יומא, פרק ח
משנה א
יוֹם הַכִּפּוּרִים אָסוּר בַּאֲכִילָה וּבִשְׁתִיָּה וּבִרְחִיצָה וּבְסִיכָה
וּבִנְעִילַת הַסַּנְדָּל וּבְתַשְׁמִיש הַמִּטָּה.
וְהַמֶּלֶךְ וְהַכַּלָּה יִרְחֲצוּ אֶת פְּנֵיהֶם, וְהַחַיָּה תִּנְעֹל אֶת הַסַּנְדָּל;
דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר,
וַחֲכָמִים - אוֹסְרִין.
ברטנורא משנה א
יום הכפורים אסור באכילה ובשתיה. אע"ג דבאכילה ושתיה ענוש כרת, משום דבעי למתני שאר ענויין דלית בהו כרת תנא אסור. והני חמשה עינויין כנגד חמשה עינויין הכתובים בתורה, ד"שבת שבתון" דאמור אל הכהנים, ו"שבת שבתון" דאחרי מות, ו"בעשור לחודש" דחומש הפקודים, ו"אך בעשור לחודש" דאמור אל הכהנים "והיתה זאת לכם לחקת עולם" דאחרי מות - בכולהו כתיב "תענו" "ועניתם". והני דמתניתין נמי חמשה ענויין נינהו, דשתיה ואכילה אחת הן.
המלך. צריך שיתראה נאה דכתיב (ישעיה ל"ג) "מלך ביפיו תחזנה עיניך".
והכלה. צריכה נוי כדי לחבבה על בעלה. וכל שלשים יום קרויה כלה.
והחיה. יולדת.
תנעול. מפני הצנה.
דברי רבי אליעזר. אכלהו קאי, אמלך וכלה וחיה. והלכה כרבי אליעזר.
משנה ב
הָאוֹכֵל כְּכוֹתֶבֶת הַגַּסָּה כָּמוֹהָ וּכְגַרְעִינָתָהּ,
וְהַשּׁוֹתֶה מְלא לֻגְמָיו חַיָּב.
כָּל הָאֹכָלִין מִצְטָרְפִין לְכַכּוֹתֶבֶת
וְכָל הַמַּשְׁקִין מִצְטָרְפִין לִמְלא לֻגְמָיו.
הָאוֹכֵל וְשׁוֹתֶה אֵין מִצְטָרְפִין.
ברטנורא משנה ב
ככותבת. תמרה גסה. והיא פחות מכביצה. ואף על גב דכל שעורי אכילה בכזית, היינו משום דכתיב בהו "אכילה", אבל הכא דלא כתיב אלא "אשר לא תעונה", גמירי דבבציר מככותבת לא מיתבא דעתיה, והוי מעונה. ומיהו קיי"ל דחצי שעור אסור מן התורה, אלא שאין חייבין כרת, ולא לוקין אלא על כשיעור.
כמלא לוגמיו. כל שאילו יסלקנו לצד אחד יהיה אותו הצד בולט ונראה, נקרא "מלא לוגמיו". ושעור זה באדם בינוני הוא פחות מרביעית.
משנה ג
אָכַל וְשָׁתָה בְּהֶעְלֵם אֶחָד
אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא חַטָּאת אַחַת.
אָכַל וְעָשָֹה מְלָאכָה חַיָּב שְׁתֵּי חַטָּאוֹת.
אָכַל אֹכָלִין שֶׁאֵינָן רְאוּיִין לַאֲכִילָה
וְשָׁתָה מַשְׁקִין שֶׁאֵינָן רְאוּיִין לִשְׁתִיָּה,
וְשָׁתָה צִיר אוֹ מֻרְיָס פָּטוּר.
ברטנורא משנה א
אינו חייב אלא חטאת אחד. דמחד קרא נפקי אכילה ושתיה, וחד שמא הוא.
אכל ועשה מלאכה. מתרי קראי נפקי, ותרי שמות נינהו.
משנה ד
הַתִּינוֹקוֹת, אֵין מְעַנִּין אוֹתָן בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים,
אֲבָל מְחַנְּכִין אוֹתָם לִפְנֵי שָׁנָה וְלִפְנֵי שְׁנָתַיִם,
בִּשְׁבִיל שֶׁיִּהְיוּ רְגִילִין בַּמִּצְוֹת.
ברטנורא משנה ד
אין מענין אותם. אין חייבין למנוע מהן מאכל.
מחנכין אותן. לשעות. היה רגיל לאכול בארבע שעות מאכילין אותו בחמש, או בו', כפי כוח הבן.
קודם לשנה. שנה אחת קודם לפרקו, אם התינוק חולה ותש כוחו ואינו יכול לסבול.
