סימן שט: דיני בכור בזמן הזה
סעיף א
בכור, בזמן הזה, אין בו היתר אלא על ידי מום. ואפילו אם ירצו הבעלים או הכהן לכנסו לכיפה עד שימות מעצמו, אינם רשאים, אלא צריך הכהן לגדלו עד שיפול בו מום.
סעיף ב
אפילו כשיפול בו מום בגלוי וניכר לכל, כגון שנקטעה ידו או רגלו וכיוצא בו, אינו רשאי לשחטו אלא על פי מומחה שיורה לו שהוא מום הראוי לישחט עליו. ואם אין חכם מומחה, ניתר על פי ג' בני הכנסת, דהיינו חכמים קצת ואינם בקיאים כל כך. והאידנא דליכא מומחין, אינו נשחט ע"פ ג' בני הכנסת אלא במומין מובהקים, כגון נסמית עינו ונקטעה ידו וכיוצא בהן. וצרימת האזן הוא מום מובהק היכא דמינכר שפיר ונראה לעינים שהוא יותר מחגירת הצפורן. וכיצד צרימת האזן, שנפגמה בחסרון מן התנוך, ולא העור שבשפת האזן, בין שנפגמה בידי אדם בין שנפגמה בידי שמים.
הגה: נחתך הזנב למעלה מן החוליא, הוי מום (פסקי מהרא"י סי' רמ"ז). ועוד מנה בעל הטור כמה מומין ששוחטין עליהן בזמן הזה, והרב שחבר ספר הזה נמשך אחר דברי הרמב"ם; ולי נראה דהסומך על דברי הטור הבנויין על דעת הרא"ש לא הפסיד.