תמיד, פרק ג
משנה א
אָמַר לָהֶם הַמְמֻנֶּה:
בּוֹאוּ וְהָפִיסוּ:
מִי שׁוֹחֵט, מִי זוֹרֵק, מִי מְדַשֵּׁן מִזְבֵּחַ הַפְּנִימִי,
מִי מְדַשֵּׁן אֶת הַמְּנוֹרָה, מִי מַעֲלֶה אֵבָרִים לַכֶּבֶשׁ:
הָרֹאשׁ וְהָרֶגֶל, וּשְׁתֵּי הַיָּדַיִם,
הָעֹקֶץ וְהָרֶגֶל, הֶחָזֶה וְהַגֵּרָה וּשְׁתֵּי הַדְּפָנוֹת,
הַקְּרָבַיִם, וְהַסֹּלֶת, וְהַחֲבִתִּים, וְהַיַּיִן.
הֵפִיסוּ, זָכָה מִי שֶׁזָּכָה.
ברטנורא משנה א
אמר להם הממונה בואו והפיסו. הטילו פייס. הוא הגורל המפורש פרק ב' דיומא.
מי שוחט. אע"ג דשחיטה כשרה בזר, תקנו בה פייס, דתחילת עבודת התמיד היא וחביבה להו, אי לא יטילו פייס אתו לאינצויי עלה ואתו בה לידי סכנה.
מי זורק. מקבל הדם הוא הזורק, ומשום דעיקר הקרבן הויא זריקה להכי נקט לה.
מי מדשן מזבח הפנימי. והמדשן הוא המקטיר קטורת. ומשום דדישון תחילת עבודה של קטורת היא, נקט לה. וכן דישון המנורה תחילת ההדלקה. ודישון מזבח הפנימי והמנורה, קודם שחיטת התמיד היה. והא דמדכר בסדר הפייס שוחט וזורק ברישא, משום שהם עיקר עבודה טפי.
העוקץ. האליה.
החזה. כל [השומן] הרואה את הקרקע.
והגרה. מקום שהוא מעלה גרה, הוא הצואר, ובו מחוברים קנה הריאה עם הכבד והלב.
זכה מי שזכה. מי שעלה לו הפייס זורק את הדם, והסמוך לו שוחט. ואף על פי שהשחיטה קודמת לקבלת הדם, מכל מקום, מפני שעבודת הזריקה גדולה מן השחיטה, שהשחיטה כשרה בזר מה שאין כן בזריקה, לפיכך זכה הראשון שהגיע לו הפייס בזריקה, והשני הסמוך לו בשחיטה, והשלישי מדשן מזבח הפנימי ומקטיר הקטורת, והרביעי מדשן את המנורה ומדליק את הנרות, והחמישי מעלה הראש והרגל לכבש, והששי שתי הידים, והשביעי העוקץ דהיינו האליה והרגל, והשמיני החזה והגרה, והתשיעי שתי דפנות, והעשירי הקרבים, והאחד עשר הסולת של מנחת נסכים שהיא קריבה עם התמיד. והשנים עשר חביתי כהן גדול, והשלושה עשר יין של נסכים.
כל אלו שלושה עשר כהנים יוצאים בפייס אחד כמפורש פרק ב' דיומא.
משנה ב
אָמַר לָהֶם הַמְמֻנֶּה:
צְאוּ וּרְאוּ, אִם הִגִּיעַ זְמַן הַשְּׁחִיטָה.
אִם הִגִּיעַ,
הָרוֹאֶה אוֹמֵר: בַּרְקַאי!
מַתְיָא בֶּן שְׁמוּאֵל אוֹמֵר: הֵאִיר פְּנֵי כָּל הַמִּזְרָח!
עַד שֶׁהוּא בְּחֶבְרוֹן?
וְהוּא אוֹמֵר: הֵין!
ברטנורא משנה ב
צאו וראו. על מקום גבוה שהיה להם במקדש.
זמן השחיטה. שהשחיטה פסולה בלילה שנאמר (ויקרא י"ט) "ביום זבחכם".
ברקאי. האיר והבריק השחר.
האיר פני כל המזרח. שלא היה אומר כלום עד שהאירו [כל] פני המזרח, שאין מספיק כשהבריק כנקודה בלבד. והלכה כמתיא בן שמואל.
