תרומות, פרק ה

משנה א

סְאָה תְּרוּמָה טְמֵאָה שֶׁנָּפְלָה לְפָחוֹת מִמֵּאָה חֻלִּין,

אוֹ לְמַעֲשֵֹר רִאשׁוֹן, אוֹ לְמַעֲשֵֹר שֵׁנִי, אוֹ לְהֶקְדֵּשׁ -

בֵּין טְמֵאִין בֵּין טְהוֹרִים יִרְקָבוּ.

אִם טְהוֹרָה הָיְתָה אוֹתָהּ הַסְּאָה,

יִמָּכְרוּ לַכֹּהֲנִים בִּדְמֵי תְרוּמָה, חוּץ מִדְּמֵי אוֹתָהּ סְאָה.

וְאִם לְמַעֲשֵֹר רִאשׁוֹן נָפְלָה,

יִקְרָא שֵׁם לִתְרוּמַת מַעֲשֵֹר.

וְאִם לְמַעֲשֵֹר שֵׁנִי אוֹ לְהֶקְדֵּשׁ נָפְלָה,

הֲרֵי אֵלּוּ יִפָּדוּ.

וְאִם טְמֵאִים הָיוּ אוֹתָן הַחֻלִּין -

יֵאָכְלוּ נִקּוּדִים אוֹ קְלָיוֹת, אוֹ יִלּוֹשׁוּ בְּמֵי פֵרוֹת,

אוֹ יִתְחַלְּקוּ לְעִסּוֹת, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא בְּמָקוֹם אֶחָד כַּבֵּיצָה.

ברטנורא משנה א

סאה תרומה טמאה שנפלה לפחות ממאה חולין. דתרומה טמאה נמי עולה באחת ומאה.

ירקבו. דאי אפשר לכהן לאכלה משום תרומה טמאה. והא דלא תנן ידלקו, משום דחיישינן דלמא אדמדליק להו אתי בהו לידי תקלה ואתי למיכל מנייהו, משום דדמוע קיל להו לאינשי, ולא מזדהרי ביה כולי האי.

אם טהורה היתה אותה סאה. וגם החולין טהורים ימכרו לכהנים בדמי תרומה, שדמיה פחותים, לפי שאין לה אוכלים מרובים, וגם אם נטמאת לא חזיא לאכילה.

חוץ מדמי אותה סאה. שצריך ליתנה לכהן.

ואם למעשר ראשון טהור שלא נטלה ממנו תרומת מעשר נפלה. יבקש מן הלוי שיחליפם לו בחולין, ויעשם הלוי תרומת מעשר על טבלו.

ואם למעשר שני והקדש טהורים נפלה. יפדו ויאכל דמי המעשר בירושלים, והדמוע ימכור לכהנים בדמי תרומה חוץ מדמי אותה סאה.

ואם טמאים היו. החולין והמעשר ראשון שנפלה בהן תרומה טהורה, דהשתא לא מצי למעבדינהו תרומת מעשר על מקום אחר. מפריש עליו תרומת מעשר וימכרנו לכהנים, ויאכלום הכהנים. 'נקודים' פירוש ביובש, כמו "יבש היה נקודים" (יהושע ט).

או קליות. כי היכי דלא תתכשר התרומה הטהורה שיש בה לקבל טומאה, דכל אוכל שלא בא עליו משקה משבעה משקים אינו מוכשר לקבל טומאה.

או ילושו במי פירות. כגון מי תותים ורמונים דלא מכשרי.

או יחלקום לעיסות. שיתן פחות מכביצה בכל עיסה ועיסה, דאוכל שהוא פחות מכביצה אינו מקבל טומאת אוכלים, ואינו מטמא טומאת אוכלים.

ואי קשיא מאי שנא מסאה תרומה טמאה שנפלה בחולין טהורים, דאמרינן ירקבו משום דעושה הכל תרומה ונחשב כתרומה טמאה וטהורה שנתערבו, וא"כ תרומה טהורה וחולין טמאים נמי שנתערבו יחשבו כתרומה טהורה וטמאה שנתערבו ויהיו אסורים באכילה.

