תרומות, פרק י

משנה א

בָּצָל שֶׁנְּתָנוֹ בְּתוֹךְ עֲדָשִׁים.

אִם שָׁלֵם - מֻתָּר; וְאִם חִתְּכוֹ - בְּנוֹתֵן טַעַם;

וּשְׁאָר כָּל הַתַּבְשִׁיל,

בֵּין שָׁלֵם בֵּין מְחֻתָּךְ - בְּנוֹתֵן טַעַם.

רַבִּי יְהוּדָה - מַתִּיר בַּצַּחֲנָה,

שֶׁאֵינוֹ אֶלָּא לִטּוֹל אֶת הַזֻּהֲמָא.

ברטנורא משנה א

(בצל שנתנו לתוך עדשים. [של חולין] והוא הדין בצל של תרומה שנתנו לתוך עדשים.)

[בצל שנתנו לתוך עדשים. בצל של תרומה שנתנו לתוך עדשים [של חולין]] וה"ה לבצל של חולין שנתנו לתוך עדשים של תרומה. ומיירי כגון שנתנו בעדשים אחר בישולו ויצאו ממנו מימיו, שאז אין הבצל כשהוא שלם פולט בעדשים ולא בולע מהם. אבל אם נתבשל הבצל בעדשים פשיטא דיהיב ובלע טעמא, אף כשהוא שלם.

בנותן טעם. דטעים להו כהן, שמותר בחולין ובתרומה. אי אית בהו טעמא דתרומה הכל אסור לזרים, ואי לא הכל חולין כשהיה.

ושאר כל תבשיל. כגון שום וקפלוט, וכיוצא בהן.

מתיר בצחנה. אם נתן בצל של תרומה בצחנה, שהם דגים קטנים הכבושות בציר, נוטל את הבצל והצחנה מותר, ובלבד שיהיה הבצל שלם שלא נימוח ולא נתערב עם הצחנה. שאין הבצל ניתן לתוכו אלא להעביר זוהמת הדגים ולא כדי ליתן בו טעם. ואין הלכה כרבי יהודה.

משנה ב

תַּפּוּחַ שֶׁרִסְּקוֹ וּנְתָנוֹ לְתוֹךְ עִסָּה וְחִמְּצָהּ -

הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה.

שְֹעוֹרִים שֶׁנָּפְלוּ לְתוֹךְ הַבּוֹר שֶׁל מַיִם,

אַף עַל פִּי שֶׁהִבְאִישׁוּ מֵימָיו - מֻתָּרִין.

ברטנורא משנה ב

תפוח של תרומה שרסקו ונתנו כשהוא מרוסק וכתוש לתוך העיסה וחמצה, הואיל וחולין מחמת התרומה נתחמצה, העיסה אסורה לזרים.

אע"פ שהבאישו. מחמת השעורים של תרומה, מימיו מותרים.

משנה ג

הָרוֹדֶה פַּת חַמָּה וּנְתָנָהּ עַל פִּי חָבִית שֶׁל יֵין תְּרוּמָה -

רַבִּי מֵאִיר - אוֹסֵר;

וְרַבִּי יְהוּדָה - מַתִּיר.

רַבִּי יוֹסֵי - מַתִּיר בְּשֶׁל חִטִּים, וְאוֹסֵר - בְּשֶׁל שְֹעוֹרִים,

מִפְּנֵי שֶׁהַשְֹּׂעוֹרִים שׁוֹאֲבוֹת.

ברטנורא משנה ג

הרודה. הוצאת הפת מן התנור נקראת 'רדייה'.

ונתנה על פי חבית של יין של תרומה. דהשתא הפת קולטת ושואבת מריח היין.

רבי מאיר אוסר. דסבר ריחא מילתא היא.

ורבי יהודה מתיר. דסבר ריחא לאו מילתא היא.

מפני שהשעורים שואבות. מושכות מלחלוחית יין של תרומה. והלכה כרבי יוסי.

משנה ד

תַּנּוּר שֶׁהִסִּיקוֹ בְּכַמּוֹן שֶׁל תְּרוּמָה וְאָפָה בּוֹ -

הַפַּת מֻתֶּרֶת,

שֶׁאֵין טַעַם כַּמּוֹן, אֶלָּא רֵיחַ כַּמּוֹן.

ברטנורא משנה ד

אלא ריח כמון. דדוקא ריח של (פטום) [כמון] נכנס לתוך הפת, וריחא לאו מלתא היא בין בתרומה בין בכל איסורין שבתורה. ואי משום דהוסק התנור בתרומה, אין איסורה אסור הנאה.

משנה ה

תִּלְתָּן שֶׁנָּפְלָה לְתוֹךְ הַבּוֹר שֶׁל יַיִן,

בַּתְּרוּמָה וּבְמַעֲשֵֹר שֵׁנִי -

אִם יֵשׁ בַּזֶּרַע כְּדֵי לִתֵּן טַעַם, אֲבָל לא בָּעֵץ;

בַּשְּׁבִיעִית וּבְכִלְאֵי הַכֶּרֶם וְהֶקְדֵּשׁ -

אִם יֵשׁ בַּזֶּרַע וּבָעֵץ כְּדֵי לִתֵּן טַעַם.