וקודם לשתים. או שתי שנים קודם פרקו אם התינוק בריא. ופרקן הוי התינוקת בת שתים עשרה שנה ויום אחד, שאין דרכה להביא סימנים עד זמן זה, ואז היא בת עונשין. ופרקו של תנוק הוי בן י"ג שנה ויום אחד, וקודם זה אינו בר עונשין.
משנה ה
עֻבְּרָה שֶׁהֵרִיחָה
מַאֲכִילִין אוֹתָהּ עַד שֶׁתָּשִׁיב נַפְשָׁהּ.
חוֹלֶה מַאֲכִילִין אוֹתוֹ עַל פִּי בְּקִיאִין;
וְאִם אֵין שָׁם בְּקִיאִין
מַאֲכִילִין אוֹתוֹ עַל פִּי עַצְמוֹ,
עַד שֶׁיֹּאמַר דַּי.
ברטנורא משנה ה
עוברה שהריחה. העובר מריח ריח התבשיל והיא מתאוה לו, ואם אינה אוכלת שניהם מסוכנים.
על פי בקיאים. רופאים מומחין באומנותן.
אין שם בקיאין, מאכילין אותו על פי עצמו. הכי מפרשה מתניתין בגמרא: במה דברים אמורים דסומכין על דברי בקיאין, בזמן שהחולה אומר איני צריך או שותק. אבל אמר צריך, אין שם בקיאין כלל כלומר אין בקיאותן חשובה לכלום, אבל מאכילין אותו על פי עצמו, ואף על פי שהבקיאין אומרים אינו צריך.
משנה ו
מִי שֶׁאָחֲזוֹ בֻּלְמוֹס
מַאֲכִילִין אוֹתוֹ אֲפִלּוּ דְּבָרִים טְמֵאִים עַד שֶׁיֵּאוֹרוּ עֵינָיו.
מִי שֶׁנְּשָׁכוֹ כֶּלֶב שׁוֹטֶה
אֵין מַאֲכִילִין אוֹתוֹ מֵחֲצַר כָּבֵד שֶׁלּוֹ;
וְרַבִּי מַתְיָא בֶּן חָרָשׁ - מַתִּיר.
וְעוֹד אָמַר רַבִּי מַתְיָא בֶּן חָרָשׁ.
הַחוֹשֵׁש בִּגְרוֹנוֹ מַטִּילִין לוֹ סַם בְּתוֹךְ פִּיו בַּשַּׁבָּת,
מִפְּנֵי שֶׁהוּא סְפֵק נְפָשׁוֹת,
וְכָל סְפֵק נְפָשׁוֹת דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת.
ברטנורא משנה ו
בולמוס. חולי האוחז מחמת רעבון ומסוכן למות, וכשמראיתו חוזרת בידוע שנתרפא.
כלב שוטה. רוח רעה שורה עליו. וסימנים שלו, פיו פתוח רירו נוטף אזניו סרוחות וזנבו מונחת לו בין ירכותיו ומהלך על צדי רשות הרבים, ויש אומרים אף נובח ואין קולו נשמע.
אין מאכילין אותו מחצר כבד שלו. ואע"פ שנהגו הרופאים ברפואה זו, אינה רפואה גמורה להתיר לו איסור בהמה טמאה על כך.
ור' מתיא בן חרש מתיר. קסבר רפואה גמורה היא. ואין הלכה כר' מתיא בן חרש.
החושש בשניו. שמתחיל בשר החניכים להתאכל, ומשם הולך לחיך ולגרון.
מטילין לו סם. שורש עשב לרפואה.
וכל ספק נפשות דוחה את השבת. "כל", לאתויי כגון דפשיטא לן דבשבת זו לא ימות, אלא ספק שאם לא יעשו לו היום, שמא ימות לשבת הבאה. וכגון דאמדוהו לשתות סם זה לתמניא יומי, ויומא קמא שבתא, מהו דתימא לעכבינהו עד לאורתא כי היכי דלא ניחול עליה תרי שבתא, קמ"ל.
משנה ז
מִי שֶׁנָּפְלָה עָלָיו מַפֹּלֶת,
סָפֵק הוּא שָׁם סָפֵק אֵינוֹ שָׁם,
סָפֵק חַי סָפֵק מֵת,
סָפֵק נָכְרִי סָפֵק יִשְֹרָאֵל
מְפַקְּחִין עָלָיו אֶת הַגַּל.
מְצָאוּהוּ חַי מְפַקְּחִין עָלָיו,
וְאִם מֵת יַנִּיחוּהוּ.
