טהרות, פרק ג

משנה א

הָרֹטֶב וְהַגְּרִיסִים וְהֶחָלָב,

בִּזְמַן שֶׁהֵן מַשְׁקֶה טוֹפֵחַ -

הֲרֵי אֵלּוּ תְּחִלָּה;

קָרְשׁוּ -

הֲרֵי אֵלּוּ שְׁנִיִּים;

חָזְרוּ וְנִמּוֹחוּ,

כַּבֵּיצָה מְכֻוָּן - טָהוֹר,

יוֹתֵר מִכַּבֵּיצָה - טָמֵא,

שֶׁכֵּיוָן שֶׁיָּצְאָה טִפָּה הָרִאשׁוֹנָה, נִטְמֵאת בְּכַבֵּיצָה.

ברטנורא משנה א

הרוטב והגריסין שהן משקה טופח. שהן לחין כל כך שיש בהן טופח על מנת להטפיח.

הרי אלו תחילה. דחשובים כמשקין.

קרשו הרי אלו שניים. דכיון שנקרשו חשובים כאוכלים שנגעו במשקין.

חזרו ונמוחו כביצה מכוון טהור. דיצא מהן תורת אוכל וירד עליהן תורת משקה, ופרחה טומאתו כשנשתנו, ואין למשקה זה מי שיטמאנו, דמכי יצאת טיפה ראשונה אמעיט האוכל מכביצה, ופחות מכביצה אין מטמא אחרים. אבל יותר מכביצה טמא, כדמפרש טעמא, דמכי יצאת טיפה ראשונה נטמאת אותה טיפה בכביצה אוכל טמא, וכשנמחה אחר כך כולו חזרה הטיפה וטמאה את הכל.

משנה ב

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר:

הַשֶּׁמֶן תְּחִלָּה לְעוֹלָם;

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אַף הַדְּבַשׁ;

רַבִּי שִׁמְעוֹן שְׁזוּרִי אוֹמֵר: אַף הַיַּיִן.

וְגוּשׁ שֶׁל זֵיתִים שֶׁנָּפַל לְתַנּוּר וְהֻסַּק,

כַּבֵּיצָה מְכֻוָּן - טָהוֹר,

יוֹתֵר מִכַּבֵּיצָה - טָמֵא,

שֶׁכֵּיוָן שֶׁיָּצָאת טִפָּה הָרִאשׁוֹנָה, נִטְמֵאת בְּכַבֵּיצָה;

אִם הָיוּ פְּרוּדִין,

אֲפִלּוּ הֵן סְאָה - טָהוֹר.

ברטנורא משנה ב

השמן תחילה לעולם. ואף על פי שקרש אינו יוצא מתורת משקה.

רבי שמעון שזורי אומר אף היין שקרש אינו יוצא מתורת משקה. ואין הלכה כרבי שמעון שזורי.

גוש של זיתים. זיתים הרבה מחוברים יחד. ובגוש טמא איירי.

כביצה מכוון טהור התנור. דאין אוכל מטמא כלי. ומשקה היוצא מן הגוש מחמת היסק אין לו במה יטמא, דמכיון דיצאת טיפה ראשונה חסר ליה מכביצה.

אבל כשיש בגוש יותר מכביצה, כשיצאת טיפה ראשונה עדיין נשאר בגוש כביצה, ונטמאה הטיפה בגוש, וחזרה להיות תחילה, וטמאה הטיפה את התנור, שמשקין מטמאים כלי.

אם היו פרודים. אם היו הזיתים פרודים שאינן גוש.

אפילו הן מאה. כלומר אפילו הן שיעור מאה ביצים אין מצטרפין לכביצה לטמא את שמן היוצא להיות תחילה.

משנה ג

טְמֵא מֵת שֶׁסָּחַט זֵיתִים וַעֲנָבִים,

כַּבֵּיצָה מְכֻוָּן - טָהוֹר,

וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִגַּע בִּמְקוֹם הַמַּשְׁקֶה;

יוֹתֵר מִכַּבֵּיצָה - טָמֵא,

שֶׁכֵּיוָן שֶׁיָּצְאָה טִפָּה הָרִאשׁוֹנָה, נִטְמֵאת בְּכַבֵּיצָה.

אִם הָיָה זָב אוֹ זָבָה,

אֲפִלּוּ גַּרְגֵּר יְחִידִי - טָמֵא,

שֶׁכֵּיוָן שֶׁיָּצְאָה טִפָּה הָרִאשׁוֹנָה, נִטְמֵאת בְּמַשָֹּׂא.

זָב שֶׁחָלַב אֶת הָעֵז - הֶחָלָב טָמֵא,

שֶׁכֵּיוָן שֶׁיָּצְאָה טִפָּה הָרִאשׁוֹנָה, נִטְמֵאת בְּמַשָֹּׂא.

