יומא, פרק ג
משנה א
אָמַר לָהֶם הַמְמֻנֶּה:
צְאוּ וּרְאוּ, אִם הִגִּיעַ זְמַן הַשְּׁחִיטָה.
אִם הִגִּיעַ, הָרוֹאֶה אוֹמֵר: בַּרְקַאי!
מַתִּתְיָא בֶּן שְׁמוּאֵל אוֹמֵר: הֵאִיר פְּנֵי כָּל הַמִּזְרָח;
עַד שֶׁבְּחֶבְרוֹן?
וְהוּא אוֹמֵר: הֵן.
ברטנורא משנה א
אמר להם הממונה. הוא הסגן.
צאו וראו. על מקום גבוה שהיה להם במקדש.
זמן השחיטה. שהשחיטה פסולה בלילה. שנאמר (ויקרא י"ט) "ביום זבחכם".
ברקאי. האיר והבריק השחר.
האיר פני המזרח. זמן זה אחר ברקאי דאמר תנא קמא. והלכה כמתתיה בן שמואל.
עד שבחברון. אותן העומדין למטה שואלין לו: הגיע האור לחברון? והוא משיב "הן". וכדי להזכיר זכות אבות מזכירין חברון.
משנה ב
וְלָמָּה הֻצְרְכוּ לְכָךְ?
שֶׁפַּעַם אַחַת עָלָה מְאוֹר הַלְּבָנָה
וְדִמּוּ שֶׁהֵאִיר הַמִּזְרָח,
וְשָׁחֲטוּ אֶת הַתָּמִיד,
וְהוֹצִיאוּהוּ לְבֵית הַשְֹּׂרֵפָה.
הוֹרִידוּ כֹּהֵן גָּדוֹל לְבֵית הַטְּבִילָה.
זֶה הַכְּלָל הָיָה בַּמִּקְדָּשׁ.
כָּל הַמֵּסִיךְ אֶת רַגְלָיו טָעוּן טְבִילָה,
וְכָל הַמַּטִּיל מַיִם טָעוּן קִדּוּשׁ יָדַיִם וְרַגְלַיִם.
ברטנורא משנה ב
שפעם אחת עלה מאור הלבנה. לאו ביום הכפורים קאמר, דאי אפשר לעלות מאור הלבנה סמוך לשחר ביום הכיפורים, שהוא בשליש החודש. אלא בסוף אחד מן החדשים, כשהלבנה עולה סמוך לעלות השחר אירע זה הטעות, וחששו שמא ביום הכיפורים יארע טעות אחר כיוצא בו, לכך הוצרכו לכל זה.
הורידו כהן גדול. מלתא באנפי נפשה היא. והשתא מהדר להא דתנינן לעיל עד חברון והוא אומר הן. ולאחר שהשיב הרואה הן, היו מורידין כהן גדול לבית הטבילה, שהיה טעון טבילה קודם שישחט התמיד.
המיסך רגליו. כנוי לנקבים גדולים.
משנה ג
אֵין אָדָם נִכְנָס לָעֲזָרָה לָעֲבוֹדָה אֲפִלּוּ טָהוֹר,
עַד שֶׁיִּטְבֹּל.
חָמֵשׁ טְבִילוֹת וַעֲשָֹרָה קִדּוּשִׁין
טוֹבֵל כֹּהֵן גָּדוֹל וּמְקַדֵּשׁ בּוֹ בַּיּוֹם,
וְכֻלָּן בַּקֹּדֶשׁ עַל בֵּית הַפַּרְוָה, חוּץ מִזּוֹ בִּלְבָד.
ברטנורא משנה ג
לעבודה. לאו דוקא.
עד שיטבול. שהדברים קל וחומר, ומה כהן גדול המשנה מקודש לקודש, מעבודת חוץ לעבודת פנים ומעבודת פנים לעבודת חוץ, טעון טבילה בין עבודה לעבודה, זה הבא מביתו שהוא מחול לקודש, לא כל שכן שטעון טבילה.
על בית הפרוה. על לשכת בית הפרוה.
חוץ מזו הראשונה, שהיתה בחול על גבי שער המים, ובצד לשכתו היתה.
משנה ד
פֵּרְסוּ סָדִין שֶׁל בּוּץ בֵּינוֹ לְבֵין הָעָם.
פָּשַׁט יָרַד וְטָבַל, עָלָה וְנִסְתַּפַּג.
הֵבִיאוּ לוֹ בִּגְדֵי זָהָב, וְלָבַשׁ וְקִדֵּשׁ יָדָיו וְרַגְלָיו.
הֵבִיאוּ לוֹ אֶת הַתָּמִיד.
