טהרות, פרק ד

משנה א

הַזּוֹרֵק טֻמְאָה מִמָּקוֹם לְמָקוֹם,

כִּכָּר לְבֵין הַמַּפְתְּחוֹת, מַפְתֵּחַ לְבֵין הַכִּכָּרוֹת -

טָהוֹר;

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כִּכָּר לְבֵין הַמַּפְתְּחוֹת - טָמֵא,

מַפְתֵּחַ לְבֵין הַכִּכָּרוֹת - טָהוֹר.

ברטנורא משנה א

הזורק. ככר לבין המפתחות. לא שנא זרק ככר טהור לבין מפתחות טמאות, ולא שנא זרק מפתחות טמאות לבין הככרות, ולא נודע אם נגע הככר במפתחות הטמאות, טהור הככר, דסבירא ליה להאי תנא זורק כמי שאין בו דעת לישאל דמי.

רבי יהודה אומר ככר לבין המפתחות טמא. דסבירא ליה לרבי יהודה זורק כמי שיש בו דעת לישאל דמי, וספיקו טמא. מיהו כשזרק [מפתח טמא בין ככרות], טהור, הואיל והטומאה אינה נחה במקום אלא עוברת על הטהור, ספקו טהור. ואין הלכה כרבי יהודה.

וככר ומפתחות דנקט במתניתין, הוא הדין לכל שאר דברים הנזרקים, אלא משום דאורחייהו דאינשי לזרוק ככר ומפתחות זה לזה, משום הכי נקט הני.

משנה ב

הַשֶּׁרֶץ בְּפִי הַחֻלְדָּה,

וּמְהַלֶּכֶת עַל גַּבֵּי כִּכָּרוֹת שֶׁל תְּרוּמָה,

סָפֵק נָגַע סָפֵק לא נָגַע -

סְפֵקוֹ טָהוֹר.

ברטנורא משנה ב

ספק נגע ספק לא נגע ספיקו טהור. ואפילו ברשות היחיד, ואפילו אדם שיש בו דעת לישאל אוחז בטומאה. שאין לטומאה מקום שתהא נחה בו, שכל זמן שהיא בפי חולדה או בפי הכלב אינה חשובה נחה במקום, אלא טומאה עוברת היא, הלכך ספקו טהור, ואפילו אוחז בטומאה האדם שיש בו דעת לישאל.

משנה ג

הַשֶּׁרֶץ בְּפִי הַחֻלְדָּה, וְהַנְּבֵלָה בְּפִי הַכֶּלֶב,

וְעָבְרוּ בֵּין הַטְּהוֹרִים, אוֹ שֶׁעָבְרוּ טְהוֹרִים בֵּינֵיהֶן -

סְפֵקָן טָהוֹר,

מִפְּנֵי שֶׁאֵין לַטֻּמְאָה מָקוֹם.

הָיוּ מְנַקְּרִין בָּהֶן עַל הָאָרֶץ, וְאָמַר:

הָלַכְתִּי לַמָּקוֹם הַלָּז,

וְאֵינִי יוֹדֵעַ אִם נָגַעְתִּי אִם לא נָגַעְתִּי -

סְפֵקוֹ טָמֵא,

מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ לַטֻּמְאָה מָקוֹם.

ברטנורא משנה ג

היו מנקרין בהן. אם השליכו החולדה את השרץ והכלב את הנבילה מפיהם על הארץ והיו מנקרים בה, הרי יש מקום לטומאה וספיקה טמא.

משנה ד

כַּזַּיִת מִן הַמֵּת בְּפִי הָעוֹרֵב,

סָפֵק הֶאֱהִיל עַל הָאָדָם וְעַל הַכֵּלִים בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד,

סְפֵק אָדָם - טָמֵא; סְפֵק כֵּלִים - טָהוֹר.

