תרומות, פרק ג

משנה א

הַתּוֹרֵם קִשּׁוּת וְנִמְצֵאת מָרָה, אֲבַטִּיחַ וְנִמְצָא סָרוּחַ -

תְּרוּמָה וְיַחֲזֹר וְיִתְרֹם.

הַתּוֹרֵם חָבִית שֶׁל יַיִן וְנִמְצֵאת שֶׁל חֹמֶץ.

אִם יָדוּעַ שֶׁהָיְתָה שֶׁל חֹמֶץ עַד שֶׁלֹּא תְּרָמָהּ,

אֵינָהּ תְּרוּמָה;

אִם מִשֶּׁתְּרָמָהּ הֶחֱמִיצָה, הֲרֵי זוֹ תְּרוּמָה;

אִם סָפֵק, תְּרוּמָה וְיַחֲזֹר וְיִתְרֹם.

הָרִאשׁוֹנָה אֵינָהּ מְדַמַּעַת בִּפְנֵי עַצְמָהּ,

וְאֵין חַיָּבִין עָלֶיהָ חֹמֶשׁ;

וְכֵן הַשְּׁנִיָּה.

ברטנורא משנה א

התורם וכו'. בשוגג איירי, ואפ"ה יחזור ויתרום, דהוי קרוב למזיד משום דהוה ליה [למטעמיה].

ונמצאת של חומץ כו', שהתורם מן החומץ על היין אין תרומתו תרומה, דיין וחומץ שני מינים הן.

אם ספק. עד שלא תרמה החמיצה או לאחר שתרמה החמיצה.

תרומה ויחזור ויתרום. ונותן שתיהן לכהן, וכהן נותן לו דמי הראשונה שהיא גדולה מן השניה, שהשניה מתמעטת כפי מה שעולה תרומת הראשונה, ולפי שהכהן הוא המוציא מחבירו, ואנן קיימא לן בכל דוכתא 'המוציא מחבירו עליו הראיה', לפיכך אינו לוקח בלא דמים אלא הקטנה, וצריך שיתן לו דמי הגדולה שהיא הראשונה.

הראשונה אינה מדמעת בפני עצמה. אם נפלה לפחות ממאה של חולין אין נעשית מדומע, דשמא אינה תרומה אלא השניה היא תרומה, וכן השניה אינה מדמעת בפני עצמה שמא הראשונה תרומה ולא השניה.

ואין חייבים עליה חומש. זר שאכל הראשונה לבדה או השניה לבדה, אינו משלם חומש כדין שאר אוכלי תרומה בשגגה.

משנה ב

נָפְלָה אַחַת מֵהֶן לְתוֹךְ הַחֻלִּין,

אֵינָהּ מְדַמַּעְתָּן.

נָפְלָה שְׁנִיָּה לְמָקוֹם אַחֵר,

אֵינָהּ מְדַמַּעְתָּן.

נָפְלוּ שְׁתֵּיהֶן לְמָקוֹם אֶחָד,

מְדַמְּעוֹת כַּקְּטַנָּה שֶׁבִּשְׁתֵּיהֶן.

ברטנורא משנה ב

מדמעות כקטנה שבשתיהן. כשיעור השניה שהיא קטנה שבשתיהן, ואם יש בחולין מאה כנגד הקטנה אין נעשים מדומע, אלא נוטל מן החולין כשיעור אלו השתי תרומות שנפלו בהן, ונותנן לכהן, והשאר חולין כמו שהיו.

משנה ג

הַשֻּׁתָּפִין שֶׁתָּרְמוּ זֶה אַחַר זֶה -

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: תְּרוּמַת שְׁנֵיהֶם תְּרוּמָה;

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: תְּרוּמַת הָרִאשׁוֹן תְּרוּמָה.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אִם תָּרַם הָרִאשׁוֹן כַּשִּׁעוּר,

אֵין תְּרוּמַת הַשֵּׁנִי תְּרוּמָה;

וְאִם לא תָּרַם הָרִאשׁוֹן כַּשִּׁעוּר,

תְּרוּמַת הַשֵּׁנִי תְּרוּמָה.

ברטנורא משנה ג

תרומת שניהם תרומה. היינו דתרומת כל אחת מהן חציה תרומה וחציה חולין, נמצא כשתרמו שניהם מחמישים סאין, זה סאה וזה סאה, שלא קדשה תרומה כי אם חצי סאה בשל זה וחצי סאה בשל זה, כל אחד כפי חלקו.

אם תרם הראשון כשעור. אחד מחמישים כשעור שנתנו חכמים, תרומתו תרומה. והלכה כרבי יוסי דלפרושי מלתייהו דחכמים קאתי.

