ידים, פרק ג
לחץ כאן לתצוגת הדפסה

ידים, פרק ג

ידים, פרק ג

 

משנה א
הַמַּכְנִיס יָדָיו לְבַיִת הַמְנֻגָּע -
יָדָיו תְּחִלּוֹת; דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: יָדָיו שְׁנִיּוֹת.
כָּל הַמְטַמֵּא בְּגָדִים בְּשָׁעַת מַגָּעוֹ -
מְטַמֵּא אֶת הַיָּדַיִם לִהְיוֹת תְּחִלּוֹת; דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: לִהְיוֹת שְׁנִיּוֹת.
 
אָמְרוּ לוֹ לְרַבִּי עֲקִיבָא:
הֵיכָן מָצִינוּ שֶׁהַיָּדַיִם תְּחִלָּה בְּכָל מָקוֹם?
 
אָמַר לָהֶם:
וְכִי הֵיאָךְ אֶפְשָׁר לָהֶן לִהְיוֹת תְּחִלָּה,
אֶלָּא אִם כֵּן נִטְמָא גּוּפוֹ?
חוּץ מִזֶּה.
הָאֹכָלִין וְהַכֵּלִים שֶׁנִּטְמְאוּ בְּמַשְׁקִין -
מְטַמְּאִין אֶת הַיָּדַיִם לִהְיוֹת שְׁנִיּוֹת; דִּבְרֵי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֶת שֶׁנִּטְמָא בְּאַב הַטֻּמְאָה - מְטַמֵּא אֶת הַיָּדַיִם;
בִּוְלַד הַטֻּמְאָה - אֵינוֹ מְטַמֵּא אֶת הַיָּדַיִם.
 
אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל:
מַעֲשֶֹה בְּאִשָּׁה אַחַת שֶׁבָּאת לִפְנֵי אַבָּא,
אָמְרָה לוֹ: "נִכְנְסוּ יָדַי לַאֲוִיר כְּלִי חֶרֶשׁ".
אָמַר לָהּ: "בִּתִּי, וּבַמֶּה הָיְתָה טֻמְאָתוֹ?"
וְלא שָׁמַעְתִּי מָה אָמְרָה לוֹ.
אָמְרוּ חֲכָמִים: מְבֹאָר הַדָּבָר!
אֶת שֶׁנִּטְמָא בְּאַב הַטֻּמְאָה - מְטַמֵּא אֶת הַיָּדַיִם;
בִּוְלַד הַטֻּמְאָה - אֵינוֹ מְטַמֵּא אֶת הַיָּדַיִם.
 
ברטנורא משנה א
המכניס ידיו לבית המנוגע ידיו תחילות. פוסל אחד בחולין, דראשון עושה שני בחולין. ומטמא אחד ופוסל אחד בתרומה. ומטמא שנים ופוסל אחד בקודש.
כל המטמא בגדים בשעת מגעו. כגון זובו של זב ורוקו, וכל הני דתנן בפרק בתרא דזבים שהנוגע בהן מטמא בגדים בשעת מגעו.
וכי האיך אפשר להן להיות תחילה. שאין ראוי להיות תחילה אלא הנוגע באב הטומאה. ואם נגע בידיו באב הטומאה, נטמא כל גופו. הלכך אין בידי למצוא ידים תחילה, חוץ מהמכניס ידיו לבית המנוגע, שאם הכניס ידיו לא נטמא כולו, והמטמא בגדים בשעת מגעו, שאף על פי שהוא חשוב אב הטומאה לטמא בגדים ולעשות ראשון ושני, אינו חשוב אב הטומאה לטמא אדם, אבל מטמא את הידים שנגעו בו להיות תחלות. ואין הלכה כרבי עקיבא.
את שנטמא באב הטומאה. כלומר, אוכלים וכלים שנטמאו באב הטומאה.
מטמאין את הידים. ולא אוכלים וכלים שנטמאו במשקין, דאין שני עושה שני. והלכה כחכמים.
במה היתה הטומאה, של תנור, באב הטומאה או במשקה.
 
