנה ו

המזנב בגפנים. מקטע זנבות הגפנים כדי שיעבה הגזע ויגדל ויגבר כחו, וכן הקוצץ קנים כדי שיתעבו ויוסיף כחן.

ירחיק טפח. מן הקרקע ושוב לא מיחזי כעבודה.

שנפשח. נסדק, כמו (איכה ג) "ויפשחני".

לא שיעלה. שיתחברו סדקיו.

אלא שלא יוסיף. ליסדק.

משנה ז

מֵאֵימָתַי אוֹכְלִין פֵּרוֹת הָאִילָן בַּשְּׁבִיעִית?

הַפַּגִּים, מִשֶּׁיַּזְרִיחוּ אוֹכֵל בָּהֶן פִּתּוֹ בַּשָֹּׂדֶה;

בִּחֲלוּ, כּוֹנֵס לְתוֹךְ בֵּיתוֹ.

וְכֵן כַּיּוֹצֵא בָהֶם בִּשְׁאָר שְׁנֵי שָׁבוּעַ חַיָּב בַּמַּעַשְֹרוֹת.

ברטנורא משנה ז

מאימתי אוכלים פירות האילן בשביעית. משום דדרשינן "לאכלה ולא להפסד", ואם אוכלן קודם בישולן היינו הפסד.

הפגים. פגי תאנה כדכתיב ( ש"ה ב) "התאנה חנטה פגיה".

משהזריחו. האדימו וזהו התחלת בשולן.

אוכל בהם פתו בשדה. אבל ללקט ולהכניס לבית אינו רשאי עד שיגמרו.

בחלו. שגדל הרבה, ודומה לו "וגם נפשם בחלה בי" (זכריה יא). ובירושלמי יליף לה מדכתיב (ויקרא כה) "תהיה כל תבואתה לאכול" וכתיב (שם) "מן השדה תאכלו את תבואתה", בשתי תבואות הכתוב מדבר אחת מן הבית ואחת מן השדה.

משנה ח

הַבֹּסֶר, מִשֶּׁהֵבִיא מַיִם אוֹכֵל בּוֹ פִּתּוֹ בַּשָֹּׂדֶה;

הִבְאִישׁ, כּוֹנֵס לְתוֹךְ בֵּיתוֹ.

וְכֵן כַּיּוֹצֵא בוֹ בִּשְׁאָר שְׁנֵי שָׁבוּעַ חַיָּב בַּמַּעַשְֹרוֹת.

ברטנורא משנה ח

משהביא מים. שסוחטו ויוצא ממנו משקה.

משהבאישו. משיקראו באשה, והיינו כשיתחילו להתבשל, ונתבשלו עד שהחרצנים שבפנים נראים מבחוץ מתוך הקליפה.

משנה ט

זֵיתִים, מִשֶּׁיַּכְנִיסוּ רְבִיעִית לַסְּאָה,

פּוֹצֵעַ וְאוֹכֵל בַּשָֹּׂדֶה.

הִכְנִיסוּ חֲצִי לג, כּוֹתֵשׁ וְסָךְ בַּשָֹּׂדֶה.

הִכְנִיסוּ שְׁלִישׁ,

כּוֹתֵשׁ בַּשָֹּׂדֶה וְכוֹנֵס לְתוֹךְ בֵּיתוֹ.

וְכֵן כַּיּוֹצֵא בָהֶם בִּשְׁאָר שְׁנֵי שָׁבוּעַ חַיָּבִים בַּמַּעַשְֹרוֹת.

וּשְׁאָר כָּל פֵּרוֹת הָאִילָן -

כְּעוֹנָתָן לַמַּעַשְֹרוֹת כֵּן עוֹנָתָן לַשְּׁבִיעִית.

ברטנורא משנה ט

רביעית לסאה. שמסאה זיתים יכול להוציא רביעית הלוג שמן.

פוצע. דרך הזיתים לפצען כדי למתק מרירותן.

ואוכל בשדה. דדבר שדרכו לאכול הוא. אבל לסוך לא חזו, ואין סכין אלא בדבר שדרכו לסוך.

הכניסו חצי לוג. שנתבשלו עד שהוא יכול להוציא חצי לוג מסאה.

הכניסו שליש. שנתגדלו שליש ממה שעתידים להתגדל. אי נמי שמוציא מהן עכשיו שליש ממה שמוציא לסאה כשנתבשלו יפה.

כך עונתן לשביעית. אין אוכלין מהן בשביעית עד שיגיעו לעונת מעשרות המפורש בפ"ק דמעשרות, דדוקא תאנים וענבים וזיתים רגילים לאכול קודם בשולן, לפיכך התירו לאכול מהם בשדה בשביעית קודם שיגיעו לעונת המעשרות, אבל לא בשאר פירות.

משנה י

מֵאֵימָתַי אֵין קוֹצְצִין הָאִילָן בַּשְּׁבִיעִית?

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: כָּל הָאִילָן מִשֶּׁיּוֹצִיא;

בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים: הֶחָרוּבִין מִשֶּׁיְּשַׁלְשֵׁלוּ, וְהַגְּפָנִים מִשֶּׁיְּגָרֵעוּ, וְהַזֵּיתִים מִשֶּׁיָּנֵצוּ,

וּשְׁאָר כָּל אִילָן מִשֶּׁיּוֹצִיא.

וְכָל הָאִילָן,

כֵּיוָן שֶׁבָּא לְעוֹנַת הַמַּעַשְֹרוֹת - מֻתָּר לְקָצְצוֹ.

כַּמָּה יְהֵא בַּזַּיִת וְלא יְקֻצֶּנּוּ?

רֹבַע.

רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: הַכֹּל לְפִי הַזַּיִת.

ברטנורא משנה י

אין קוצצין את האילן בשביעית. משום ד"לאכלה" אמר רחמנא, ולא להפסד. ואני שמעתי כיון דאפקרינהו רחמנא לפירות, אם יקצצם הוי גוזל את הרבים.

משיוציא. תחלת העלין בימי ניסן.

משישלשלו. משיתחילו להכביד ולתלות כעין שלשלת.

משיגרעו. משיעשו גרעינים. פ"א הבוסר כשיגדילו [הענבים] ונעשו כפול הלבן נקרא גרוע.

משינצו. משיגדל עליהן הנץ, כמו "הנצנים נראו בארץ" (ש"ה ב). כשיגיעו לשיעורים הללו אסור לקצצן בשביעית.

מותר לקוצצו. ואין כאן משום הפסד הפרי, או משום גזל לאידך לישנא, שכבר הפרי ראוי לאכילה. ומשום קוצץ אילנות טובים ליכא, אם הוא מעולה בדמים, שדמיו יקרים לעצים יותר מלאילן.

וכמה יהא בזית. לאו אשביעית קאי, אלא שיהא אסור לקוצצו משום קוצץ אילנות טובים כדכתיב ( דברים כ) "כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות".

רובע. הקב, משום דחשיב יותר משאר אילנות, דאילו בדקל מותר לקצצו עד דטעין קבא.