קְרָצוֹ, וּמֵרֵק אַחֵר שְׁחִיטָה עַל יָדוֹ;
קִבֵּל אֶת הַדָּם וּזְרָקוֹ.
נִכְנַס לְהַקְטִיר קְטֹרֶת שֶׁל שַׁחַר, וּלְהֵטִיב אֶת הַנֵּרוֹת,
וּלְהַקְרִיב אֶת הָרֹאשׁ וְאֶת הָאֵבָרִים וְאֶת הַחֲבִתִּין וְאֶת הַיַּיִן.
ברטנורא משנה ד
סדין של בוץ. כדי שיכיר שעבודת היום בבגדי בוץ, לפי שהוא רגיל לשמש כל השנה כולה בבגדי זהב.
ונסתפג. ונתקנח.
וקדש ידיו ורגליו מן הכיור. שצריך לכל חליפות בגדי היום קידוש לפשיטה וקידוש ללבישה. וטבילה ראשונה זו שהפשיטה של בגדי חול היא, לא הוצרך קידוש ידים ורגלים על הפשיטה.
קרצו. שחטו ברוב שני סימנין, הכשר שחיטה בלבד.
ומירק אחר. וגמר כהן אחר בשחיטה. לפי שאין קבלת הדם כשרה אלא בכהן גדול וצריך למהר ולקבל.
על ידו. בשבילו. אי נמי על ידו, אחריו וסמוך לו כמו "ועל ידו החזיק" בספר עזרא (ג').
משנה ה
קְטֹרֶת שֶׁל שַׁחַר הָיְתָה קְרֵבָה בֵּין דָּם לָאֵבָרִים;
שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם בֵּין אֵבָרִים לַנְּסָכִים.
אִם הָיָה כֹּהֵן גָּדוֹל זָקֵן אוֹ אִסְטְנִיס,
מְחַמִּין לוֹ חַמִּין וּמַטִּילִין לְתוֹךְ הַצּוֹנֵן,
כְּדֵי שֶׁתָּפוּג צִנָּתָן.
ברטנורא משנה ה
בין דם לאברים. לאו דוקא, דהא תנן לעיל וקיבל את הדם וזרקו, נכנס להקטיר קטורת ולהטיב את הנרות ולהקריב את הראש ואת האברים, אלמא היתה קטורת קריבה בין דם לנרות ולא בין דם לאברים. אלא לא בא התנא עכשיו לומר סדר ההקרבות זו אחר זו איך היו, אבל רצה לומר בלבד שלא היתה זריקת הדם והקרבת האברים רצופים זו אחר זה, שהרי הקטורת היתה מפסקת ביניהן, וה"ה נמי שהטבת הנרות היתה ביניהן לאחר הקטורת קודם הקרבת האברים.
אסטניס. שגופו מצונן וקר.
מחמין לו חמין. בערב יום הכיפורים.
ומטילין. ביה"כ לתוך חקק בנין בית טבילתו.
שתפיג. להסיר צינתן במקצת. כמו מפיגין טעמן, [ביצה י"ד]:
משנה ו
הֱבִיאוּהוּ לְבֵית הַפַּרְוָה, וּבַקֹּדֶשׁ הָיְתָה.
פֵּרְסוּ סָדִין שֶׁל בּוּץ בֵּינוֹ לְבֵין הָעָם.
קִדֵּשׁ יָדָיו וְרַגְלָיו, וּפָשַׁט.
רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר.
פָּשַׁט, קִדֵּשׁ יָדָיו וְרַגְלָיו.
יָרַד וְטָבַל, עָלָה וְנִסְתַּפַּג.
הֵבִיאוּ לוֹ בִּגְדֵי לָבָן,
לָבַשׁ וְקִדֵּשׁ יָדָיו וְרַגְלָיו.
ברטנורא משנה ו
לבית הפרוה. מכשף אחד ששמו 'פרוה' בנאה, ונקראת על שמו.
ובקודש היתה. שטבילה שניה זו עם כל שאר טבילות, חוץ מן הראשונה, טעונות מקום קדוש, כדכתיב (ויקרא י"ו) "ורחץ את בשרו במים במקום קדוש".
רבי מאיר אומר. פשט תחלה ואח"כ מקדש. ואין הלכה כרבי מאיר.
בגדי לבן. כתונת, ומכנסים, ואבנט, ומצנפת האמורים בפרשת אחרי מות, שכל עבודות פנימיות היו בהן. ועבודות חיצונות כגון תמידין ומוספין, היו בבגדי זהב שהוא משמש בהן כל השנה כולה. ובין כל חליפה וחליפה טעון טבילה ושתי קדושי ידים ורגלים מן הכיור.