משנה ב
כָּל הַפּוֹסֵל אֶת הַתְּרוּמָה -
מְטַמֵּא אֶת הַיָּדַיִם לִהְיוֹת שְׁנִיּוֹת.
הַיָּד מְטַמְּאָה אֶת חֲבֶרְתָּהּ; דִּבְרֵי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵין שֵׁנִי עוֹשֶֹה שֵׁנִי.
אָמַר לָהֶם: וַהֲלא כִּתְבֵי הַקֹּדֶשׁ שְׁנִיִּים מְטַמְּאִין אֶת הַיָּדַיִם?
אָמְרוּ לוֹ: אֵין דָּנִין דִּבְרֵי תוֹרָה מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים,
וְלא דִּבְרֵי סוֹפְרִים מִדִּבְרֵי תוֹרָה,
וְלא דִּבְרֵי סוֹפְרִים מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים.
 
ברטנורא משנה ב
כל הפוסל את התרומה. דהיינו שני לטומאה, שהוא פוסל שלישי בתרומה.
היד מטמאה את חברתה. מי שהיתה ידו אחת טמאה ונגעה בידו האחרת טהורה, נטמאת, וחזרו שתיהן טמאות.
והלא כתבי הקודש. שגזרו עליהן להיות שני לטומאה ופוסלים את התרומה, והן מטמאין את הידים הנוגעות בהן לעשותן שניות, אלמא שני עושה שני.
ולא דברי סופרים מדברי סופרים. וטומאת ידים בכל הטומאות, מדברי סופרים היא, דשלמה תיקן עירובין וידים. וכתבי הקודש שמטמאין את הידים נמי מדברי סופרים, משמונה עשר דבר שגזרו בו ביום. ואין דנים זו מזו לומר כשם שמצינו בכתבי הקודש ששני עושה שני הכי נמי בשאר טומאות יהיה שני עושה שני, דמאי דתקון תקון, מאי דלא תקון לא תקון. ואין הלכה כרבי יהושע.
 
משנה ג
רְצוּעוֹת תְּפִלִּין עִם הַתְּפִלִּין -
מְטַמְּאוֹת אֶת הַיָּדַיִם.
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: רְצוּעוֹת תְּפִלִּין אֵינָן מְטַמְּאוֹת אֶת הַיָּדַיִם.
 
ברטנורא משנה ג
רצועות של תפילין מטמאות את הידים. דכשגזרו על הידים הבאות מחמת ספר שפוסלות את התרומה, גזרו נמי על הידים שנגעו ברצועות של תפילין.
רבי שמעון אומר כו'. ואין הלכה כרבי שמעון.
 
משנה ד
גִּלָּיוֹן שֶׁבַּסֵּפֶר,
שֶׁמִּלְמַעְלָן, וְשֶׁמִּלְּמַטָּן, שֶׁבַּתְּחִלָּה, וְשֶׁבַּסּוֹף -
מְטַמְּאִין אֶת הַיָּדַיִם.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: שֶׁבַּסּוֹף אֵינוֹ מְטַמֵּא, עַד שֶׁיַּעֲשֶֹה לוֹ עַמּוּד.
 
ברטנורא משנה ד
שמלמעלן ושמלמטן. שצריך שיניח פנוי בלא כתיבה למעלה מן הדף שלוש אצבעות ולמטה טפח.
שבתחילה ושבסוף. בתחילת הספר צריך שיניח פנוי כדי לגלול כל הספר, כלומר כשיעור היקף של כל הספר, שהספר מסופו לתחלתו הוא נגלל, דומיא דמזוזה דכורכים אותה מאחד כלפי שמע. ובסופו, כדי לגול עמוד.
ודוקא כשאין שם אלא תורה לבדה צריך לעשות כן, אבל המדביק תורה נביאים וכתובים ביחד, צריך כדי לגול כל הספר בסופו, וכדי לגול עמוד בתחילתו. שאם הוא גוללו לתחילתו, נמצאת תורה מבחוץ, וגנאי הוא שתיעשה תורה שומר לנביאים וכתובים. ובהכי מיירי הא דאמרינן בפרק קמא דבבא בתרא ועושה לו כדי לגול עמוד בתחילתו וכדי היקף כל הספר בסופו.
 
