תרומות, פרק ו

משנה א

הָאוֹכֵל תְּרוּמָה שׁוֹגֵג,

מְשַׁלֵּם קֶרֶן וָחֹמֶשׁ.

אֶחָד הָאוֹכֵל וְאֶחָד הַשּׁוֹתֶה וְאֶחָד הַסָּךְ,

אֶחָד תְּרוּמָה טְהוֹרָה וְאֶחָד תְּרוּמָה טְמֵאָה,

מְשַׁלֵּם חֻמְשָׁהּ וְחֹמֶשׁ חֻמְשָׁהּ.

אֵינוֹ מְשַׁלֵּם תְּרוּמָה אֶלָּא חֻלִּין מְתֻקָּנִים,

וְהֵם נַעֲשִֹין תְּרוּמָה. וְהַתַּשְׁלוּמִין תְּרוּמָה.

אִם רָצָה הַכֹּהֵן לִמְחוֹל, אֵינוֹ מוֹחֵל.

ברטנורא משנה א

האוכל תרומה שוגג משלם קרן וחומש. כדכתיב (ויקרא כב) "כי יאכל קדש בשגגה ויסף חמישיתו עליו". והחומש הוא רביעית מה שאכל, כגון אם אכל תרומה ששוה דינר, משלם דינר ורביע שהם בין הכל חמשה רביעיות דינר, נמצא הקרן עם חומשו חמשה, וכל חומשים האמורים בתורה כך הם.

אחד השותה. יין.

ואחד הסך שמן. דשתיה בכלל אכילה דכתיב (דברים יד) "בבקר ובצאן וביין ובשכר", וכתיב בתריה "ואכלת שם". וסיכה כשתיה דכתיב (תהלים קט) "ותבא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו".

וחומש חומשה. שאם אכל תרומה ושילם קרן וחומש, וחזר ואכל תשלומי החומש, מוסיף חומש על אותו חומש.

אינו משלם תרומה. שהתרומה לכהן, ותשלומי מה שאכל הם חוב עליו, ואינו יכול לפרוע חובו ממקום אחר.

אלא חולין מתוקנים. שהפרישו מהן תרומות ומעשרות, דרחמנא אמר (ויקרא כב) "ונתן לכהן את הקדש", דבר הראוי להיות קודש. וחומש נמי צריך להיות מחולין מתוקנים דכתיב (שם) "ויסף חמישיתו עליו", מלמד שחומשו כמותו.

והן נעשין תרומה. אותן חולין מתוקנים.

והתשלומין תרומה. שאם חזר ואכל בשוגג אותן חולין שנשתלמו, מה שחוזר ומשלם תחתיהן גם הם נעשין תרומה.

אינו מוחל. דכיון דגזרת הכתוב היא דחייב לשלם דבר הראוי להיות קודש, ואינו יכול לפטור עצמו בדמים, אין הדבר תלוי בבעלים.

משנה ב

בַּת יִשְֹרָאֵל שֶׁאָכְלָה תְּרוּמָה וְאַחַר כָּךְ נִשֵֹּׂאת לַכֹּהֵן,

אִם תְּרוּמָה שֶׁלֹּא זָכָה בָּהּ כֹּהֵן אָכְלָה,

מְשַׁלֶּמֶת קֶרֶן וְחֹמֶשׁ לְעַצְמָהּ;

וְאִם תְּרוּמָה שֶׁזָּכָה בָּהּ כֹּהֵן אָכְלָה,

מְשַׁלֶּמֶת קֶרֶן לַבְּעָלִים וְחֹמֶשׁ לְעַצְמָהּ,

מִפְּנֵי שֶׁאָמְרוּ.

הָאוֹכֵל תְּרוּמָה שׁוֹגֵג,

מְשַׁלֵּם קֶרֶן לַבְּעָלִים, וְחֹמֶשׁ לְכָל מִי שֶׁיִּרְצֶה.

ברטנורא משנה ב

בת ישראל. שהפרישה תרומה ולא נתנה אותה לכהן, ואכלתה שוגג.

ואח"כ נשאת לכהן. והרי היא ראויה לאכול בתרומה, דאשת כהן אוכלת בתרומה.

משלמת קרן וחומש לעצמה. שהרי אם היתה אותה תרומה שאכלה עכשיו בעין, לא היתה חייבת ליתנה לכהן, דהיא נעשית כהנת בנשואיה, הלכך עתה נמי התשלומים הן שלה.

משלמת קרן לבעלים. כדין גוזל חבירו, אבל החומש תעכב לעצמה.

משנה ג

הַמַּאֲכִיל אֶת פּוֹעֲלָיו וְאֶת אוֹרְחָיו תְּרוּמָה -

הוּא מְשַׁלֵּם אֶת הַקֶּרֶן, וְהֵם מְשַׁלְּמִין אֶת הַחֹמֶשׁ; דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: הֵם מְשַׁלְּמִין קֶרֶן וָחֹמֶשׁ,

וְהוּא מְשַׁלֵּם לָהֶם דְּמֵי סְעוּדָתָן.

ברטנורא משנה ג

הוא משלם את הקרן. דמי תרומה, כדין גוזל שהרי הוא נעשה גזלן עליה.

והן משלמין את החומש. עוון אכילתן בשוגג, שאין משלם חומש אלא אוכל ושותה וסך עצמו, אבל המזיק את התרומה אינו משלם חומש דכתיב (ויקרא כב) "ואיש כי יאכל קדש" פרט למזיק.