ויש לומר : דלא דמי, דלעיל הנך חולין נעשו כתרומה ליאסר לזרים מכוח תרומה טמאה, הלכך לכהנים נמי אסירי כדין תרומה טמאה, אבל הנך חולין דהכא, אין נעשים תרומה אלא מכוח תרומה טהורה, הלכך שריין לכהנים כתרומה טהורה.

משנה ב

סְאָה תְּרוּמָה טְמֵאָה שֶׁנָּפְלָה לְתוֹךְ מֵאָה חֻלִּין טְהוֹרִין -

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: תֵּרוֹם וְתִשָֹּׂרֵף,

שֶׁאֲנִי אוֹמֵר: סְאָה שֶׁנָּפְלָה הִיא סְאָה שֶׁעָלְתָה.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: תַּעֲלֶה וְתֵאָכֵל נִקּוּדִים אוֹ קְלָיוֹת, אוֹ תִּלּוֹש בְּמֵי פֵרוֹת,

אוֹ תִּתְחַלֵּק לְעִסּוֹת, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא בְּמָקוֹם אֶחָד כַּבֵּיצָה.

ברטנורא משנה ב

סאה תרומה טמאה שנפלה למאה חולין טהורים. והשתא התרומה עולה באחד ומאה, ולא נעשה הכל מדומע, והחולין טהורים לא הוכשרו לקבל טומאה, ולא טמאתן התרומה טמאה.

תרום ותשרף. כשם שאם היתה תרומה טהורה תעלה ותאכל, כך הטמאה תרום ותשרף. והאי תישרף דומיא דתרקב, שאסור ליהנות ממנה בשעה ששורפה, דאי שריית ליה ליהנות ממנה, אתי למיכלה, דסבור שהיא מותרת על ידי ביטול.

תעלה ותאכל נקודים. ביובש, כוליה כדפרשינן לעיל. והלכה כחכמים.

משנה ג

סְאָה תְּרוּמָה טְהוֹרָה שֶׁנָּפְלָה לְמֵאָה חֻלִּין טְמֵאִין,

תַּעֲלֶה וְתֵאָכֵל נִקּוּדִים אוֹ קְלָיוֹת, אוֹ תִּלּוֹש בְּמֵי פֵרוֹת,

אוֹ תִּתְחַלֵּק לְעִסּוֹת, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא בְּמָקוֹם אֶחָד כַּבֵּיצָה.

ברטנורא משנה ג

תעלה ותאכל. בהא מודה רבי אליעזר דאף אותה סאה נאכלת, משום דלעיל תרומה טמאה נפלה, אע"פ שנתבטלה בחולין הטהורים, מכל מקום כשמגביהה שם תרומה עליה וחוזרת לשמה הראשון. אבל הכא דטהורה נפלה, אע"פ שהחולין היו טמאים, כשמגביהה חזרה לשם תרומה טהורה כמו שהיתה.

משנה ד

סְאָה תְּרוּמָה טְמֵאָה

שֶׁנָּפְלָה לְמֵאָה סְאָה תְּרוּמָה טְהוֹרָה -

בֵּית שַׁמַּאי - אוֹסְרִים;

וּבֵית הִלֵּל - מַתִּירִין.

אָמְרוּ בֵּית הִלֵּל לְבֵית שַׁמַּאי.

הוֹאִיל וּטְהוֹרָה אֲסוּרָה לַזָּרִים וּטְמֵאָה אֲסוּרָה לַכֹּהֲנִים,

מַה טְּהוֹרָה עוֹלָה, אַף טְמֵאָה תַּעֲלֶה.

אָמְרוּ לָהֶם בֵּית שַׁמַּאי: לא!