עד שהוא בחברון. אותן העומדים למטה שואלים לו: הגיע האור בחברון, והוא אומר הין. וכדי להזכיר זכות האבות הקבורים בחברון אומרים כן.
משנה ג
אָמַר לָהֶם:
צְאוּ וְהָבִיאוּ טָלֶה מִלִּשְׁכַּת הַטְּלָאִים.
וַהֲרֵי לִשְׁכַּת הַטְּלָאִים הָיְתָה בְּמִקְצוֹעַ צְפוֹנִית מַעֲרָבִית.
וְאַרְבַּע לְשָׁכוֹת הָיוּ שָׁם:
אַחַת לִשְׁכַּת הַטְּלָאִים,
וְאַחַת לִשְׁכַּת הַחוֹתָמוֹת,
וְאַחַת לִשְׁכַּת בֵּית הַמּוֹקֵד,
וְאַחַת לִשְׁכָּה שֶׁהָיוּ עוֹשִֹין בָּהּ לֶחֶם הַפָּנִים.
ברטנורא משנה ג
מלשכת הטלאים. לשכה שהיו הטלאים של תמידים שם.
לשכת החותמות. של לוקחי סולת למנחה ויין לנסכים, שהיו הולכים אצל הממונה על החותמות ונותנים לו מעות כפי הנסכים שהוא צריך, והוא נותן לו חותם, ומוליך החותם אצל הממונה על הנסכים ומקבל ממנו נסכים. ואותה לשכה שהממונה על החותמות יושב בה היא קרויה לשכת החותמות.
ובמסכת שקלים מפורש שארבעה חותמות היו במקדש, וכתוב עליהם, עגל, זכר, גדי, חוטא. כשמביא חותם שכתוב בו עגל, בידוע שנתן מעות לנסכי פר. זכר, בידוע שנתן מעות לנסכי איל, שתרגום איל, דכרא. גדי, בידוע שנתן מעות לנסכי כבש. חוטא, בידוע שנתן מעות לנסכי מצורע.
לשכת בית המוקד. על שם המדורה שדולקת בה תמיד. קרויה בית המוקד.
משנה ד
נִכְנְסוּ לְלִשְׁכַּת הַכֵּלִים,
וְהוֹצִיאוּ מִשָּׁם תִּשְׁעִים וּשְׁל שָׁה כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב.
הִשְׁקוּ אֶת הַתָּמִיד בְּכוֹס שֶׁל זָהָב.
אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מְבֻקָּר מִבָּעֶרֶב,
מְבַקְּרִין אוֹתוֹ לְאוֹר הָאֲבוּקוֹת.
ברטנורא משנה ד
תשעים ושלושה כלי כסף וכלי זהב. לא אתפרש למה הוצרכו למנין של כלים הללו. ובירושלמי במסכת חגיגה אמרו כנגד תשעים ושלוש אזכרות שבנבואות חגי זכריה ומלאכי.
השקו את התמיד. סמוך לשחיטתו, כדי שיהא עורו נפשט יפה.
בכוס של זהב. אית דאמרי גוזמא קתני דלא של זהב היה, אלא של נחושת יפה כזהב. ואית דאמרי בכוס של זהב ממש, שאין עניות במקום עשירות.
אף על פי שמבוקר. דתמיד טעון ביקור ממום ארבעה ימים קודם שחיטתו, דומיא דשה הפסח.
משנה ה
מִי שֶׁזָּכָה בַּתָּמִיד,
מוֹשְׁכוֹ, וְהוֹלֵךְ לְבֵית הַמִּטְבְּחַיִם.
וּמִי שֶׁזָּכוּ בָּאֵבָרִים הוֹלְכִין אַחֲרָיו.
בֵּית הַמִּטְבְּחַיִם הָיָה לִצְפוֹנוֹ שֶׁל מִזְבֵּחַ,
וְעָלָיו שְׁמוֹנָה עַמּוּדִים נַנָּסִין,
וּרְבִיעִין שֶׁל אֶרֶז עַל גַּבֵּיהֶן,
וְאֻנְקְלָיוֹת שֶׁל בַּרְזֶל הָיוּ קְבוּעִין בָּהֶן,
וּשְׁלשָׁה סְדָרִים הָיָה לְכָל אֶחָד וְאֶחָד,
שֶׁבָּהֶן תּוֹלִין וּמַפְשִׁיטִין,
עַל שֻׁלְחָנוֹת שֶׁל שַׁיִשׁ שֶׁבֵּין הָעַמּוּדִים.
