טהרות, פרק ז

משנה א

הַקַּדָּר שֶׁהִנִּיחַ אֶת קְדֵרוֹתָיו וְיָרַד לִשְׁתּוֹת,

הַפְּנִימִיּוֹת - טְהוֹרוֹת, וְהַחִיצוֹנוֹת - טְמֵאוֹת.

אָמַר רַבִּי יוֹסֵי:

בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים?

בְּמֻתָּרוֹת, אֲבָל בַּאֲגוּדוֹת - הַכֹּל טָהוֹר.

הַמּוֹסֵר מַפְתְּחוֹ לְעַם הָאָרֶץ - הַבַּיִת טָהוֹר,

שֶׁלֹּא מָסַר לוֹ אֶלָּא שְׁמִירַת הַמַּפְתֵּחַ.

ברטנורא משנה א

הקדר שהניח את קדרותיו. מוכר הקדרות שהוא חבר, שהניח קדרותיו ברשות הרבים, ורגילין לתת בצדי רשות הרבים אבנים גדולות או יתדות להרחיק העגלות שלא יזיקו הכתלים, ומתוך שהיתדות הללו דוחקות את רשות הרבים, וזה הניח קדרות אצלם, דחק גם הוא את הדרך יותר, והעוברים מתחככים בהן ובגדיהם עוברים על פני אוירן, ובגדי עם הארץ טמאין הן ומטמאין את החיצונות.

במה דברים אמורים במותרות. שהעוברים ושבים מסיטין אותן. אבל באגודות, שאי אפשר להסיטן, הכל טהור. ואין הלכה כרבי יוסי.

שלא מסר לו אלא שמירת המפתח. ולא סמכא דעתיה להכנס, מפני שהוא נתפס עליו כגנב.

משנה ב

הַמַּנִּיחַ עַם הָאָרֶץ בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ עֵר וּמְצָאוֹ עֵר,

יָשֵׁן וּמְצָאוֹ יָשֵׁן, עֵר וּמְצָאוֹ יָשֵׁן -

הַבַּיִת טָהוֹר;

יָשֵׁן וּמְצָאוֹ עֵר - הַבַּיִת טָמֵא; דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵין טָמֵא אֶלָּא עַד מְקוֹם שֶׁהוּא יָכוֹל לִפְשׁוֹט אֶת יָדוֹ וְלִגַּע.

ברטנורא משנה ב

ישן ומצאו ער הבית טמא. כל מה שבבית טמא, דחיישינן שמא כשהקיץ משנתו נגע בכלים שבבית שלא ראה אותם מתחלה כשהיה ישן, שכן דרך בני אדם למשמש ולבדוק במה שלא ראו מעולם. אבל ער ומצאו ער, לא חיישינן, שכבר ראה כל אשר בבית כשהיה ער.

עד מקום שהוא יכול לפשוט את ידו. כל הכלים שיכול להגיע להם כשיושיט ידו מן המקום שהיה ישן שם, חיישינן להו שמא נגע בהם, אבל לא חיישינן שמא הלך בבית ונגע בכלים. והלכה כחכמים.

משנה ג

הַמַּנִּיחַ אֻמָּנִים בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ -

הַבַּיִת טָמֵא; דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵין טָמֵא אֶלָּא עַד מְקוֹם שֶׁהֵן יְכוֹלִין לִפְשׁוֹט אֶת יָדָם וְלִגַּע.

ברטנורא משנה ג

המניח אומנים וכו'. משום דאומנין סמכו דעתייהו למשמש כל אשר בבית, וסלקא דעתך אמינא דבהא מודו חכמים לרבי מאיר דכל הבית טמא, קמ"ל דאפילו באומנין פליגי רבנן עליה, ואמרי דאין טמא אלא עד מקום שהן יכולין לפשוט את ידם וליגע. והלכה כחכמים.

משנה ד

אֵשֶׁת חָבֵר שֶׁהִנִּיחָה לְאֵשֶׁת עַם הָאָרֶץ

טוֹחֶנֶת בְּתוֹךְ בֵּיתָהּ,

פָּסְקָה הָרֵחַיִם - הַבַּיִת טָמֵא.

לא פָּסְקָה הָרֵחַיִם -

אֵין טָמֵא אֶלָּא עַד מְקוֹם שֶׁהִיא יְכוֹלָה לִפְשׁוֹט אֶת יָדָהּ וְלִגַּע.

הָיוּ שְׁתַּיִם,

בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ - הַבַּיִת טָמֵא,

שֶׁאַחַת טוֹחֶנֶת וְאַחַת מְמַשְׁמֶשֶׁת; דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵין טָמֵא אֶלָּא עַד מְקוֹם שֶׁהֵן יְכוֹלִין לִפְשׁוֹט אֶת יָדָן וְלִגַּע.

ברטנורא משנה ד

אשת חבר. שנאמנת על הטהרות, דאשת חבר הרי היא כחבר.

שהניחה לאשת עם הארץ. שאינה נאמנת, דאשת עם הארץ ובניו כמותו, עד שיקבלו עליהם דברי חבירות.