ברטנורא משנה ג

ובלבד שלא יגע במשקין. כגון שדרכן בפשוטי כלי עץ שאינן מיטמאים, דהשתא אין כאן מי שיטמא המשקין אלא הזגין שנגע בהן טמא מת, שהרי לא נזהר מנגיעתן אלא משיצא משקה, וכשהמשקין נוגעים בזגין כבר חסר שיעור כביצה, ואין אוכל מטמא בפחות מכביצה.

יותר מכביצה טמא. שכיון שיצאה טיפה ראשונה נטמאת בכביצה, דאע"ג דאין משקה הנבלע באוכל מקבל טומאה עמו, משלים הוא את שיעורו. דדכוותיה אשכחן בסמוך גבי כזית מן המת ומן הנבילה שנתמעטו בחמה והניחן בגשמים ותפחו, דגשמים המובלעים משלימין לכשיעור.

משנה ד

כַּבֵּיצָה אֹכָלִין שֶׁהִנִּיחָן בַּחַמָּה וְנִתְמַעֲטוּ,

וְכֵן כַּזַּיִת מִן הַמֵּת, וְכַזַּיִת מִן הַנְּבֵלָה, וְכָעֲדָשָׁה מִן הַשֶּׁרֶץ,

כַּזַּיִת פִּגּוּל, וְכַזַּיִת נוֹתָר, כַּזַּיִת חֵלֶב -

הֲרֵי אֵלּוּ טְהוֹרִים,

וְאֵין חַיָּבִין עֲלֵיהֶן מִשּׁוּם פִּגּוּל נוֹתָר וְטָמֵא.

הִנִּיחָן בַּגְּשָׁמִים וְנִתְפְּחוּ - טְמֵאִין,

וְחַיָּבִין עֲלֵיהֶם מִשּׁוּם פִּגּוּל נוֹתָר וְחֵלֶב וְטָמֵא.

ברטנורא משנה ד

הרי אלו טהורים. אכביצה אוכלים ואכזית מן המת וכזית מן הנבלה וכעדשה מן השרץ קאי.

הניחן בגשמים ונתפחו טמאין. דכל השיעורים בתר גודלייהו אזלינן. ומהכא קיימא לן דאין דיחוי אצל איסורים.

משנה ה

כָּל הַטֻּמְאוֹת כְּשָׁעַת מְצִיאָתָן:

אִם טְמֵאוֹת - טְמֵאוֹת, וְאִם טְהוֹרוֹת - טְהוֹרוֹת,

אִם מְכֻסּוֹת - מְכֻסּוֹת, אִם מְגֻלּוֹת - מְגֻלּוֹת.

מַחַט שֶׁנִּמְצֵאת מְלֵאָה חֲלוּדָה, אוֹ שְׁבוּרָה - טְהוֹרָה,

שֶׁכָּל הַטֻּמְאוֹת כְּשָׁעַת מְצִיאָתָן.

ברטנורא משנה ה

אם טמאות טמאות. כי הא דתנן לקמן בפרק השרץ והצפרדע [משנה ז'] נגע באחד בלילה ואין ידוע אם חי אם מת ובשחר עמד ומצאו מת, חכמים מטמאים, שכל הטומאות כשעת מציאתן.

ודוקא במקום מציאתן, למעוטי נגע באחד בלילה בזוית זו ולמחר מצאו מת בזוית אחרת וכיוצא בזה.

אם מכוסות מכוסות. כגון כלי חרס המוקף צמיד פתיל לא אמרינן שמא בשעה שהיה המת באוהל היה מגולה ועכשיו מכוסה, או אם מצאו מגולה לא אמרינן שמא בשעה שהיה המת (באוהל) היה מכוסה ומוקף צמיד פתיל.

מחט שנמצאת מלאה חלודה. שמעכבת את התפירה, דחלודה כזו מטהרתה מידי טומאתה.

או שבורה טהורה. ולא אמרינן שמא כשהיתה שלימה נטמאה וכשיתקנוה ותחזור שלימה תחזור לטומאתה הישנה.

והיינו פירושא דאם טהורות טהורות דתנן לעיל.

משנה ו

חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן שֶׁנִּמְצְאוּ בְּמָבוֹי שֶׁיֶּשׁ בּוֹ טֻמְאָה -

הֲרֵי אֵלּוּ בְּחֶזְקַת טַהֲרָה.

וְכָל הַפִּקֵּחַ - בְּחֶזְקַת טֻמְאָה.

וְכָל שֶׁאֵין בּוֹ דַּעַת לְהִשָּׁאֵל -

סְפֵקוֹ טָהוֹר.

ברטנורא משנה ו

בחזקת טהרה. ואע"ג דספק טומאה ברשות היחיד ספיקו טמא והאי מבוי רשות היחיד הוא, אפילו הכי כיון דספיקא הוי בדבר שאין בו דעת לישאל, כגון חרש שוטה וקטן, ספיקו טהור, דהכי ילפינן מקראי דכתיב והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל, משמע ודאי טמא לא יאכל ספק טמא יאכל, וכתיב כל טהור יאכל בשר, ודאי טהור הוא דיאכל הא ספק טמא ספק טהור לא יאכל, אלא לאו שמע מינה כאן שיש בו דעת לישאל כאן שאין בו דעת לישאל.