אִם הֶעֱלוּ הַחֻלִּין הַקַּלִּין, הַמֻּתָּרִין לַזָּרִים, אֶת הַטְּהוֹרָה,

תַּעֲלֶה תְּרוּמָה הַחֲמוּרָה, הָאֲסוּרָה לַזָּרִים, אֶת הַטְּמֵאָה?

לְאַחַר שֶׁהוֹדוּ -

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: תֵּרוֹם וְתִשָֹּׂרֵף.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אָבְדָה בְּמִעוּטָהּ.

ברטנורא משנה ד

בית שמאי אוסרים. דסברי תרומה טמאה שנתערבה בטהורה אינה עולה באחד ומאה, כדמפרש טעמא לקמן.

לאחר שהודו. בית שמאי לדברי בית הלל. משום דהקשו להם בית הלל לבית שמאי ומה תרומה טהורה שהיא במיתה אצל הזרים עולה, טמאה שהיא בעשה אצל כהן לא כל שכן, וחזרו בית שמאי להורות כדברי בית הלל.

תרום ותשרף. והשאר מותר.

אבדה במעוטה. כיון דהכל תרומה ואין כאן גזל השבט, אפילו לתרום אין צריך. והלכה כחכמים.

משנה ה

סְאָה תְּרוּמָה שֶׁנָּפְלָה לְמֵאָה,

הִגְבִּיהָהּ וְנָפְלָה לְמָקוֹם אַחֵר -

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: מְדַמַּעַת כִּתְרוּמָה וַדַּאי.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵינָהּ מְדַמַּעַת, אֶלָּא לְפִי חֶשְׁבּוֹן.

ברטנורא משנה ה

כתרומה ודאי. רבי אליעזר לטעמיה, דאמר שאני אומר סאה שנפלה היא סאה שעלתה.

אינה מדמע אלא לפי חשבון. והסאה שהגביה אין בה אלא חלק אחד ממאה תרומה, והשאר חולין.

משנה ו

סְאָה תְּרוּמָה שֶׁנָּפְלָה לְפָחוֹת מִמֵּאָה וְנִדַּמְּעוּ,

וְנָפַל מִן הַמְדֻמָּע לְמָקוֹם אַחֵר -

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: מְדַמַּעַת כִּתְרוּמָה וַדַּאי.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵין הַמְדֻמָּע מְדַמֵּעַ אֶלָּא לְפִי חֶשְׁבּוֹן.

וְאֵין הַמְחֻמָּץ מַחֲמִיץ אֶלָּא לְפִי חֶשְׁבּוֹן,

וְאֵין מַיִם שְׁאוּבִים פּוֹסְלִים אֶת הַמִּקְוֶה אֶלָּא לְפִי חֶשְׁבּוֹן.

ברטנורא משנה ו

אין המדומע מדמע אלא לפי חשבון. לפי מה שיש תרומה בסאה זו של דימוע בעינן מאה מן החולין, ולא בעינן מאה סאין כנגד כל אותה סאה של דימוע, שאינה נחשבת כולה תרומה לאסור חולין שניים.

ואין המחומץ מחמץ אלא לפי חשבון. עסה של חולין שנתחמצה בשאור של תרומה, הרי כולה אסורה לזרים. ואם נפל מאותה עיסה לתוך עיסה אחרת של חולין וחמצתה, אינה אוסרת אלא לפי חשבון שאור של תרומה שמעורב בה, ולא מתסרה אחרונה אא"כ נפל מן הראשונה שיעור גדול כל כך, שיש בשאור של תרומה המעורב בה כדי לחמץ האחרונה בלא צירוף החולין המדומעין.

ואין מים שאובים פוסלים את המקוה אלא לפי חשבון. מקוה שיש בו עשרים ואחד סאים מי גשמים, ממלא בכתף תשע עשרה סאים ופותקן למקוה דרך המשכה והן טהורין. ואע"ג דשלושה לוגין מים שאובים פוסלים את המקוה, השאובה כשרה כשהיא דרך המשכה, והיה שם רוב שיעור המקוה שהם עשרים ואחד סאים מי גשמים. והיינו לפי חשבון, דאין השאובים פוסלין המקוה כשהן דרך המשכה אלא אם כן הם עשרים [סאים] מים שאובים, שאין שם רוב שיעור מקוה ממי גשמים. והלכה כחכמים.