פסקה רחים. גמרה טחינתה ופסקה מלטחון. דכל זמן שהיא עסוקה במלאכתה בריחים אינה הולכת וממשמשת בבית.

וחכמים אומרים וכו'. והלכה כחכמים.

משנה ה

הַמַּנִּיחַ עַם הָאָרֶץ בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ לְשָׁמְרוֹ,

בִּזְמַן שֶׁהוּא רוֹאֶה אֶת הַנִּכְנָסִין וְאֶת הַיּוֹצְאִין,

הָאֹכָלִים, וְהַמַּשְׁקִים, וּכְלֵי חֶרֶס הַפְּתוּחִים -

טְמֵאִים.

אֲבָל הַמִּשְׁכָּבוֹת, וְהַמּוֹשָׁבוֹת,

וּכְלֵי חֶרֶס הַמֻּקָּפִין צָמִיד פָּתִיל -

טְהוֹרִין.

וְאִם אֵינוֹ רוֹאֶה לא אֶת הַנִּכְנָסִין וְלא אֶת הַיּוֹצְאִין,

אֲפִלּוּ מוּבָל, אֲפִלּוּ כָּפוּת - הַכֹּל טָמֵא.

ברטנורא משנה ה

בזמן שהוא רואה. בזמן שבעל הבית יכול לראות הנכנסין בבית והיוצאין מן הבית.

האוכלין והמשקין וכו' טמאין. דחיישינן שמא נגע בהן השומר הזה שהוא עם הארץ.

אבל המשכבות והמושבות וכו' טהורין. שאין עם הארץ עושה משכב ומושב ואינו מטמא בהיסט, דלא גזרו אלא על טומאת מגעו בלבד.

ולא את היושבים. אף על פי שאם עומד רואהו, כיון שאינו רואה את היושב, הכל טמא.

אפילו מובל. אפילו היה השומר הזה שהוא עם הארץ, מובל, שאינו יכול לילך אלא אם כן מובילים אותו.

ואפילו כפות וקשור, הכל טמא.

שלא מטמאינן להו משום משכב ומושב של עם הארץ, אלא משום דחיישינן שמא נכנס שם נכרי או אשה נדה וישבה והסיטה וטמאה את הכל.

משנה ו

הַגַּבָּאִים שֶׁנִּכְנְסוּ לְתוֹךְ הַבַּיִת -

הַבַּיִת טָמֵא.

אִם יֵשׁ עִמָּהֶן גּוֹי,

נֶאֱמָנִים לוֹמַר: לא נִכְנַסְנוּ,

אֲבָל אֵין נֶאֱמָנִים לוֹמַר:

נִכְנַסְנוּ, אֲבָל לא נָגַעְנוּ.

הַגַּנָּבִים שֶׁנִּכְנְסוּ לְתוֹךְ הַבַּיִת -

אֵין טָמֵא אֶלָּא מְקוֹם רַגְלֵי הַגַּנָּבִים;

וּמַה הֵן מְטַמְּאִין?

הָאֹכָלִים, וְהַמַּשְׁקִים, וּכְלֵי חֶרֶס הַפְּתוּחִין;

אֲבָל הַמִּשְׁכָּבוֹת, וְהַמּוֹשָׁבוֹת,

וּכְלֵי חֶרֶס הַמֻּקָּפִין צָמִיד פָּתִיל -

טְהוֹרִים;

אִם יֵשׁ עִמָּהֶן גּוֹי אוֹ אִשָּׁה -

הַכֹּל טָמֵא.

ברטנורא משנה ו

והגבאים שנכנסו לבית. [ישראלים] שהן גבאין של מלך לגבות מיד ישראל כסף גולגולתם ומסים וארנוניות, והן עמי הארץ, ונכנסו לביתו לעבוט עבוטו.

הבית טמא. כל כלי הבית טמא, לפי שמחפשין בכל הבית.

אם יש עמהן גוי נאמנים לומר לא נכנסנו. וכל שכן אם אין עמהן נכרי הן יותר ויותר נאמנים לומר שלא נכנסנו. אלא משום סיפא נקט לה, דקתני אבל אין נאמנים לומר נכנסנו ולא נגענו, דדוקא אם יש עמהן נכרי אין נאמנים, דמרתתי מן הנכרי שמא יענישם אם לא יחפשו כל הבית, ועל כרחך הם ממשמשין כל אשר בבית. אבל אם אין עמהם נכרי, נאמנים אף בזה לומר נכנסנו אבל לא נגענו.

אם יש עמהן גוי או אשה. שגזרו על הנכרים להיות כזבים לכל דבריהם. והאשה, שמא היא נדה או זבה.

משנה ז

הַמַּנִּיחַ אֶת כֵּלָיו בְּחַלּוֹן שֶׁל אוֹדְיָארִין -

רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה - מְטַהֵר;

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: עַד שֶׁיִּתֶּן לוֹ אֶת הַמַּפְתֵּחַ, אוֹ חוֹתָם,

אוֹ עַד שֶׁיַּעֲשֶֹה סִימָן.

