שביעית, פרק ה

משנה א

בְּנוֹת שׁוּחַ -

שְׁבִיעִית שֶׁלָּהֶן שְׁנִיָּה, שֶׁהֵן עוֹשׁוֹת לְשָׁלשׁ שָׁנִים.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הַפַּרְסִיּוֹת -

שְׁבִיעִית שֶׁלָּהֶן מוֹצָאֵי שְׁבִיעִית, שֶׁהֵן עוֹשׁוֹת לִשְׁתֵּי שָׁנִים.

אָמְרוּ לוֹ: לא אָמְרוּ אֶלָּא בְּנוֹת שׁוּחַ.

ברטנורא משנה א

בנות שוח. תאנים לבנות המגדלות משלוש שנים לשלוש שנים.

שביעית שלהם שנה שניה. של שמטה דפירות החונטים בשביעית אין נגמר בשולן עד שנה שנייה של שמטה, שהיא שלישית לחניטה, ואז נוהג בהן דין שביעית, דבתר חנטה אזלינן.

פרסיות. מין תאנים שעושים משתי שנים לשתי שנים. ואין הלכה כרבי יהודה.

משנה ב

הַטּוֹמֵן אֶת הַלּוּף בַּשְּׁבִיעִית -

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: לא יִפְחֹת מִסָּאתַיִם עַד גֹּבַהּ שְׁלשָׁה טְפָחִים,

וְטֶפַח עָפָר עַל גַּבָּיו.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: לא יִפְחֹת מֵאַרְבַּעַת קַבִּים, עַד גֹּבַהּ טֶפַח, וְטֶפַח עָפָר עַל גַּבָּיו.

וְטוֹמְנוֹ בִּמְקוֹם דְּרִיסַת אָדָם.

ברטנורא משנה ב

הטומן את הלוף. מין ממיני הבצלים שרגילים לטמנן בארץ.

לא יפחות מסאתים. משום דמיחזי כזורע, עד שיטמון מהם סאתים בחפירה אחת על גובה שלושה טפחים, שלא יהיו מפוזרים אלא יהיה גובה הכרי והצבור שלושה טפחים וטפח עפר על גבי הכרי.

וטומנו במקום דריסת האדם. כדי שלא יצמח. והלכה כחכמים.

משנה ג

לוּף שֶׁעָבְרָה עָלָיו שְׁבִיעִית -

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אִם לָקְטוּ הָעֲנִיִּים אֶת עָלָיו, לָקָטוּ;

וְאִם לָאו, יַעֲשֶֹה חֶשְׁבּוֹן עִם הָעֲנִיִּים.

רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: אִם לָקְטוּ הָעֲנִיִּים אֶת עָלָיו, לָקָטוּ;

וְאִם לָאו, אֵין לָעֲנִיִּים עָלָיו חֶשְׁבּוֹן.

ברטנורא משנה ג

לוף שעברה עליו שביעית ונכנסה עליו שמינית, שהוא מתקיים זמן מרובה בארץ במחובר.

אם לקטו עניים את עליו - לקטו. דעלי הלוף יש להן ביעור, ועיקרו אין לו ביעור, כדתנן לקמן בפ"ז, הלכך אם לקטו עניים את עליו, בשביעית לקטו. ואם לאו, ונכנסו לשמינית וגדלו העלין, נמצאו גדולי שביעית ושמינית מעורבין יחד.

יעשה חשבון. וישער כמה גדל מהן בשביעית ויתן לעניים, דרבי אליעזר סבר כרבי יהודה דאמר לקמן עניים אוכלים אחר ביעור ולא עשירים.

רבי יהושע אומר אין לעניים עמו חשבון. דסבר כרבי יוסי דאמר לקמן "אחד עניים ואחד עשירים אוכלים אחר הביעור". והלכה כרבי יהושע.

משנה ד

לוּף שֶׁל עֶרֶב שְׁבִיעִית שֶׁנִּכְנָס לַשְּׁבִיעִית,

וְכֵן בְּצָלִים הַקֵּיצוֹנִים, וְכֵן פּוּאָה שֶׁל עִדִּית -

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: עוֹקְרִין אוֹתָן בְּמַאֲרוּפוֹת שֶׁל עֵץ;

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: בְּקַרְדֻּמּוֹת שֶׁל מַתָּכוֹת.

וּמוֹדִים בְּפוּאָה שֶׁל צְלָעוֹת,

שֶׁעוֹקְרִין אוֹתָהּ בְּקַרְדֻּמּוֹת שֶׁל מַתָּכוֹת.