ברטנורא משנה ה
לצפונו של מזבח. דתמיד עולה הוא, ועולה טעונה צפון.
שמונה עמודים ננסים. עמודים של אבן נמוכים.
ורביעית של ארז. חתיכות מרובעות של ארז היו על העמודים.
אונליות. כעין ווים. אנציני"ש בלע"ז.
היו קבועים, באותן רביעיות של ארז, ותולין בהן הבהמה.
ושלושה סדרים. של אונקליות זו למעלה מזו היה בכל חתיכת עץ, לתלות בהמה גדולה או קטנה.
על שלחנות של שיש שבין העמודים. שעליהם מדיחין הקרבים. והיה אפשר לעשותן של זהב, שאין עניות במקום עשירות, ולא עשאום אלא של שיש לפי שהזהב מרתיח ומסריח, והשיש מקרר ומצנן ומעמידו שלא יסריח.
משנה ו
מִי שֶׁזָּכוּ בְּדִשּׁוּן מִזְבֵּחַ הַפְּנִימִי וְהַמְּנוֹרָה, הָיוּ מַקְדִּימִין,
וְאַרְבָּעָה כֵּלִים בְּיָדָם:
הַטֶּנִי וְהַכּוּז, וּשְׁנֵי מַפְתְּחוֹת.
הַטֶּנִי דּוֹמֶה לְתַרְקָב גָּדוֹל שֶׁל זָהָב, מַחֲזִיק קַבַּיִן וָחֵצִי;
וְהַכּוּז דּוֹמֶה לְקִתּוֹן גָּדוֹל שֶׁל זָהָב;
וּשְׁנֵי מַפְתְּחוֹת:
אֶחָד יוֹרֵד לְאַמַּת הַשֶּׁחִי,
וְאֶחָד פּוֹתֵחַ כֵּיוָן.
ברטנורא משנה ו
הטני. לשון ושמת בטנא. דומה לסל ופיו רחב.
והכוז. קיתון בלשון ערבי קורין אלכו"ז.
שני מפתחות. לפתוח שני מנעולים שבפשפש הצפוני.
תרקב. כלי שמחזיק שלושה קבין. ולשון תרקב, תרי וקב. ודומה היה לתרקב אבל לא היה מחזיק אלא קביים וחצי, ושל זהב היה.
אחד יורד לאמת השחי. הפשפש הצפוני דתנן לקמן בא לו לפשפש הצפוני היו לו שני מנעולין, האחד היה למטה בפנים בתחתיתו של פתח, והיה הכהן הרוצה ליכנס מכניס אמת ידו בחור שבכותל עד בית השחי שלו\ ופותח בידו דרך פנים, והאחר פותח במפתח מיד בלא טורח כשאר כל הפתחים.
כיון. כמו [פסחים ל"ז ע"ב] יעשנה בדפוס ויקבענה כיון, כלומר מהר בלא טורח.
משנה ז
בָּא לוֹ לְפִשְׁפֵּשׁ הַצְּפוֹנִי.
וּשְׁנֵי פִשְׁפְּשִׁין הָיוּ לוֹ לְשַׁעַר הַגָּדוֹל:
אֶחָד בַּצָּפוֹן, וְאֶחָד בַּדָּרוֹם.
שֶׁבַּדָּרוֹם לא נִכְנַס בּוֹ אָדָם מֵעוֹלָם,
וְעָלָיו הוּא מְפֹרָשׁ עַל יְדֵי יְחֶזְקֵאל (יחזקאל מד, ב)
"וַיֹּאמֶר אֵלַי ה',
הַשַּׁעַר הַזֶּה סָגוּר יִהְיֶה לא יִפָּתֵחַ
וְאִישׁ לא-יָבֹא בוֹ,
כִּי ה' אֱלהֵי-יִשְֹרָאֵל בָּא בוֹ וְהָיָה סָגוּר".
נָטַל אֶת הַמַּפְתֵּחַ וּפָתַח אֶת הַפִּשְׁפֵּשׁ, נִכְנַס לַתָּא,
וּמִן הַתָּא אֶל הַהֵיכָל, עַד שֶׁהוּא מַגִּיעַ לְשַׁעַר הַגָּדוֹל.