הַמְמַלֵּא בַּעֲשָֹרָה דְּלָיִים וְנִמְצָא שֶׁרֶץ בְּאֶחָד מֵהֶן -

הוּא טָמֵא, וְכֻלָּן טְהוֹרִין.

הַמְעָרֶה מִכְּלִי לִכְלִי וְנִמְצָא שֶׁרֶץ בַּתַּחְתּוֹן -

הָעֶלְיוֹן טָהוֹר.

ברטנורא משנה ד

ספק אדם. ספק האהיל על האדם טמא. שיש בו דעת לישאל. ואינו טהור מטעמא שהטומאה בפי העורב והיא טומאה עוברת, דכל המאהילין חשובות יש לטומאה מקום, ואפילו הנזרקין.

ספק כלים. ספק האהיל על הכלים.

טהור. שאין בהן דעת לישאל הממלא בעשרה דליים. זה אחר זה.

ונמצא שרץ באחד מהן הוא טמא וכולן טהורים. והני מילי כשאין [לדלי] אגנים. אבל יש לה אגנים, כולן טמאים, דשמא השרץ היה בראשון, והאי דלא נפל עם המים אימור אגנים עכבוהו.

העליון [טהור. ולא חיישינן שמא מן העליון]. נפל לתחתון.

משנה ה

עַל שִׁשָּׁה סְפֵקוֹת שׁוֹרְפִין אֶת הַתְּרוּמָה:

עַל סְפֵק בֵּית הַפְּרַס,

וְעַל סְפֵק עָפָר הַבָּא מֵאֶרֶץ הָעַמִּים,

עַל סְפֵק בִּגְדֵי עַם הָאָרֶץ,

וְעַל סְפֵק כֵּלִים הַנִּמְצָאִין, עַל סְפֵק הָרֻקִּין הַנִּמְצָאִין,

עַל סְפֵק מֵי רַגְלֵי אָדָם שֶׁהֵן כְּנֶגֶד מֵי רַגְלֵי בְּהֵמָה;

עַל וַדַּאי מַגָּעָן שֶׁהוּא סְפֵק טֻמְאָתָן, שׁוֹרְפִין אֶת הַתְּרוּמָה.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אַף עַל סְפֵק מַגָּעָן בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד;

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד - תּוֹלִין, וּבִרְשׁוּת הָרַבִּים - טָהוֹר.

ברטנורא משנה ה

על ספק בית הפרס. כגון תרומה שנכנסה לבית הפרס, דהוא שדה שנחרש בה קבר וספק אם יש בה עצם כשעורה מן המת.

ועל ספק עפר הבא מארץ העמים. דכל עפר הבא מארץ העמים מספקינן ליה ברקב של מת. ושני אלה ארץ העמים ובית הפרס גזרו בהם שיהיו מטמאים במגע ובמשא.

ועל ספיקן של בגדי עם הארץ. דכולהו מספקא לן אם ישבה עליהן אשתו נדה.

ועל ספק כלים הנמצאים. דלא ידעינן אם טמאים הן.

ועל ספק רוקין. דשמא של זב וזבה הן, או דנדה ויולדת.

מי רגלי אדם שהן כנגד מי רגלי בהמה. רבותא קמשמע לן, דלא אמרינן מדהני דבהמה הני נמי דבהמה, ואע"ג דאיכא תרי ספיקי לקולא, ספק דבהמה ספק דאדם, ואפילו אם תמצי לומר דאדם, שמא דאדם טהור.

ורמב”ם פירש על פי התוספתא, כגון שנתערבו מי רגלי אדם טמא עם מי [רגלי] בהמה חצי בחצי בשוה, וזהו שכנגד מי רגלי בהמה, ומספקא לן אם בטלו מראיהן של מי רגלי אדם ויהיו כולן טהורין, או לא בטלו ויהיו כולן טמאין.