הַמַּנִּיחַ אֶת כֵּלָיו מִגַּת זוֹ לְגַת הַבָּאָה -

כֵּלָיו טְהוֹרִין;

וּבְיִשְֹרָאֵל -

עַד שֶׁיֹּאמַר: בְּלִבִּי הָיָה לְשָׁמְרָם.

ברטנורא משנה ז

אודיארין. הבלנין בעלי המרחצאות יש להן חלונות חלונות וכל מי שנכנס למרחץ נותן בגדיו כל אחד בחלון ונועל עליו בדלת שבחלון.

רבי אליעזר בן עזריה מטהר. משעה שנעל הדלת בפני החלון. ולא חיישינן שמא יגע שם אדם טמא, מאחר שנתפס עליו כגנב.

עד שיתן לתוכו מפתח. ואף על פי שנותן המפתח ביד הבלן שהוא עם הארץ, הא תנן לעיל המוסר מפתח לעם הארץ הבית טהור.

או עד שיעשה לו סימן. להכיר בו שלא נגע אדם שם. והלכה כחכמים.

המניח את כליו. כלים שבצר בהם בטהרה בשנה זו, מניח אותם לבצור בהם בטהרה לשנה הבאה.

בנכרי כליו טהורין. גרסינן. כלומר אם הניחן אצל נכרי אין בהם משום איסור יין נסך, דלא חיישינן שמא לקחן הכנעני בלא ידיעת ישראל לעשות בגת.

ובישראל. דחושש להן משום טומאת מגע, טמאים אם הסיח דעתו מהן, עד שיאמר בלבי היה לשמרם.

ויש ספרים דלא גרסינן בנכרי אלא המניח כלי מגת זו לגת הבאה כליו טהורים, ומיירי בכהן הלוקח יין של תרומה מעם הארץ ומניח כליו אצלו כדי שיקח ממנו לגת הבאה, והואיל וכלים של כהן הן, מרתת עם הארץ ולא נגע בהו. אבל אם הכלים הן של ישראל שרוצה לעשות יינו בטהרה, לא מזדהר בהו עם הארץ כולי האי, וחיישינן דלמא נגע בהן אדם טמא, אם הסיח דעתו מהן, עד שיאמר בלבי היה לשמרם.

משנה ח

מִי שֶׁהָיָה טָהוֹר, וְהִסִּיעַ אֶת לִבּוֹ מִלֶּאֱכוֹל -

רַבִּי יְהוּדָה - מְטַהֵר,

שֶׁדֶּרֶךְ טְמֵאִין פּוֹרְשִׁין מִמֶּנּוּ;

וַחֲכָמִים - מְטַמְּאִים.

הָיוּ יָדָיו טְהוֹרוֹת, וְהִסִּיעַ אֶת לִבּוֹ מִלֶּאֱכוֹל,

אַף עַל פִּי שֶׁאָמַר: "יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁלֹּא נִטְמְאוּ יָדַי" -

יָדָיו טְמֵאוֹת, שֶׁהַיָּדַיִם עַסְקָנִיּוֹת.

ברטנורא משנה ח

מי שהיה טהור. כהן שהיה טהור לאכול בתרומה, והסיח דעתו מלאכול עוד בתרומה.

שדרך טמאים פורשים ממנו. הטמאים שיודעים בו שהוא טהור, פורשים ממנו, הלכך לא חיישינן שמא נגע באדם טמא וטמאהו.

וחכמים מטמאין. מאחר שהסיח דעתו. והלכה כחכמים.

היו ידיו טהורות. בהא מודה רבי יהודה דאפילו אמר יודע אני שלא נטמאו ידי.

ידיו טמאות. ופוסלין את התרומה, מאחר שהסיח דעתו מלאכול, לפי שהידים עסקניות הן ונגע ולאו אדעתיה.

משנה ט

הָאִשָּׁה שֶׁנִּכְנְסָה לְהוֹצִיא פַּת לְעָנִי,

וְיָצָאת וּמְצָאַתּוּ עוֹמֵד בְּצַד כִּכָּרוֹת שֶׁל תְּרוּמָה;

וְכֵן הָאִשָּׁה שֶׁיָּצָאת וּמָצָאת אֶת חֲבֶרְתָּהּ

חוֹתָה גֶּחָלִים תַּחַת קְדֵרָה שֶׁל תְּרוּמָה -

רַבִּי עֲקִיבָא - מְטַמֵּא,

וַחֲכָמִים - מְטַהֲרִין.

אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן פִּילָא:

וְכִי מִפְּנֵי מָה רַבִּי עֲקִיבָא מְטַמֵּא וַחֲכָמִים מְטַהֲרִין?

מִפְּנֵי שֶׁהַנָּשִׁים גַּרְגְּרָנִיּוֹת הֵן,

שֶׁהִיא חֲשׁוּדָה לְגַלּוֹת אֶת הַקְּדֵרָה שֶׁל חֲבֶרְתָּהּ,

לֵידַע מַה הִיא מְבַשֶּׁלֶת.

ברטנורא משנה ט

גרגרניות. זוללות ומתאוות למאכל. תרגום כי הייתי זוללה (איכה א'), ארי הויתי גרגרנית. והלכה כחכמים.