הִגִּיעַ לְשַׁעַר הַגָּדוֹל,
הֶעֱבִיר אֶת הַנֶּגֶר, וְאֶת הַפּוֹתְחָיוֹת, וּפְתָחוֹ.
לא הָיָה שׁוֹחֵט הַשּׁוֹחֵט,
עַד שֶׁשּׁוֹמֵעַ קוֹל שַׁעַר הַגָּדוֹל שֶׁנִּפְתַּח.
ברטנורא משנה ז
ושני פשפשין היו לו לשער הגדול. הוא שער ההיכל. והיו לו דלתות בתחילת עובי הכותל שהיה עביו שש אמות, ודלתות אחרות לסוף עביו לצד פנים. ושני פשפשין הנך שני פתחים קטנים אחד מימין שער הגדול ואחד משמאלו רחוק קצת מן השער. אותו שבדרום כתיב סגור יהיה לא יפתח בשל עתיד, ומסתמא כן היה בבית עולמים, אבל פשפש שבצפון היה פותחו על ידי חור שאצלו שתוחב בו ידו עד השחי וכופף ידו בפנים, ועל ידי מנעול אחר שבו שנפתח לאלתר בלי טורח.
ופותח הפשפש ונכנס משם לתא. והיא לשכה אחת הפתוחה להיכל.
ומן התא נכנס להיכל. והולך בחלל ההיכל עד השער הגדול שבסוף עובי הכותל מבפנים ופותחו ובא לו אל שער השני ועומד בפנים ופותחו.
נגר. בריח שמבריח מקצה הדלת לקצה הדלת. פירוש אחר, נגר היינו היתד הנעוץ אחורי הדלת בנקב שבאסקופה.
ואת הפותחות. המנעולים והמסגרות.
משנה ח
מִירִיחוֹ הָיוּ שׁוֹמְעִין קוֹל שַׁעַר הַגָּדוֹל שֶׁנִּפְתַּח.
מִירִיחוֹ הָיוּ שׁוֹמְעִין קוֹל הַמַּגְרֵפָה.
מִירִיחוֹ הָיוּ שׁוֹמְעִין קוֹל הָעֵץ שֶׁעָשָֹה בֶּן קָטִין מוּכְנִי לַכִּיּוֹר.
מִירִיחוֹ הָיוּ שׁוֹמְעִין קוֹל גְּבִינִי כָּרוֹז.
מִירִיחוֹ הָיוּ שׁוֹמְעִין קוֹל הֶחָלִיל.
מִירִיחוֹ הָיוּ שׁוֹמְעִין קוֹל הַצִּלְצָל.
מִירִיחוֹ הָיוּ שׁוֹמְעִין קוֹל הַשִּׁיר.
מִירִיחוֹ הָיוּ שוֹמְעִים קוֹל הַשּׁוֹפָר.
וְיֵשׁ אוֹמְרִים:
אַף קוֹלוֹ שֶׁל כֹּהֵן גָּדוֹל,
בְּשָׁעָה שֶׁהוּא מַזְכִּיר אֶת הַשֵּׁם בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים.
מִירִיחוֹ הָיוּ מְרִיחִים רֵיחַ פִּטּוּם הַקְּטֹרֶת.
אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן דִּגְלַאי:
עִזִּים הָיוּ לְבֵית אַבָּא בְּהַר מִכְוָר,
וְהָיוּ מִתְעַטְּשׁוֹת מֵרֵיחַ פִּטּוּם הַקְּטֹרֶת.
ברטנורא משנה ח
מיריחו היו שומעים קול שער הגדול. ומירושלים עד יריחו עשר פרסאות.
המגריפה. מין כלי נגון שהיה במקדש, עשרה נקבים היו בו, וכל אחד ואחד מוציא מאה מיני זמר, וקולו נשמע עד למרחוק.
בן קטין. שם אדם וכהן גדול היה, ועשה גלגל לכיור לשקעו בבור שלא יהיו מימיו נפסלים בלינה, שכל דבר שנתקדש בכלי שרת נפסל בלינה וביוצא ובטבול יום, וכשהיו מעלים אותו מן הבור לקדש בו ידיהם ורגליהם היה קול הגלגל נשמע עד יריחו.
גביני כרוז. כהן ששמו גביני, שהיה מכריז בכל בוקר בבית המקדש עמדו כהנים לעבודתכם.