על ודאי מגען שהוא ספק טומאתן. יודע ודאי שנגעה בהן תרומה, אבל אינו יודע אם הן טמאים או לא, כדפרשינן ספיקא דכולהו. וחכמים אומרים ברשות היחיד תולין על ספק מגען, ולא שורפים משום דהוי ספק ספיקא לקולא, ספק נגע ספק לא נגע, ואפילו אם תמצי לומר נגע, ספק טמאים ספק טהורים.

ואין הלכה כרבי יוסי דאמר על ספק מגען שורפין.

משנה ו

שְׁנֵי רֻקִּין, אֶחָד טָמֵא וְאֶחָד טָהוֹר -

תּוֹלִין עַל מַגָּעָן וְעַל מַשָֹּׂאָן וְעַל הֶסֵּטָן בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד,

וְעַל מַגָּעָן בִּרְשׁוּת הָרַבִּים בִּזְמַן שֶׁהֵן לַחִין,

וְעַל מַשָֹּׂאָן בֵּין לַחִין וּבֵין יְבֵשִׁין.

הָיָה רֹק יְחִידִי וְנָגַע בּוֹ, וּנְשָֹאוֹ, וֶהֱסִיטוֹ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים -

שׁוֹרְפִין עָלָיו אֶת הַתְּרוּמָה,

וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד.

ברטנורא משנה ו

אחד טמא. לאו טמא ודאי שהוא ידוע דשל זב או של זבה, דאם כן ברשות היחיד לשרוף כשאר כל ספק טומאה, אלא אחד טמא שהוא מסתם רוקין, ואחד טהור דידוע שהוא של אדם טהור. וכיון דאפילו נגע ודאי בטמא זה שהוא סתם רוקין אינו אלא מדרבנן, השתא דאיכא ספק נגע בטהור, תולין ברשות היחיד בין אמגע בין אמשא בין אהיסט בין בלח בין ביבש. ולא יבש כל כך שאין יכול לחזור ולהשרות כמות שהיה, דההוא טהור גמור אפילו ודאי דזב, אלא דיכול לחזור ולהשרות לכמות שהיה.

ועל מגען ברשות הרבים בזמן שהן לחים. אי אפשר שלא ידבק מהן כל שהוא בגוף הנוגע בהן, ויצא מכלל ספק טומאה ברשות הרבים, ודין רשות היחיד יש לו כשנדבק כל שהוא בגוף האדם. אבל רוק יבש שאינו נדבק, אם נגע בו הוי ספק טומאה ברשות הרבים דספיקו טהור.

ועל משאן בין לחין בין יבשין. דכשנתלשה הטומאה ברשות הרבים ונישאת על גבי אדם, לא חשיבא עוד טומאה ברשות הרבים, אלא הרי היא כטומאה ברשות היחיד, כדאמרן.

היה רוק יחידי. מהרוקין הנמצאים, ספק של אדם טמא ספק של אדם טהור.

ונגע בו ונשאו והסיטו. אפילו ברשות הרבים, ואחר כך נגע בתרומה.

שורפים עליו את התרומה. כדתנן ברישא, על ודאי מגען שהוא ספק טומאתן שורפין את התרומה.

משנה ז

אֵלּוּ סְפֵקוֹת שֶׁטִּהֲרוּ חֲכָמִים:

סְפֵק מַיִם שְׁאוּבִים לַמִּקְוֶה,

סְפֵק טֻמְאָה צָפָה עַל פְּנֵי הַמַּיִם,

סְפֵק מַשְׁקִין לִטַּמֵּא - טָמֵא, וּלְטַמֵּא - טָהוֹר,

סְפֵק יָדַיִם לִטַּמֵּא וּלְטַמֵּא וְלִטַּהֵר - טָהוֹר,

סְפֵק רְשׁוּת הָרַבִּים, סְפֵק דִּבְרֵי סוֹפְרִים,

סְפֵק הַחֻלִּין, סְפֵק שְׁרָצִים,

סְפֵק נְגָעִים, סְפֵק נְזִירוּת,

סְפֵק בְּכוֹרוֹת, וּסְפֵק קָרְבָּנוֹת.