ברטנורא משנה ד

לוף של ערב שביעית. שנשלם מערב שביעית ולא הוסיף צמחים בשביעית. שאם הוסיף צמחים בשביעית אסור לעקרו משום הפסד פרי.

הקיצונים. יש מפרשים: שנזרעו בקיץ

ויש מפרשים: מיוחדות לקיץ, שהן יבשות מאד.

פואה של עדית. הגדילה בשדה שמנה. פואה, צבע אדום שקורין רויי"א בלע"ז.

במארופות של עץ. במרה שחופרים בו את הקרקע.

של עץ, ולא של ברזל, שלא יראה כעובד את הארץ.

בקרדומות של מתכת. ולא חיישינן דלמא מיחזי כעבודה.

בפואה של צלעות. כמו סלעות בסמ"ך, פואה הגדילה בין הסלעים, כיון דאין דרך לזרוע שם לא מיחזי כעובד את הארץ.

פירוש אחר: צלעות, כמו "ולצלע המשכן" (שמות כו) כלומר צדי השדה, שאין דרך לזרוע שם.

משנה ה

מֵאֵימָתַי מֻתָּר אָדָם לִקַּח לוּף בְּמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית?

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מִיָּד.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: מִשֶּׁיִּרְבֶּה הֶחָדָשׁ.

ברטנורא משנה ה

רבי יהודה אומר מיד. ואע"ג דבשאר ירקות מודה רבי יהודה דאסור עד שיעשה כיוצא בו, בלוף הואיל וצריך לעקרו, לבית שמאי במארופות של עץ, ולבית הלל בקרדומות של מתכות, ואין דרך לעקרו בשביעית אלא ע"י שינוי, הלכך במוצאי שביעית לא שכיח דאיסורא, ומש"ה מותר מיד, אבל ירק שלא גזרו שלא לתלשו כי אורחיה, שכיח נמי דאיסורא בשמינית, לפיכך אסור עד שיעשה כיוצא בו.

משירבה בו החדש. בירושלמי מפרש דהיינו מן הפסח ואילך. והלכה כחכמים.

משנה ו

אֵלּוּ כֵּלִים, שֶׁאֵין הָאֻמָּן רַשַּׁאי לְמָכְרָם בַּשְּׁבִיעִית?

מַחֲרֵשָׁה וְכָל כֵּלֶיהָ, הָעֹל וְהַמִּזְרֶה, וְהַדֶּקֶר.

אֲבָל מוֹכֵר הוּא מַגַּל יָד, וּמַגַּל קָצִיר, וַעֲגָלָה וְכָל כֵּלֶיהָ.

זֶה הַכְּלָל.

כָּל שֶׁמְּלַאכְתּוֹ מְיֻחֶדֶת לַעֲבֵרָה, אָסוּר;

לְאִסּוּר וּלְהֶתֵּר - מֻתָּר.

ברטנורא משנה ו

שאין האומן רשאי למכרן בשביעית. למי שהוא חשוד על השביעית, אבל למי שאינו חשוד שרי דאינו קונה אלא להצניע עד [אחר] שביעית.

מזרה. שזורין בו התבואה בגורן.

דקר. כמין יתד של ברזל שקורין קולטרו בלע"ז, והוא עשוי לחפור בו את הקרקע לשון וידקור את שניהם (במדבר כה).

מגל יד ומגל קציר ועגלה. מותרין שמא הוא [רוצה] לקצור מן ההפקר ולהביא בעגלה למאכל ביתו, ואין אסור אלא להביא הרבה לעשות אוצר.

משנה ז

הַיּוֹצֵר מוֹכֵר חָמֵשׁ כַּדֵּי שֶׁמֶן וַחֲמֵשׁ עֶשְֹרֵה כַּדֵּי יַיִן,

שֶׁכֵּן דַּרְכּוֹ לְהָבִיא מִן הַהֶפְקֵר.

וְאִם הֵבִיא יוֹתֵר מִכָּאן - מֻתָּר.

וּמוֹכֵר לַגּוֹי בָּאָרֶץ, וּלְיִשְֹרָאֵל בְּחוּצָה לָאָרֶץ.

ברטנורא משנה ז

היוצר. אומן העושה כלי חרס, מוכר אפילו לחשוד על השביעית חמש כדי שמן וחמש עשרה כדי יין, וליכא למיחש שמא רוצה כולם לשמן או כולם ליין, שניכרים הן אותם של יין מאותם של שמן, שהעפר שעושים ממנו כדי יין אינו דומה לעפר שעושים ממנו כדי שמן.

ואם הביא יותר מכאן מותר. ולא חיישינן שמא מן המשומר דשביעית הביא.