חליל. צלמיצלי"ש בלע"ז, בערבי מזמא"ר, וקולו נשמע למרחוק. ויש אומרים פיפר"י בלע"ז.
צלצל. צמבל"י בלע"ז.
מכוור. שם מקום.
משנה ט
מִי שֶׁזָּכָה בְּדִשּׁוּן מִזְבֵּחַ הַפְּנִימִי,
נִכְנַס וְנָטַל הַטֶּנִי, וְהִנִּיחוֹ לְפָנָיו,
וְהָיָה חוֹפֵן וְנוֹתֵן לְתוֹכוֹ.
וּבָאַחֲרוֹנָה, כִּבֵּד אֶת הַשְּׁאָר לְתוֹכוֹ,
וְהִנִּיחוֹ, וְיָצָא.
מִי שֶׁזָּכָה בְּדִשּׁוּן הַמְּנוֹרָה,
נִכְנַס וּמָצָא שְׁנֵי נֵרוֹת מִזְרָחִיִּים דּוֹלְקִים -
מְדַשֵּׁן אֶת הַשְּׁאָר, וּמַנִּיחַ אֶת אֵלּוּ דּוֹלְקִים בִּמְקוֹמָן.
מְצָאָן שֶׁכָּבוּ -
מְדַשְּׁנָן, וּמַדְלִיקָן מִן הַדּוֹלְקִים,
וְאַחַר כָּךְ מְדַשֵּׁן אֶת הַשְּׁאָר.
וְאֶבֶן הָיְתָה לִפְנֵי הַמְּנוֹרָה, וּבָהּ שָׁלשׁ מַעֲלוֹת,
שֶׁעָלֶיהָ הַכֹּהֵן עוֹמֵד וּמֵטִיב אֶת הַנֵּרוֹת.
וְהִנִּיחַ אֶת הַכּוּז עַל מַעֲלָה שְׁנִיָּה, וְיָצָא.
ברטנורא משנה ט
ובאחרונה. שלא היה רק מעט דשן ולא היה יכול ליקח בחפניו, כיבד שאר הדשן לתוך הטני.
והניחו. לטני שם ויצא. אבל מיד לא היה מוציאו, שכיון שצריך לתת הדשן אצל המזבח קדמה כמו דשון המנורה, ממתין עד לאחר זריקת התמיד, שהיה עושה הטבת שתי נרות וגומר השלמת דשון המנורה, ואז היו שניהם מוציאין זה הטני וזה הכוז, ושופכין הדשן במקום אחד אצל המזבח ונבלעים שם במקומן.
ומצא שתי נרות מזרחיות דולקים. האי תנא סבר מנורה מזרח ומערב היא מונחת. ופעמים שמוצא גם השאר דולקים, ונקט שתי נרות מזרחיות דולקים, משום דשאר נרות אפילו דולקים מכבן ומדשנן, ואילו שתי נרות אם מצאן דלוקים אינו מכבן.
ועוד, משום דקתני בסיפא מצאן שכבו לאלו מזרחיות חוזר ומדליקן, ובשאר נרות מצאן שכבו אינו מדליקן עד הערב.
מדשן את השאר. חמש נרות שלצד מערב, מסיר מהן השמן הישן והפתילה הישנה והדשן, ונותן הכל בכוז, ונותן שמן חדש ופתילה חדשה, ולאחר שחיטת התמיד וזריקת דמו, מדשן השני מזרחיות ונותן בהן שמן ופתילה חדשה.
והא דמפסיק ההטבה בשחיטת התמיד וזריקת דמו ואינו מטיבן כולן יחד, משום דכתיב (שמות ל') "בבוקר בבוקר בהטיבו את הנרות", אמרה תורה חלק ההטבה לשני בקרים, ועביד הטבת חמש נרות ברישא והדר הטבת שתי נרות, משום דכיון דאתחיל, עביד רובא. והאי דלא עביד שיתא והדר חד, משום דכתיב "בהטיבו את הנרות", [אין] הטבת נרות פחות משתים.