ברטנורא משנה ז
מפקחין עליו. חופרין את הגל ומחפשין אחריו. ואם בדקו עד חוטמו, בין מלמעלה למטה, בין מלמטה למעלה, ולא מצאו בו נשמה, בידוע שהוא מת ושוב אין מפקחין עליו, דכתיב (בראשית ז') "כל אשר נשמת רוח חיים באפיו".
מצאוהו חי מפקחין עליו. לא נצרכה אלא שראו בו שאי אפשר שיחיה אלא חיי שעה ומיד הוא מת, קמ"ל דמפקחין עליו בשביל אותו חיי שעה.
מת אין מפקחין עליו. הא קמ"ל, דאפילו לדברי האומר מצילין את המת מפני הדליקה, בהא מודה דאין מפקחין. דגבי דליקה התירו לטלטל המת ולהוציאו, דאי לא שרית ליה, אתי לכבויי, מתוך שאדם בהול על מתו. אבל הכא אי לא שרית ליה לפקח את הגל מאי אית ליה למעבד דתהוי אסורא דאורייתא דנשרי הא מקמי הא.
משנה ח
חַטָּאת וְאָשָׁם וַדַּאי מְכַפְּרִין.
מִיתָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפְּרִין עִם הַתְּשׁוּבָה.
תְּשׁוּבָה מְכַפֶּרֶת עַל עֲבֵרוֹת קַלּוֹת,
עַל עֲשֵֹה וְעַל לא תַעֲשֶֹה;
וְעַל הַחֲמוּרוֹת הִיא תּוֹלָה
עַד שֶׁיָּבוֹא יוֹם הַכִּפּוּרִים וִיכַפֵּר.
ברטנורא משנה ח
חטאת ואשם ודאי. מכפרים עם התשובה. ולא חש התנא להזכירה, דמסתמא כשהוא מביא חטאתו ואשמו כבר עשה תשובה, שאם לא היה מתחרט לא היה מביא קרבן.
אשם ודאי. כגון אשם גזילות ואשם מעילות.
על עשה ועל לא תעשה הניתק לעשה, תשובה מכפרת. אבל לא תעשה שיש בה מלקות, תשובה תולה ויוה"כ מכפר. ומסקנא דמלתא בגמרא, שאם הזיד בעשה ובלאו הניתק לעשה, או שגג בלא תעשה שיש בו מלקות ועשה תשובה, אינו זז משם עד שמוחלין לו. ואם הזיד בלאו שיש בו מלקות, תשובה תולה ויוה"כ מכפר. ואם שגג בחייבי כריתות ומיתות בית דין, החטאת מכפרת עם התשובה. ואם הזיד בהם, תשובה ויום כפורים תולין, ויסורין ממרקין. והני מילי כשלא חלל את השם, כלומר שלא חטא והחטיא אחרים, אבל אם חלל את השם, אין כפרתו נגמרת עד שימות. וכל זה בזמן שאין שם שעיר המשתלח, אבל בזמן שיש שעיר המשתלח, הוא מכפר על כל העבירות קלות וחמורות, חוץ מעבירות שבין אדם לחברו, שאין מתכפר לו עד שירצה את חברו.
משנה ט
הָאוֹמֵר: אֶחֱטָא וְאָשׁוּב, אֶחֱטָא וְאָשׁוּב
אֵין מַסְפִּיקִין בְּיָדוֹ לַעֲשׁוֹת תְּשׁוּבָה;
אֶחֱטָא וְיוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר
אֵין יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר.
עֲבֵרוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַמָּקוֹם יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר.
עֲבֵרוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ אֵין יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר,
עַד שֶׁיְּרַצֶּה אֶת חֲבֵרוֹ.
אֶת זוֹ דָּרַשׁ רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה.
"מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי ה' תִּטְהָרוּ" (ויקרא טז, ל)
עֲבֵרוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַמָּקוֹם יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר;
עֲבֵרוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ
אֵין יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר, עַד שֶׁיְּרַצֶּה אֶת חֲבֵרוֹ.
אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא: אַשְׁרֵיכֶם יִשְֹרָאֵל!
לִפְנֵי מִי אַתֶּם מִטַּהֲרִין? מִי מְטַהֵר אֶתְכֶם?
אֲבִיכֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל לו, כה)
"וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם";
וְאוֹמֵר (ירמיה יז, יג) "מִקְוֵה יִשְֹרָאֵל ה'",
מַה מִּקְוֶה מְטַהֵר אֶת הַטְּמֵאִים,
אַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְטַהֵר אֶת יִשְֹרָאֵל.
ברטנורא משנה ט
אחטא ואשוב אחטא ואשוב. תרי זימני אין מספיקין בידו וכו' שכיון שעבר עבירה ושנה בה, שוב אינו פורש ממנה, לפי שדומה עליו כהיתר.