וכל הפקח. שיש בו דעת לישאל. אם לא ידע אם הלך במקום טומאה אם לאו, בחזקת טומאה הוא. דספק טומאה ברשות היחיד ספיקו טמא מסוטה ילפינן, דספיקא הוא אם נטמאת אם לאו וספק זה במקום סתירה הוא, דהיינו רשות היחיד, ואמר רחמנא ונסתרה והיא נטמאה, וסוטה יש בה דעת לישאל אם נטמאה אם לאו.

משנה ז

תִּינוֹק שֶׁנִּמְצָא בְּצַד בֵּית הַקְּבָרוֹת וְהַשּׁוֹשַׁנִּים בְּיָדוֹ,

וְאֵין הַשּׁוֹשַׁנִּים אֶלָּא בִּמְקוֹם הַטֻּמְאָה - טָהוֹר,

שֶׁאֲנִי אוֹמֵר: אַחֵר לִקְּטָן וְנָתַן לוֹ.

וְכֵן חֲמוֹר בֵּין הַקְּבָרוֹת -

כֵּלָיו טְהוֹרִין.

ברטנורא משנה ז

ואין השושנים אלא במקום טומאה. שאי אפשר שיקח השושנים אלא אם כן יכנס לבית הקברות.

טהור. כיון דאיכא למתלי באחר, שמא לקטן אחר ונתנן לו, דתינוק אין בו דעת לישאל וספיקו טהור.

וכן חמור. שהיה עומד במקום טהרה ולא ידעינן אם נכנס במקום טומאה.

כליו טהורים. לפי שאין בו דעת לישאל.

משנה ח

תִּינוֹק שֶׁנִּמְצָא בְּצַד הָעִסָּה וְהַבָּצֵק בְּיָדוֹ -

רַבִּי מֵאִיר - מְטַהֵר;

וַחֲכָמִים - מְטַמְּאִים, שֶׁדֶּרֶךְ הַתִּינוֹק לְטַפֵּחַ.

בָּצֵק שֶׁיֶּשׁ בּוֹ נְקִירַת תַּרְנְגוֹלִים, וּמַשְׁקִין טְמֵאִין בְּתוֹךְ

הַבַּיִת,

אִם יֵשׁ בֵּין מַשְׁקִין לַכִּכָּרוֹת כְּדֵי שֶׁיְּנַגְּבוּ אֶת פִּיהֶם בָּאָרֶץ -

הֲרֵי אֵלּוּ טְהוֹרִין;

וּבַפָּרָה וּבַכֶּלֶב - כְּדֵי שֶׁיְּלַחֲכוּ אֶת לְשׁוֹנָם;

וּשְׁאָר כָּל הַבְּהֵמָה - כְּדֵי שֶׁיִּתְנַגֵּב;

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב - מְטַהֵר בַּכֶּלֶב,

שֶׁהוּא פִּקֵּחַ,

שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לְהַנִּיחַ אֶת הַמָּזוֹן וְלֵילֵךְ לַמַּיִם.

ברטנורא משנה ח

תינוק שנמצא בצד עיסה. תינוק טמא שנמצא בצד עיסה טהורה וחתיכה של עיסה זו בידו.

רבי מאיר מטהר. רבי מאיר לטעמיה דחייש למיעוטא וסבר דרוב תינוקות מטפחים בעיסה, ושמא לקח הוא עצמו את הבצק וטימא את העיסה, ומיעוט אין מטפחים ושמא אדם טהור לקח ונתן לו, ועיסה זו בחזקת טהרה עומדת, סמוך מיעוטא לחזקה ואיתרע לה רובא, והוי פלגא ופלגא וטהור לענין תינוק שאין בו דעת לישאל.

וחכמים מטמאים. לטעמייהו דלא חיישי למיעוטא, ורוב תינוקות מטפחים. והלכה כחכמים.

נקירת. נקבים נקבים יש בעיסה מחמת התרנגולים שנקרו בה.

שינגבו את פיהן בארץ. דרך התרנגולים לאחר ששתו מנגבין פיהן בארץ, הילכך אם יש קרקע מפסקת בין משקין לככרות כדי שיוכלו לנגב בה פיהן לאחר ששתו, הככרות טהורים. ואם לאו, טמאים, שהרי נטמאו במשקין טמאים שהיה בפיהן של תרנגולים. ואע"ג דבשיש קרקע מפסקת מספקא לן אם נגבו פיהן אם לא, הוי ספק טומאה בדבר שאין בו דעת לישאל, וספיקו טהור.

שהוא פיקח. ואין דרכו לשתות כל זמן שהוא מוצא לאכול, שהוא אומר כל שעה משקין מצויין ואין כל שעה אוכלין מצויין. והלכה כרבי אליעזר בן יעקב.