והני מילי בזמן שאין הנס, כגון לאחר שמת שמעון הצדיק. אבל קודם שמת שמעון הצדיק שהיה נר מערבי דולק תמיד בדרך נס, כדתניא מחוץ לפרוכת העדות, עדות הוא שהשכינה שורה בישראל, זו נר מערבי שנותן בה שמן כמדת חברותיה וממנה היה מתחיל ובה היה מסיים, כשהיה בא להיטיב השתי נרות מזרחיות, לא היה מדשן אלא הנר הראשון בלבד ומטיבו, ומניח הנר השני הסמוך לו דולק עד הערב שמדליק את הנרות וממנו מדליק כל הנרות האחרים, ואחר שהדליק שאר הנרות מטיבו ומדשנו לנר זה בערב ומדליקו. ואע"ג דכתיב בהטיבו את הנרות דאין הטבה פחות משתים, הכי עדיף טפי שלא להיטיב כי אם נר אחד מן השתי נרות מזרחיות, ולהניח הנר השני דולק שלא להטיבו עד הערב, כדי לפרסם הנס שהוא דולק תמיד.
ומה שמיטיב חמש שלצד מערב תחילה, ולא חמש לצד מזרח ולבסוף שתים של מערב ומהם היה לו להדליק, ולא עביד הכי משום דכתיב (ויקרא כ"ד) "להעלות נר תמיד מחוץ לפרוכת העדות יערוך אותו לפני ה'", אמרה תורה קבע נר להדליק ממנו שאר נרות, ואיזה זה נר שני של צד מזרח, והוא קרוי נר מערבי, דכי עייל בהיכל בההוא נר פגע ברישא, ואין מעבירין על המצות, ואיכא למימר בההוא אתוקם הנס והוקבע להדליק ממנו. ובנר ראשון אי אפשר, דהא כתיב לפני ה', מאותו נר של צד שכינה שהוא לצד מערב, ואין נר ראשון קרוי לפני ה'.
מצאן שכבו. השתים מזרחיות. כגון לאחר שמת שמעון הצדיק.
מדשנן ומדליקן מן הדולקים. לא שהיה נותן פתילה חדשה ושמן חדש כדרך הטבת הנרות, שהרי לעולם אין מטיבין שני נרות מזרחיות אלא לאחר שחיטת התמיד כדי להפסיק בין הטבת חמש להטבת שתים, אלא מדשנן היינו שמסיר הדשן שבראש הפתילה הישנה, ומגביהה ומדליקה, כדי להיות ניכר יפה הפסק שבין הטבת חמש נרות לשתים. ואם אין בנרות דולקים מדליקן ממזבח העולה.
ומדשן את השאר. זו הטבת חמש הנרות, שנותן פתילה חדשה ושמן חדש ומניחן כבויות עד הערב שבא ומדליק. ומדשן דהכא אינו כמו מדשן של שנים מזרחית דלעיל.
ולאחר שחיטת התמיד וזריקת דמו חוזר ומדשן [המזרחית] ונותן שמן ופתילה חדשה ומניחה עד הערב כבויה. ונר שניה שקרויה מערבית כמו כן מדשן ומסיר השמן והפתילה ישנה, ונותן שמן חדש ומדליקה ממזבח העולה כדי להדליק ממנה בערב הנרות האחרות, שנר מערבי הוקבע להדליק ממנו נרות אחרות, ולכך נמי מדליקה אם מצאה כבויה קודם שחיטת התמיד, כיון שצריך מכל מקום להדליקה כשבא ומטיב לאחר שחיטה.
כך מצאתי פירוש משנה זו בפירושי רבינו ברוך בר יצחק, והוא המחוור שבכל הפירושים.
ודברי רמב"ם במשנה זו תמהים מאד, וגם מה שסובר שהטבת הנרות היא הדלקתן ושהיו מדליקין הנרות של מנורה כולן בבוקר כדרך שמדליקין בערב, פליאה נשגבה בעיני, ולא שמעתי ולא ראיתי לאחד מרבותי שסובר כן.
ואבן היתה לפני המנורה. לפי שהמנורה גבוהה שמונה עשר טפחים, והיה צריך לעלות למקום גבוה כדי להיטיב את הנרות.
ובה שלוש מעלות. כנגד שלוש העלאות שכתובות במנורה, בהעלותך את הנרות, והעלה את נרותיה, להעלות נר תמיד.
והניח הכוז ויצא. עד לאחר זריקת דם התמיד שאז עושה הטבת שתי נרות והוציאו, וכן חבירו הוציא את הטני. וכשהוציאו השתחוו בגמר העבודה, ולא עכשיו, שעדיין לא נגמר עבודתן.