ברטנורא משנה ה

תלתן. בערבי חולב"א, ובלע"ז פינגריג"ו.

אבל לא בעץ. אע"פ שטעם עצו ופריו שוה, אין העץ מצטרף עם הפרי לאסור יין של חולין, לפי שאין העץ קדוש בתרומה. אבל שביעית וכלאים והקדש - אף העץ אסור. והעץ של תלתן ביין נותן טעם לשבח הוא.

משנה ו

מִי שֶׁהָיוּ לוֹ חֲבִילֵי תִלְתָּן שֶׁל כִּלְאֵי הַכֶּרֶם,

יִדָּלֵקוּ.

הָיוּ לוֹ חֲבִילֵי תִלְתָּן שֶׁל טֶבֶל -

כּוֹתֵשׁ וּמְחַשֵּׁב כַּמָּה זֶרַע יֵשׁ בָּהֶם,

וּמַפְרִישׁ אֶת הַזֶּרַע, וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְהַפְרִישׁ אֶת הָעֵץ.

אִם הִפְרִישׁ -

לא יֹאמַר: אֶכְתֹּשׁ וְאֶטֹּל אֶת הָעֵץ וְאֶתֵּן אֶת הַזֶּרַע,

אֶלָּא נוֹתֵן הָעֵץ עִם הַזֶּרַע.

ברטנורא משנה ו

ידלקו. שאף העץ נאסר, וכלאי הכרם טעונים שרפה דכתיב (דברים כב) "פן תקדש המלאה", פן תוקד אש.

ומחשב כמה זרע יש בהן. דתרומה נטלת במחשבה ובאומד הדעת.

ואין צריך להפריש את העץ. ואע"פ שטעם עצו ופריו שוין.

ואם הפריש. קודם כתישה, אינו יכול לכתוש ולהפריש מן הזרע וישאר העץ לעצמו, דכיון שקרא עליו שם תרומה, צריך ליתנו לכהן.

משנה ז

זֵיתֵי חֻלִּין שֶׁכְּבָשָׁן עִם זֵיתֵי תְרוּמָה,

פְּצוּעֵי חֻלִּין עִם פְּצוּעֵי תְרוּמָה,

פְּצוּעֵי חֻלִּין עִם שְׁלֵמֵי תְרוּמָה, אוֹ בְּמֵי תְרוּמָה -

אָסוּר;

אֲבָל שְׁלֵמֵי חֻלִּין עִם פְּצוּעֵי תְרוּמָה - מֻתָּר.

ברטנורא משנה ז

שכבשן עם זיתי תרומה. דרך זיתים לכבשן במים ובמלח, וכשזיתי חולין פצועין דהיינו כתושים או מרוסקים, בולעים מזיתי תרומה אף אם זיתי תרומה הם שלימים. ואף אם כבשן במים שנכבשו בהן זיתי תרומה אסור.

אבל שלימי חולין. כשזיתי חולין שלימין, אף אם כבשן עם זיתי [תרומה] פצועין אין בולעין מהן.

משנה ח

דָּג טָמֵא שֶׁכְּבָשׁוֹ עִם דָּג טָהוֹר.

כָּל גָּרָב שֶׁהוּא מַחֲזִיק סָאתַיִם,

אִם יֶשׁ בּוֹ מִשְׁקַל עֲשָֹרָה זוּז בִּיהוּדָה,

שֶׁהֵן חָמֵשׁ סְלָעִים בַּגָּלִיל, דָּג טָמֵא -

צִירוֹ אָסוּר.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: רְבִיעִית בְּסָאתַיִם.

וְרַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אֶחָד מִשִּׁשָּׁה עָשָֹר בּוֹ.

ברטנורא משנה ח

גרב. חבית.

כל גרב שהוא מחזיק סאתים. אם נכבש דג טמא עם הרבה דגים טהורים בתוך חבית, והחבית מחזיק סאתים, ויש מציר דג טמא משקל עשר זוזים של יהודה, שהם חמש סלעים של גליל, וכל השאר ציר דג טהור, שנמצא ציר של דג טמא אחד מתשע מאות וששים של דג טהור, אסור. ואם היה הציר של דג טמא פחות מכן, מותר.

רבי יהודה אומר רביעית לסאתים. כשיהיה רביעית לוג של ציר טמא, בתוך סאתים של טהור, אסור הכל, פחות מכן מותר. ושיעור זה הוא קרוב למאתים. ואף על גב דרבי יהודה סבר מין במינו לא בטיל, שאני ציר דזיעה בעלמא הוא ואין איסורו אלא מדרבנן, לכך אמר רבי יהודה דבטל בקרוב למאתים.

ורבי יוסי אומר. דבטל בשש עשרה. והלכתא דציר בטל ביותר מאלף, אם יש יותר מאלף מדג טהור ואחד מדג טמא הכל מותר, ואם לאו הכל אסור.

משנה ט

חֲגָבִים טְמֵאִים שֶׁנִּכְבְּשׁוּ עִם חֲגָבִים טְהוֹרִים,

לא פָּסְלוּ אֶת צִירָם.