משנה ה
סֵפֶר שֶׁנִּמְחַק וְנִשְׁתַּיַּר בּוֹ שְׁמוֹנִים וְחָמֵשׁ אוֹתִיּוֹת,
כְּפָרָשַׁת "וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן" (במדבר יא, לב_לו) -
מְטַמֵּא אֶת הַיָּדַיִם.
מְגִלָּה שֶׁכָּתוּב בָּהּ שְׁמוֹנִים וְחָמֵשׁ אוֹתִיּוֹת,
כְּפָרָשַׁת "וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן" -
מְטַמָּא אֶת הַיָּדַיִם.
כָּל כִּתְבֵי הַקֹּדֶשׁ - מְטַמְּאִין אֶת הַיָּדַיִם.
שִׁיר הַשִּׁירִים וְקֹהֶלֶת - מְטַמְּאִין אֶת הַיָּדַיִם.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: שִׁיר הַשִּׁירִים - מְטַמֵּא אֶת הַיָּדַיִם, וְקֹהֶלֶת - מַחֲלקֶת.
רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: קֹהֶלֶת - אֵינָהּ מְטַמָּא אֶת הַיָּדַיִם,
וְשִׁיר הַשִּׁירִים - מַחֲלקֶת.
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: קֹהֶלֶת - מִקֻּלֵּי בֵּית שַׁמַּאי, וּמְחֻמְרֵי בֵּית הִלֵּל.
 
אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן עַזַּאי:
מְקֻבָּל אֲנִי מִפִּי שִׁבְעִים וּשְׁנַיִם זָקֵן,
בְּיוֹם שֶׁהוֹשִׁיבוּ אֶת רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה בַּיְשִׁיבָה,
שֶׁשִּׁיר הַשִּׁירִים וְקֹהֶלֶת מְטַמְּאִים אֶת הַיָּדַיִם.
אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא: חַס וְשָׁלוֹם!
לא נֶחֱלַק אָדָם מִיִּשְֹרָאֵל עַל שִׁיר הַשִּׁירִים,
שֶׁלֹּא יְטַמֵּא אֶת הַיָּדַיִם,
שֶׁאֵין כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ כְּדַאי,
כְּיוֹם שֶׁנִּתַּן בּוֹ שִׁיר הַשִּׁירִים לְיִשְֹרָאֵל,
שֶׁכָּל הַכְּתוּבִים קֹדֶשׁ, וְשִׁיר הַשִּׁירִים קֹדֶשׁ קָדָשִׁים;
וְאִם נֶחְלָקוּ, לא נֶחְלְקוּ אֶלָּא עַל קֹהֶלֶת.
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חָמִיו שֶׁל רַבִּי עֲקִיבָא:
כְּדִבְרֵי בֶּן עַזַּאי, כָּךְ נֶחְלְקוּ וְכֵן גָּמָרוּ.
 
ברטנורא משנה ה
כפרשת ויהי בנסוע הארון. לפי שאותה פרשה היא חשובה כספר בפני עצמו. וכך אמרו במדרש, חצבה עמודיה שבעה (משלי ט') אלו שבעה ספרי תורות, שספר וידבר נחלק לשלושה חלקים, וארבעה ספרים אחרים, הרי שבעה.
מגילה שכתוב בה. כלומר יריעה של ספר תורה, כיון שנכתב בה שמונים וחמשה אותיות נתקדשה ומטמאה את הידים.
קהלת אינו מטמא את הידים. מפני שחכמתו של שלמה היא, ולא ברוח הקודש נאמרה.
כדברי בן עזאי כך נחלקו וכך גמרו. וכן הלכה.