משנה ז

סְאָה תְּרוּמָה שֶׁנָּפְלָה לְמֵאָה,

הִגְבִּיהָהּ וְנָפְלָה אַחֶרֶת, הִגְבִּיהָהּ וְנָפְלָה אַחֶרֶת -

הֲרֵי זוֹ מֻתֶּרֶת, עַד שֶׁתִּרְבֶּה תְּרוּמָה עַל הַחֻלִּין.

ברטנורא משנה ז

הגביהה. כדין תרומה שעולה באחד ומאה.

הרי זו מותרת. וצריך להרים.

עד שתרבה תרומה על החולין. דהיינו עד שיפלו שם חמישים ואחד של תרומה, אבל מחצה על מחצה שרי.

משנה ח

סְאָה תְּרוּמָה שֶׁנָּפְלָה לְמֵאָה,

וְלא הִסְפִּיק לְהַגְבִּיהָהּ עַד שֶׁנָּפְלָה אַחֶרֶת -

הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה.

וְרַבִּי שִׁמְעוֹן - מַתִּיר.

ברטנורא משנה ח

עד שנפלה אחרת. סאה אחרת של תרומה.

הרי זו אסורה. דכמו שנפלו בבת אחת דמי.

ורבי שמעון מתיר. כשלא נודע לו נפילה ראשונה עד שנפלה שניה, מודה רבי שמעון דכמאן דנפלו בבת אחת דמי. כי פליג היכא דנודע לו בינתים, ולא הספיק להרים עד שנפלה אחרת, רבי שמעון סבר כיון דעומד להרים כמורם דמי, ואזדא לטעמיא דאית ליה בעלמא (פסחים יג: ב"ק עו:) כל העומד ליזרק כזרוק דמי, וחכמים אומרים השתא מיהת לא הורמה. והלכה כחכמים.

משנה ט

סְאָה תְּרוּמָה שֶׁנָּפְלָה לְמֵאָה, וּטְחָנָן וּפָחֲתוּ -

כְּשֵׁם שֶׁפָּחֲתוּ הַחֻלִּין, כָּךְ פָּחֲתָה הַתְּרוּמָה, וּמֻתָּר.

סְאָה תְּרוּמָה שֶׁנָּפְלָה לְפָחוֹת מִמֵּאָה, וּטְחָנָן וְהוֹתִירוּ -

כְּשֵׁם שֶׁהוֹתִירוּ הַחֻלִּין, כָּךְ הוֹתִירָה הַתְּרוּמָה, וְאָסוּר.

אִם יָדוּעַ שֶׁהַחִטִּים שֶׁל חֻלִּין יָפוֹת מִשֶּׁל תְּרוּמָה, מֻתָּר.

סְאָה תְּרוּמָה שֶׁנָּפְלָה לְפָחוֹת מִמֵּאָה, וְאַחַר כֵּן נָפְלוּ שָׁם חֻלִּין -

אִם שׁוֹגֵג, מֻתָּר; וְאִם מֵזִיד, אָסוּר.

ברטנורא משנה ט

וטחנן. כולן בבת אחת.

ופחתו. לא אמרינן חולין פחתו ולא התרומה, ואין כאן מאה ואחד ואסור.

ואם ידוע שהחיטים של חולין יפות משל תרומה מותר. דשל חולין הותירו ושל תרומה לא הותירו ויש כאן אחד ומאה. ואע"ג דמעיקרא נאסרו, חזרו והותרו בטחינה, ואפילו לכתחילה יכול לטחון כדי להתירן.

ואם מזיד אסור. קנסוהו רבנן לפי שבטל איסור לכתחילה, והוא הדין לכל איסורים שבתורה שבטלן במזיד שהן אסורים.