ברטנורא משנה ז

ספק מים שאובים. ספק אם נפלו למקוה זה מים שאובים ופסלוהו, או לא נפלו. או שראינו שנפלו בו מים שאובים, ספק אם היה בהן שלושה לוגין שהוא שיעור כדי לפסול את המקוה, או לא היה בהן כשיעור. וכולהו שאר ספיקות מפורשים לקמן בפרקין.

משנה ח

סְפֵק טֻמְאָה צָפָה עַל פְּנֵי הַמַּיִם -

בֵּין בַּכֵּלִים, בֵּין בַּקַּרְקַע.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: בַּכֵּלִים - טָמֵא, וּבַקַּרְקַע - טָהוֹר.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: סְפֵק יְרִידָתוֹ - טָמֵא, וּסְפֵק עֲלִיָּתוֹ - טָהוֹר.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אֲפִלּוּ אֵין שָׁם אֶלָּא מְלא אָדָם וְטֻמְאָה - טָהוֹר.

ברטנורא משנה ח

ספק טומאה צפה על פני המים. ספק אם נגע בטומאה שצפה על פני המים או לא נגע.

בין בכלים בין בקרקע. בין שהמים בכלים בין שהמים בקרקע, טהור, דחשיב כאילו אין מקום לטומאה.

בכלים טמא. דחשיבי כאילו יש מקום לטומאה. ואין הלכה כרבי שמעון.

ספק ירידתו טמא. שדרך אדם כשיורד לבריכה של מים שכל דבר שבמים בא עליו, מחמת ההיסט שמתחיל לרחוץ את עצמו. אבל כשעולה מן המים, הדברים שבמים מתרחקים ממנו והולכים לצדי הבריכה.

אפילו אין שם אלא מלא האדם והטומאה. שהמקום צר בדרך שאי אפשר לו שלא יגע, אפילו הכי טהור, קסבר דטומאה צפה אינה מטמאה. כך מצאתי.

אבל רמב"ם פירש, כל זמן שלא ידע בודאי שנגע בטומאה, טהור. נראה שאם היה בדרך שאי אפשר לו שלא יגע, טמא.

משנה ט

סְפֵק מַשְׁקִין לִטַּמֵּא - טָמֵא,

כֵּיצַד?

טָמֵא שֶׁפָּשַׁט אֶת רַגְלוֹ לְבֵין מַשְׁקִין טְהוֹרִין,

סָפֵק נָגַע סָפֵק לא נָגַע - סְפֵקוֹ טָמֵא.

הָיְתָה כִּכָּר טְמֵאָה בְּיָדוֹ וּזְרָקָהּ לְבֵין מַשְׁקִין טְהוֹרִין,

סָפֵק נָגַע סָפֵק לא נָגַע - סְפֵקוֹ טָמֵא.

וּלְטַמֵּא טָהוֹר –

כֵּיצַד?

הָיְתָה מַקֵּל בְּיָדוֹ וּבְרֹאשָׁהּ מַשְׁקִין טְמֵאִין,

וּזְרָקָהּ לְבֵין כִּכָּרוֹת טְהוֹרִין,

סָפֵק נָגַע סָפֵק לא נָגַע - סְפֵקוֹ טָהוֹר.

ברטנורא משנה ט

ספק משקים ליטמא. משקים טהורים שנולד בהן ספק אם קבלו טומאה אם לאו, ספיקן טמא, כדמפרש ואזיל.

לטמא טהור. ואם המשקין טמאין ויש לנו ספק אם טמאו הדבר הטהור אם לאו, ספיקו טהור.