ואית דמפרשי אם תרם הראשון כשעור מה שתרם חברו אח"כ, תרומתו תרומה, דחזינן דהוה ניחא ליה להיאך בתראה במה שתרם הראשון, שהרי היתה דעתו מסכמת עמו בשיעור התרומה. ופירוש ראשון נראה בעיני עיקר.

משנה ד

בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים?

בְּשֶׁלֹּא דִּבֵּר.

אֲבָל הִרְשָׁה אֶת בֶּן בֵּיתוֹ,

אוֹ אֶת עַבְדּוֹ, אוֹ אֶת שִׁפְחָתוֹ לִתְרוֹם -

תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה.

בִּטֵּל -

אִם עַד שֶׁלֹּא תָּרַם בִּטֵּל, אֵין תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה;

וְאִם מִשֶּׁתָּרַם בִּטֵּל, תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה.

הַפּוֹעֲלִים אֵין לָהֶן רְשׁוּת לִתְרוֹם,

חוּץ מִן הַדָּרוֹכוֹת, שֶׁהֵן מְטַמְּאִים אֶת הַגַּת מִיָּד.

ברטנורא משנה ד

במה דברים אמורים. הא דפליג רבי עקיבא לעיל ואמר תרומת שניהם תרומה.

בשלא דבר. שלא נטל רשות מחבירו לתרום אלא תרם מדעתו.

אבל הרשה. שנתן בעל הבית רשות לתרום תרומתו תרומה.

בטל. אם לאחר שמינה שליח לתרום בטל שליחותו לאחר שהלך השליח מלפניו.

חוץ. בעלים עמי הארץ שהשכירו פועלים חברים כדי להפריש תרומה בטהרה, רשאים לתרום עד שלא יגעו בו הבעלים עם הארץ ויטמאו את התרומה, מפני שהן מטמאים את הגת, שהבעלים עמי הארץ מיד כשהתחילו הדורכים לדרוך והלכו בגת שתי וערב, אינם נזהרים יותר מליגע בגתן ומטמאים אותה, לפי שהם חושבים שמיד כשהתחילו לדרוך הפרישו החברים תרומה גדולה. הילכך מפרישים החברים הדורכים מן היין כדי שיעור תרומה הצריכה לכל הגת מיד כשהלכו בה שתי וערב. שאם יבואו בעלים ויטמאו הגת קודם שיגמרו, יש להן יין מזומן להפריש על הכל בטהרה.

משנה ה

הָאוֹמֵר תְּרוּמַת הַכְּרִי זֶה בְּתוֹכוֹ, וּמַעַשְֹרוֹתָיו בְּתוֹכוֹ,

תְּרוּמַת מַעֲשֵֹר זֶה בְּתוֹכוֹ -

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: קָרָא שֵׁם.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: עַד שֶׁיֹּאמַר בִּצְפוֹנוֹ אוֹ: בִּדְרוֹמוֹ.

רַבִּי אֶלְעָזָר חִסְמָא אוֹמֵר: הָאוֹמֵר תְּרוּמַת הַכְּרִי מִמֶּנּוּ עָלָיו - קָרָא שֵׁם.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: הָאוֹמֵר עִשֹּׂוּר מַעֲשֵֹר זֶה עָשׁוּי תְּרוּמַת מַעֲשֵֹר עָלָיו -

קָרָא שֵׁם.

ברטנורא משנה ה

קרא שם. וצריך לתרום ולעשר מתוכו, ואינו יכול להפריש עליו ממקום אחר. ואע"ג דרחמנא קרייה לתרומה ראשית, ובעינן שיהיו שיריה נכרים, כיון דאמר 'בתוכו' - משמע באמצע הכרי תהא התרומה, והא איכא סביביו שהם שיריה נכרים.

עד שיאמר בצפונו או בדרומו. אע"ג דבתוכו משמע באמצעיתו, לא הוי מקום מסויים, והרי הוא כאילו לא אמר כלום עד שיאמר בצפונו או בדרומו. וכן הלכה.

תרומת הכרי ממנו עליו קרא שם. דלא בעינן שיריה נכרים.

עשור מעשר זה וכו'. רבי אליעזר בן יעקב פליג ארבי שמעון, דאמר תרומת מעשר זה בתוך הכרי קרא שם, וקאמר דתרומת מעשר זה בתוכו קודם שהופרש המעשר לא קרא שם, אבל לאחר שהופרש המעשר, אם אמר תרומת מעשר עליו קרא שם. ולית הלכתא כחד מינייהו אלא כחכמים בלבד.

משנה ו

הַמַּקְדִּים תְּרוּמָה לַבִּכּוּרִים, מַעֲשֵֹר רִאשׁוֹן לִתְרוּמָה,

מַעֲשֵֹר שֵׁנִי לָרִאשׁוֹן,

אַף עַל פִּי שֶׁהוּא עוֹבֵר בְּלא תַעֲשֶֹה - מַה שֶּׁעָשָֹה עָשׁוּי,

שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כב, כח) "מְלֵאָתְךָ וְדִמְעֲךָ לא תְאַחֵר".