משנה ז
בַּשַּׁחַר הָיָה לוֹבֵשׁ פְּלוּסִין שֶׁל שְׁנֵים עָשָֹר מָנֶה,
וּבֵין הָעַרְבַּיִם הִנְדְּוִין שֶׁל שְׁמֹנֶה מֵאוֹת זוּז; דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: בַּשַּׁחַר הָיָה לוֹבֵשׁ שֶׁל שְׁמוֹנָה עָשָֹר מָנֶה,
וּבֵין הָעַרְבַּיִם שֶׁל שְׁנֵים עָשָֹר מָנֶה, הַכֹּל שְׁלשִׁים מָנֶה.
אֵלּוּ מִשֶּׁל צִבּוּר;
וְאִם רָצָה לְהוֹסִיף, מוֹסִיף מִשֶּׁלּוֹ.
ברטנורא משנה ז
פלוסין. בוץ דק ויפה הבא מארץ רעמסס, תרגום ירושלמי "רעמסס" - פילוסא.
הנדואין. מארץ הודו.
ובין הערבים. בגדים שלובש להוצאת כף ומחתה.
הכל שלושים מנה. להכי הדר כללינהו, תנא לאשמועינן דשלושים מנה סך הכל, לומר לך שאם פוחת לאותן של שחרית וריבה לאותן של ערבית לית לן בה.
אם רצה להוסיף מוסיף משלו, ובלבד שיתן אותו תוספת מתנה להקדש.
משנה ח
בָּא לוֹ אֵצֶל פָּרוֹ,
וּפָרוֹ הָיָה עוֹמֵד בֵּין הָאוּלָם וְלַמִּזְבֵּחַ,
רֹאשׁוֹ לַדָּרוֹם וּפָנָיו לַמַּעֲרָב;
וְהַכֹּהֵן עוֹמֵד בַּמִּזְרָח וּפָנָיו לַמַּעֲרָב,
וְסוֹמֵךְ שְׁתֵּי יָדָיו עָלָיו וּמִתְוַדֶּה.
וְכָךְ הָיָה אוֹמֵר.
אָנָּא הַשֵּׁם,
עָוִיתִי פָּשַׁעְתִּי חָטָאתִי לְפָנֶיךָ, אֲנִי וּבֵיתִי.
אָנָּא הַשֵּׁם,
כַּפֶּר נָא לָעֲוֹנוֹת וְלַפְּשָׁעִים וְלַחֲטָאִים,
שֶׁעָוִיתִי וְשֶׁפָּשַׁעְתִּי וְשֶׁחָטָאתִי לְפָנֶיךָ, אֲנִי וּבֵיתִי,
כַּכָּתוּב בְּתוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדֶּךָ (ויקרא טז, ל)
"כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם" וְגוֹ'.
וְהֵן עוֹנִין אַחֲרָיו.
"בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד".
ברטנורא משנה ח
בין האולם ולמזבח. כל צפון העזרה היה כשר מן הדין להעמדת הפר, דכולה לפני ה' היא. ולא היו מעמידים הפר בין האולם ולמזבח קרוב להיכל אלא משום חולשא דכהן גדול, שלא יכבד עליו טורח משא מזרק הדם למרחוק.
ראשו לדרום ופניו למערב. בדין היה שיהיה ראשו להיכל שהוא במערב ואחוריו למזבח, אלא שמא יטיל גללים וגנאי הוא להראות בית הרעי שלו לצד מזבח, לפיכך היה ראשו לדרום וזנבו לצפון דהכי שפיר טפי. ואמצע גופו בין האולם ולמזבח, ועוקם ראשו עד שיהיו פניו למערב.
והכהן עומד. ואחוריו למזרח.
משנה ט
בָּא לוֹ לְמִזְרַח הָעֲזָרָה, לִצְפוֹן הַמִּזְבֵּח,
הַסְּגַן מִימִינוֹ וְרֹאשׁ בֵּית אָב מִשְֹּׂמֹאלוֹ.
וְשָׁם שְׁנֵי שְֹעִירִים,
וְקַלְפִּי הָיְתָה שָׁם וּבָהּ שְׁנֵי גוֹרָלוֹת.
שֶׁל אֶשְׁכְּרוֹעַ הָיוּ, וַעֲשָֹאָן בֶּן גַּמְלָא שֶׁל זָהָב,
וְהָיוּ מַזְכִּירִין אוֹתוֹ לִשְׁבָח.
ברטנורא משנה ט
בא לו למזרח העזרה. שלא היו מכניסים השעירים בין האולם ולמזבח כשרוצה לתת עליהם גורלות, אלא בעזרה היו עד שעת שחיטה.