וזרקה לבין הככרות כו' ספיקו טהור. וכגון שהיה לנו ספק אם לאחר שנח המקל נגעו המשקים בככרות או לא נגעו. דאי בשעת זריקה, הוי ליה טומאה שאין לה מקום, ואפילו בשרץ דאורייתא ספיקו טהור, כיון שהטומאה נזרקה.

ואם תאמר: אכתי תיפוק לי (דטהור) אפילו בשרץ משום דאין בו דעת לישאל. ויש לומר: דאיכא לאוקמי מתניתין כשאדם אוחז הככרות.

משנה י

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר:

סְפֵק מַשְׁקִין לָאֹכָלִים - טָמֵא, וְלַכֵּלִים - טָהוֹר.

כֵּיצַד?

שְׁתֵּי חָבִיּוֹת, אַחַת טְמֵאָה וְאַחַת טְהוֹרָה,

וְעָשָֹה עִסָּה מֵאַחַת מֵהֶן,

סָפֵק מִן הַטְּמֵאָה עָשָֹה, סָפֵק מִן הַטְּהוֹרָה עָשָֹה -

זֶה הוּא סְפֵק מַשְׁקִין לָאֹכָלִין טָמֵא וְלַכֵּלִים טָהוֹר.

ברטנורא משנה י

ספק משקין לאוכלין טמא. קסבר רבי יוסי טומאת משקין לטמא אחרים דאורייתא, דדריש קרא וכל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא, לטמא את אחרים, הלכך ספק משקין לטמא אוכלין, טמא.

ולכלים טהור. דטומאת משקין לטמא כלים מדרבנן, משמונה עשר דבר שגזרו בו ביום. ותנא קמא דפליג עליה דרבי יוסי דריש וכל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא, אבל לא לטמא את אחרים, וטומאת משקין לטמא אוכלים ומשקין דרבנן, הלכך ספק טומאת משקין לטמא אחרים טהור, ואין הלכה כרבי יוסי.

משנה יא

סְפֵק יָדַיִם,

לִטַּמֵּא וּלְטַמֵּא וְלִטַּהֵר - טָהוֹר.

סְפֵק רְשׁוּת הָרַבִּים - טָהוֹר.

סְפֵק דִּבְרֵי סוֹפְרִים:

אָכַל אֹכָלִים טְמֵאִים, שָׁתָה מַשְׁקִים טְמֵאִים,

בָּא רֹאשׁוֹ וְרֻבּוֹ בְּמַיִם שְׁאוּבִין,

אוֹ שֶׁנָּפְלוּ עַל רֹאשׁוֹ וְרֻבּוֹ שְׁלשָׁה לֻגִּין מַיִם שְׁאוּבִים -

סְפֵקוֹ טָהוֹר;

אֲבָל דָּבָר שֶׁהוּא אַב הַטֻּמְאָה, וְהוּא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים -

סְפֵקוֹ טָמֵא.

ברטנורא משנה יא

ספק ידים ליטמא. מי שהיו ידיו טהורות וספק נגע באוכלים טמאים או במשקין טמאין ונטמאו ידיו, ספק לא נגע ולא נטמאו ידיו.

ולטמא. היו ידיו טמאות, ספק נגע באוכלים ומשקין וטמאן, ספק לא נגע.

וליטהר. היו ידיו טמאות וטיהרן, ספק נטהרו כראוי אם לאו. בכל הספיקות הללו, ספיקן טהור.

ספק רשות הרבים. ספק טומאה ברשות הרבים, טהור, שכן מצינו ציבור עושים את הפסח בטומאה, אם טומאה ודאית הותרה לצבור, קל וחומר ספק טומאה.

ספק דברי סופרים. כגון כל הנך דחשיב, דכולהו משמונה עשר דבר שגזרו בו ביום, ומפורשין הן במסכת שבת פרק קמא.

אבל דבר שהוא אב הטומאה והוא מדברי סופרים. כגון דם תבוסה, ונכרים שעשאום כזבים, וכיוצא באלו, אם נסתפק אם נגע בהן אם לא נגע.