ברטנורא משנה ו

שנאמר מלאתך ודמעך לא תאחר. הכי קאמר: אע"פ שהוא עובר בלא תעשה, שנאמר "מלאתך ודמעך לא תאחר", אעפ"כ מה שעשה עשוי. 'מלאתך' אלו הבכורים שמתמלאים בבכיר, 'ודמעך' זו תרומה, ומעשר ראשון נמי יש בו תרומת מעשר. 'לא תאחר' - לא תשנה הסדר.

משנה ז

וּמִנַּיִן שֶׁיִּקְדְּמוּ הַבִּכּוּרִים לַתְּרוּמָה;

זֶה קָרוּי תְּרוּמָה וְרֵאשִׁית,

וְזֶה קָרוּי תְּרוּמָה וְרֵאשִׁית,

אֶלָּא יִקְדְּמוּ הַבִּכּוּרִים, שֶׁהֵן בִּכּוּרִים לַכֹּל,

וּתְרוּמָה לָרִאשׁוֹן, שֶׁהִיא רֵאשִׁית,

וּמַעֲשֵֹר רִאשׁוֹן לַשֵּׁנִי, שֶׁיֶּשׁ בּוֹ רֵאשִׁית.

ברטנורא משנה ז

זה קרוי תרומה וראשית. בכורים קרויין תרומה דאמר מר [פסחים לח:] ותרומת ידך (דברים יב) אלו בכורים דכתיב בהו (שם כו) "ולקח הכהן הטנא מידך". וקרויין ראשית, "ראשית בכורי אדמתך" (שמות כג). תרומה קרוי תרומה "את משמרת תרומתי" (במדבר יח) וקרויה "ראשית דגנך" (דברים יח).

בכורים שהן בכורים לכל. לשון בכורים דריש, לכך קרינהו רחמנא בכורים. אי נמי משום דכתיבי בפרשת כי תשא עד שלא נצטוו על התרומות.

שיש בו ראשית. דבמעשר ראשון יש בו תרומת מעשר, והתרומה קרויה ראשית, לפיכך דין הוא שיקדים ראשון לשני.

משנה ח

הַמִּתְכַּוֵּן לוֹמַר: תְּרוּמָה וְאָמַר: מַעֲשֵֹר;

מַעֲשֵֹר וְאָמַר: תְּרוּמָה;

עוֹלָה וְאָמַר: שְׁלָמִים; שְׁלָמִים וְאָמַר: עוֹלָה;

שֶׁאֵינִי נִכְנָס לְבַיִת זֶה וְאָמַר: לָזֶה;

שֶׁאֵינִי נֶהֱנֶה לָזֶה, וְאָמַר: לָזֶה -

לא אָמַר כְּלוּם, עַד שֶׁיִּהְיוּ פִּיו וְלִבּוֹ שָׁוִין.

ברטנורא משנה ח

עד שיהיו פיו ולבו שוין. דכתיב (שם כג) "מוצא שפתיך תשמור" וכתיב (שמות לד) "כל נדיב לב", הא כיצד? בעינן גומר בלבו ומוציא בשפתיו.

משנה ט

הַנָּכְרִי וְהַכּוּתִי

תְּרוּמָתָן תְּרוּמָה, וּמַעַשְֹרוֹתֵיהֶן מַעֲשֵֹר, וְהֶקְדֵּשָׁן הֶקְדֵּשׁ.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֵין לַנָּכְרִי כֶּרֶם רְבָעִי;

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: יֶשׁ לוֹ.

תְּרוּמַת הַנָּכְרִי מְדַמַּעַת וְחַיָּבִים עָלֶיהָ חֹמֶשׁ;

וְרַבִּי שִׁמְעוֹן - פּוֹטֵר.

ברטנורא משנה ט

הנכרי והכותי תרומתן תרומה. אם הפרישו תרומה מן התבואה שלהן, אבל אם תרם הנכרי משל ישראל בשליחותו אין תרומתו תרומה, כדדרשינן מ"כן תרימו גם אתם" (במדבר יח) מה אתם בני ברית אף שלוחכם בני ברית.

וחכמים אומרים יש לו. והלכה כחכמים.

תרומת הנכרי מדמעת. אם נפלה לפחות ממאה נעשה הכל מדומע ואסור לזרים.

וחייבין עליה חומש. זר שאכלה בשגגה משלם קרן וחומש.

ורבי שמעון פוטר. מחומש אבל מודה הוא דמדמעת. ואין הלכה כרבי שמעון.