וקלפי. כלי עץ חלול.
של אשכרוע. בוס"א בלע"ז. מין עץ וחשוב הוא.
בן גמלא. יהושע בן גמלא, כשנתמנה להיות כהן גדול, עשאן של זהב.
משנה י
בֶּן קָטִין עָשָֹה שְׁנֵים עָשָֹר דַּד לַכִּיּוֹר,
שֶׁלֹּא הָיוּ לוֹ אֶלָּא שְׁנַיִם;
וְאַף הוּא עָשָֹה מוּכְנִי לַכִּיּוֹר,
שֶׁלֹּא יִהְיוּ מֵימָיו נִפְסָלִין בְּלִינָה.
מֻנְבַּז הַמֶּלֶךְ הָיָה עוֹשֶֹה כָּל יְדוֹת הַכֵּלִים שֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁל זָהָב.
הִילְנִי אִמּוֹ עָשְֹתָה נִבְרֶשֶׁת שֶׁל זָהָב עַל פִּתְחוֹ שֶׁל הֵיכָל;
וְאַף הִיא עָשְֹתָה טַבְלָא שֶׁל זָהָב,
שֶׁפָּרָשַׁת סוֹטָה כְּתוּבָה עָלֶיהָ.
נִיקָנוֹר, נַעֲשׁוּ נִסִּים לְדַלְתוֹתָיו,
וְהָיוּ מַזְכִּירִין אוֹתוֹ לִשְׁבָח.
ברטנורא משנה י
בן קטין. כהן גדול היה.
עשה שנים עשר דדין לכיור. כדי שיהיו שנים עשר כהנים הזוכים בפיס של תמיד של שחר מקדשים בבת אחת. ואע"פ ששלושה עשר כהנים היו, כדאמרן בפירקא בראשונה, לא עשה דד לשוחט, שהשחיטה כשרה בזר.
מוכני. גלגל לשקעו בבור, שיהיו מימיו מחוברים בבור ולא יפסלו בלינה.
נברשת. מנורה.
שפרשת סוטה כתובה עליה. ולא יצטרך להביא תורה לכתוב ממנה פרשת סוטה.
נקנור. שם אדם.
נעשו נסים לדלתותיו. שהלך לאלכסנדריא של מצרים להביא דלתות, ובחזרתו עמד סער גדול בים לטבען. נטלו אחד מהן והטילוה בים להקל מעליהם, בקשו להטיל האחרת, אמר להם הטילוני עמה, מיד נח הים מזעפו. כיון שהגיעו לנמל של עכו, היתה מבצבצת ויוצאה מתחת דופני הספינה.
משנה יא
וְאֵלּוּ לִגְנַאי.
שֶׁל בֵּית גַּרְמוּ, לא רָצוּ לְלַמֵּד עַל מַעֲשֵֹה לֶחֶם הַפָּנִים;
שֶׁל בֵּית אַבְטִינָס, לא רָצוּ לְלַמֵּד עַל מַעֲשֵֹה הַקְּטֹרֶת;
הֻגָרַס בֶּן לֵוִי הָיָה יוֹדֵעַ פֶּרֶק בַּשִּׁיר וְלא רָצָה לְלַמֵּד;
בֶּן קַמְצָר לא רָצָה לְלַמֵּד עַל מַעֲשֵֹה הַכְּתָב.
עַל הָרִאשׁוֹנִים נֶאֱמַר (משלי י, ז) "זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה",
וְעַל אֵלּוּ נֶאֱמַר (שם) "וְשֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב".
ברטנורא משנה יא
לא רצו ללמד על מעשה לחם הפנים. שלא היו יודעים שאר אומנין לרדותם מן התנור שלא יהא נשבר, מפני שהיה עשוי כמין תיבה פרוצה.
לא רצו ללמד על מעשה הקטורת. מכירין היו בעשב אחד ששמו 'מעלה עשן', וכשהיו מערבים אותו עם סממני הקטורת היה עשן הקטורת מתמר ועולה כמין מקל, ולא היה פונה אילך ואילך.
פרק בשיר. הכרעת קול נעימה.
על מעשה הכתב. קושר ד' קולמוסים בד' אצבעותיו, וכותב שם בן ד' אותיות כאחת.
על הראשונים. בן גמלא ובן קטין, מונבז והלני אמו, וניקנור.
ועל האחרונים. בית גרמו ובית אבטינס, הגרוס בן לוי ובן קמצר. ואע"ג דבית גרמו ובית אבטינס נתנו טעם לדבריהם שלא רצו ללמד, שמא ילמד אדם שאינו הגון וילך ויעבוד לע"ז בכך. לא קבלו חכמים את דבריהם.