ספיקו טמא. ומיהו אב הטומאה מדברי סופרים שהוא עצמו מספק, כגון בית הפרס דאיכא ספיקא אם יש בו עצם כשעורה אם לאו, בהא תנן לעיל דעל ודאי מגען שורפין, ועל ספק מגען אין שורפין, דהוי ספק ספיקא.

משנה יב

סְפֵק הַחֻלִּין -

זוֹ טַהֲרַת פְּרִישׁוּת.

סְפֵק שְׁרָצִים –

כְּשָׁעַת מְצִיאָתָן.

סְפֵק נְגָעִים -

בַּתְּחִלָּה טָהוֹר, עַד שֶׁלֹּא נִזְקַק לַטֻּמְאָה;

מִשֶּׁנִּזְקַק לַטֻּמְאָה - סְפֵקוֹ טָמֵא.

סְפֵק נְזִירוּת –

מֻתָּר.

סְפֵק בְּכוֹרוֹת -

אֶחָד בְּכוֹרֵי אָדָם וְאֶחָד בְּכוֹרֵי בְהֵמָה,

בֵּין טְמֵאָה בֵּין טְהוֹרָה,

שֶׁהַמּוֹצִיא מֵחֲבֵרוֹ עָלָיו הָרְאָיָה.

ברטנורא משנה יב

זו טהרת פרישות. דתנן בגדי עם הארץ מדרס לפרושים, ובגדי פרושים מדרס לאוכלי תרומה. ואם נסתפק אחד מן הפרושים שאוכלין [חוליהן] בטהרה, אם נגע בבגדי עם הארץ אם לא נגע, וכן אוכל תרומה שנסתפק אם נגע בבגדי הפרושים ונטמא בהן לתרומה, ספיקן טהור.

ספק שרצים. השליך שרץ בין הככרות, ספק נגע בככרות בשעה שעבר עליהן, ספק לא נגע, אם מצא אותו שאינו נוגע, הרי הככרות כשעת מציאתן וספיקן טהור.

עד שלא נזקק לטומאה. בפרק ה' דנגעים מפרש כיצד.

ספק נזירות. כגון שאמר הריני נזיר אם יש בכרי הזה מאה כור, הלך ומצאו שנגנב או שאבד, ספק היה בו, ספק לא היה בו, מותר לשתות יין ולהטמא למתים.

ספק בכורות. ספק אם הוא פטר רחם אם לאו.

אחד בכורי אדם. פטור מלתת חמש סלעים לכהן.

ואחד בכורי בהמה טמאה. פטר חמור.

שהמוציא מחבירו עליו הראיה. דאמר ליה לכהן, אייתי ראיה דהוא בכור ושקול.

משנה יג

סְפֵק קָרְבָּנוֹת -

הָאִשָּׁה שֶׁיֵּשׁ עָלֶיהָ סְפֵק חָמֵשׁ לֵדוֹת וּסְפֵק חָמֵשׁ זִיבוֹת,

מְבִיאָה קָרְבָּן אֶחָד, וְאוֹכֶלֶת בַּזְּבָחִים,

וְאֵין הַשְּׁאָר עָלֶיהָ חוֹבָה.

ברטנורא משנה יג

ספק קרבנות כיצד, האשה שיש עליה ספק חמש לידות וכו'.

מביאה קרבן אחד. חטאת העוף הבא על הספק.

ואוכלת בזבחים. שהקרבן הזה לגמור טהרתה בא והרי הוא כטבילה, שאם נטמאת האשה כמה טומאות טבילה אחת עולה לכולן, אף קרבן זה כן.

ואין השאר עליה חובה. לא הצריכוה חכמים להביאן. שאף האחד בקושי התירו להקריבו ספק מליקת חולין למזבח, אלא כדי לעשות לה תקנה ליטהר לאכול בקדשים.