הֵעִיד רַבִּי צָדוֹק עַל צִיר חֲגָבִים טְמֵאִים, שֶׁהוּא טָהוֹר.

ברטנורא משנה ט

לא פסלו את צירן. דהקלו בציר של חגבים טמאים שאינו אוסר, מפני שאין להם דם ואינו אלא לחלוחית בעלמא.

שהוא טהור. לא מבעיא דאינו אוסר את תערובתו אלא הוא עצמו טהור. והלכה כעדותו של רבי צדוק.

משנה י

כָּל הַנִּכְבָּשִׁים זֶה עִם זֶה מֻתָּרִים, אֶלָּא עִם הֶחָסִית.

חָסִית שֶׁל חֻלִּין עִם חָסִית שֶׁל תְּרוּמָה,

יָרָק שֶׁל חֻלִּין עִם חָסִית שֶׁל תְּרוּמָה - אָסוּר;

אֲבָל חָסִית שֶׁל חֻלִּין עִם יָרָק שֶׁל תְּרוּמָה - מֻתָּר.

ברטנורא משנה י

כל הנכבשים זה עם זה. ירקות חולין שנכבשו עם ירקות של תרומה, אין התרומה אוסרת את החולין.

חוץ מן החסית. שום ולוף ובצל וכרתי קרויים חסית, דאגב חורפייהו יהבי טעמא בכל מידי דנכבשין עמהן. וכשהן של תרומה אוסרים בין ירק בין חסית של חולין. ושאר ירקות של תרומה אינן אוסרים כשהן נכבשים, אבל מבושלים או נשלקים אוסרים.

משנה יא

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: כָּל הַנִּשְׁלָקִים עִם הַתְּרָדִים אֲסוּרִים,

מִפְּנֵי שֶׁהֵם נוֹתְנִין אֶת הַטַּעַם.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: כְּרוּב שֶׁל שִׁקְיָא עִם כְּרוּב שֶׁל בַּעַל - אָסוּר,

מִפְּנֵי שֶׁהוּא בּוֹלֵעַ.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כָּל הַמִּתְבַּשְּׁלִין זֶה עִם זֶה מֻתָּרִים,

אֶלָּא עִם הַבָּשָֹר.

רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי אוֹמֵר: הַכָּבֵד אוֹסֶרֶת וְאֵינָהּ נֶאֱסֶרֶת,

מִפְּנֵי שֶׁהִיא פּוֹלֶטֶת וְאֵינָהּ בּוֹלַעַת.

ברטנורא משנה יא

רבי יוסי אומר כל הנשלקים עם התרדים אסורים. רבי יוסי פליג אתנא קמא, וסבר דכל שאר ירקות אינן אוסרים אפילו נשלקים, חוץ מן התרדים של איסור, כגון של תרומה ושל כלאי הכרם שהן נותנים טעם בשליקתן.

כרוב של שקי. הגדל בארץ יבשה שצריך להשקותה, אם [שלקו] עם כרוב של תרומה הגדל בארץ לחה, שאין צריך להשקותה אסור, דשל שקי מחמת יבשותו הוא בולע.

רבי עקיבא אומר. כל איסור והיתר המתבשלים זה עם זה, והם מין אחד, מותרים, שאין נותנים טעם זה בזה, חוץ מבשר איסור והיתר שנתבשלו יחד דאסור. ולית הלכתא כחד מהנך תנאי, אלא כתנא קמא בלבד דאמר כל הנכבשים מותרים חוץ מן החסית, אבל מבושלים או שלוקים כולן אוסרים.

הכבד אוסרת. כבד של טרפה שבשלה עם היתר, אוסרת כל המתבשל עמה.

ואינה נאסרת. אם נתבשלה עם דבר אסור, דמתוך שהיא טרודה לפלוט תדיר רבוי דם שבה, לא בלעה. והלכתא: כבד שנתבשלה אפילו היא של היתר אסור לאוכלה, ואוסרת כל מה שנתבשל עמה לפי שהיא מלאה דם. ופולטת וחוזרת ובולעת מהדם שפלטה. ואין לה תקנה בבישול, אלא אם כן הבהבה באור תחילה יפה, וכן נהגו העם.

משנה יב

בֵּיצָה שֶׁנִּתְבַּשְּׁלָה בְּתַבְלִין אֲסוּרִין -

אֲפִלּוּ חֶלְמוֹן שֶׁלָּהּ אָסוּר, מִפְּנֵי שֶׁהוּא בּוֹלֵעַ.

מֵי שְׁלָקוֹת וּמֵי כְבָשִׁים שֶׁל תְּרוּמָה אֲסוּרִים לַזָּרִים.

ברטנורא משנה יב

בתבלים אסורים. כגון תבלין של תרומה או של ערלה וכלאי הכרם.

אפילו חלמון. האודם של ביצה שהוא מבפנים, וכל שכן החלבון שהוא מבחוץ.

מי כבשים ומי שלקות. שנכבשו או נשלקו בהן תרומה, אסורים לזרים.