ומוכר לנכרים בארץ. ולא חיישינן שמא יחזור הנכרי וימכרם לישראל החשוד.

ולישראל בחוצה לארץ. ולא חיישינן שמא יוליכם בארץ. אי נמי: שמא יכניס לתוכן יין ושמן של שביעית שהביא מארץ ישראל, דלא החמירו חכמים כל כך.

משנה ח

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: לא יִמְכֹּר לוֹ פָּרָה חוֹרֶשֶׁת בַּשְּׁבִיעִית.

וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין, מִפְּנֵי שֶׁהוּא יָכוֹל לְשָׁחֳטָהּ.

מוֹכֵר לוֹ פֵּרוֹת אֲפִלּוּ בְּשָׁעַת הַזֶּרַע;

וּמַשְׁאִיל לוֹ סְאָתוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא יוֹדֵעַ שֶׁיֶּשׁ לוֹ גֹּרֶן;

וּפוֹרֵט לוֹ מָעוֹת, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא יוֹדֵעַ שֶׁיֶּשׁ לוֹ פּוֹעֲלִים.

וְכֻלָּן בְּפֵרוּשׁ - אֲסוּרִין.

ברטנורא משנה ח

שהוא יכול לשחטה. ובכל דהוא דמצינן למתלי תלינן. ובית שמאי סברי דאין דרך כלל לשחוט פרה העומדת לחרישה.

אפילו בשעת הזרע. ולא אמרינן ודאי לזריעה הוא לוקח, דתלינן לאכילה הוא רוצה.

שיש לו גורן. ולא חיישינן שמא מודד להכניס לאוצר, דאיכא למתלי דלטחינה הוא מודד.

ופורט לו מעות. מחליף לו מעות בפרוטות.

אע"פ שהוא יודע שיש לו פועלים. ונמצא מסייע ידי עוברי עבירה, דאמרינן שמא לשאר צרכיו הוא צריך.

וכולם. אם פירש שלדבר אסור רוצה אותם, אסור.

משנה ט

מַשְׁאֶלֶת אִשָּׁה לַחֲבֶרְתָּהּ הַחֲשׁוּדָה עַל הַשְּׁבִיעִית

נָפָה, וּכְבָרָה, וְרֵחַיִם, וְתַנּוּר;

אֲבָל לא תָּבֹר וְלא תִּטְחַן עִמָּהּ.

אֵשֶׁת חָבֵר מַשְׁאֶלֶת לְאֵשֶׁת עַם הָאָרֶץ: נָפָה וּכְבָרָה;

וּבוֹרֶרֶת וְטוֹחֶנֶת וּמַרְקֶדֶת עִמָּהּ;

אֲבָל מִשֶּׁתַּטִּיל הַמַּיִם, לא תִּגַּע אֶצְלָהּ,

שֶׁאֵין מַחֲזִיקִין יְדֵי עוֹבְרֵי עֲבֵרָה.

וְכֻלָּן לא אָמְרוּ אֶלָּא מִפְּנֵי דַּרְכֵי שָׁלוֹם.

וּמַחֲזִיקִין יְדֵי גוֹיִם בַּשְּׁבִיעִית, אֲבָל לא יְדֵי יִשְֹרָאֵל.

וְשׁוֹאֲלִין בִּשְׁלוֹמָן, מִפְּנֵי דַּרְכֵי שָׁלוֹם.

ברטנורא משנה ט

החשודה על השביעית. לאכול פירות שביעית אחר הביעור בלא ביעור.

נפה. שאני אומר לספור בה מעות היא לוקחת.

כברה. שאני אומר לכבור בה את החול.

רחיים. דשמא לטחון בהם סמנין.

תנור. שמא לייבש בו אונין של פשתן.

ולא תטחן עמה. שאסור לסייע ידי עוברי עבירה.

ובוררת וטוחנת עמה. ולא אסרו הכא באשת עם הארץ החשודה על המעשרות, כדאסרו בחשודה על השביעית, משום דרוב עמי הארץ מעשרים הן.

אבל משתטיל המים בעיסה, לא תגע עמה, לפי שמשגלגלה הוטבלה לחלה, וקא מיטמאה מחמת כלים טמאים, שהרי הוכשרה לקבל טומאה, וזו מסייעתה לגלגל, ואסור לגרום טומאה לחלה.

וכולן לא אמרו. לא התירו להשאילן כלים ולסייען בלא שעת עבירה עצמה, אלא משום דרכי שלום.

מחזיקין ידי נכרים. אגב גררא דדרכי שלום תנא ליה הכא, ומפורש לעיל בפרק ד.