הן משלמין קרן וחומש. חולין מתוקנים, ויעשו תרומה, והוא משלם להם דמי חולין שהיה צריך להאכילן. ואיכא בינייהו, דלרבי מאיר אין המאכיל משלם אלא דמי תרומה, ולרבנן משלם דמי חולין.

משנה ד

הַגּוֹנֵב תְּרוּמָה וְלא אֲכָלָהּ,

מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל דְּמֵי תְרוּמָה.

אֲכָלָהּ,

מְשַׁלֵּם שְׁנֵי קְרָנִים וָחֹמֶשׁ.

קֶרֶן וָחֹמֶשׁ מִן הַחֻלִּין, וְקֶרֶן דְּמֵי תְרוּמָה.

גָּנַב תְּרוּמַת הֶקְדֵּשׁ וַאֲכָלָהּ -

מְשַׁלֵּם שְׁנֵי חֻמְשִׁים וָקֶרֶן;

שֶׁאֵין בַּהֶקְדֵּשׁ תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל.

ברטנורא משנה ד

דמי תרומה. שאין דמיה יקרים כחולין.

קרן וחומש מן החולין. והן נעשין תרומה, כדין כל אוכל תרומה בשגגה.

וקרן דמי תרומה. משום כפל לגנב.

תרומת הקדש. שהקדיש הכהן תרומה לבדק הבית.

שני חומשים. חד משום אוכל תרומה, וחד משום נהנה מן ההקדש. אבל כפל בהקדש ליכא דכתיב (שמות כב) "ישלם שנים לרעהו" ולא להקדש.

משנה ה

אֵין מְשַׁלְּמִין מִן הַלֶּקֶט וּמִן הַשִּׁכְחָה

וּמִן הַפֵּאָה וּמִן הַהֶפְקֵר,

וְלא מִמַּעֲשֵֹר רִאשׁוֹן שֶׁנִּטְּלָה תְּרוּמָתוֹ,

וְלא מִמַּעֲשֵֹר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁנִּפְדּוּ,

שֶׁאֵין הַקֹּדֶשׁ פּוֹדֶה אֶת הַקֹּדֶשׁ; דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

וַחֲכָמִים - מַתִּירִין בָּאֵלּוּ.

ברטנורא משנה ה

מן הלקט מן השכחה ומן הפאה. משום דאין בהם זיקת תרומה ומעשרות, הלכך לא הוי בכלל דבר הראוי להיות קדש. ולא דמי לחולין מתוקנים, דהנהו היו ראוין להיות קדש קודם שנתקנו, אבל לקט שכחה ופאה מעולם לא נראו להיות קדש.

ומן ההפקר. לאחר שזכה בו.

ולא ממעשר ראשון שנטלה תרומתו. ואע"ג דהשתא הוי כחולין המתוקנים, כיון דקודם שנטלה תרומתו לא חזי השתא נמי לא חזי.

שאין הקדש פודה הקדש. ואלו חשובים כהקדש קודם שנפדו, ואין אדם יכול לפטור עצמו בממון גבוה. וסבר רבי מאיר מעשר שני ממון גבוה, הוא וכיון דקודם שנפדו לא חזו, תו לא חזו לאחר שנפדו.

וחכמים מתירין באלו. במעשר שני והקדש שנפדו. והלכה כחכמים.

משנה ו

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: מְשַׁלְּמִין מִמִּין עַל שֶׁאֵינוֹ מִינוֹ,

וּבִלְבַד שֶׁיְּשַׁלֵּם מִן הַיָּפֶה עַל הָרַע.

וְרַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: אֵין מְשַׁלְּמִין אֶלָּא מִמִּין עַל מִינוֹ,

לְפִיכָךְ אִם אָכַל קִשּׁוּאִין שֶׁל עֶרֶב שְׁבִיעִית,

יַמְתִּין לְקִשּׁוּאִין שֶׁל מוֹצָאֵי שְׁבִיעִית, וִישַׁלֵּם מֵהֶם.

מִמְּקוֹם שֶׁרַבִּי אֱלִיעֶזֶר מֵקֵל,

מִשָּׁם רַבִּי עֲקִיבָא מַחְמִיר,

שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כב, יד) "וְנָתַן לַכֹּהֵן אֶת-הַקֹּדֶשׁ",

כָּל שֶׁהוּא רָאוּי לִהְיוֹת קֹדֶשׁ; דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר.

וְרַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: "וְנָתַן לַכֹּהֵן אֶת-הַקֹּדֶשׁ" -

קֹדֶשׁ שֶׁאָכַל.

ברטנורא משנה ו

שישלם מן היפה על הרע. כגון שאכל גרוגרות, ולפי מידה שאכל גרוגרות ישלם תמרים, ולא לפי דמים. דכיון דבזוזא אכל ובזוזא משלם, מאי נפקא מינה שישלם מן היפה על הרע. ואיכא למ"ד דאפילו לפי דמים מצינן למימר דאי אכל מידי דלא קפץ עליה זבינא, משלם מידי דקפץ עליה זבינא.

לפיכך. שאין יכול לשלם ממין אחר, אם אכל קישואים של תרומה של ערב שביעית, ואין קישואים של אותה שנה מצויים עוד שכבר נתקשו ולא חזו לאכילה, ומין אחר אינו יכול לשלם, צריך להמתין למוצאי שביעית וישלם מקשואין של מוצאי שביעית, דמשל שביעית אסור לפרוע חובו, דדמי לסחורה.