סימן רמא: דיני מכה ומקלל אביו ואמו
סעיף א
המקלל אביו או אמו, אפילו לאחר מיתתן, חייב סקילה אם הוא בעדים והתראה, אחד האיש ואחד האשה שקללו. במה דברים אמורים, שקללום בשם מהשמות המיוחדים, אבל קללם בכינוי, אינו חייב אלא בלאו, כמו המקלל אחד מישראל.
הגה: וכן המכה אביו או אמו, בחייהם, בין איש בין אשה חייבים חנק. ודוקא אם עשו בהם חבורה, אבל אם לא עשו חבורה אינו אלא בלאו, כמו מי שמכה אחד מישראל (טור).
סעיף ב
הכהו על אזנו וחרשו, חייב מיתה, שא"א שיעשה חרש בלא חבורה, דטיפת דם יוצא מבפנים באוזן ועל זה נתחרש.
סעיף ג
היה קוץ תחוב לאביו, לא יוציאנו, שמא יבא לעשות בו חבורה. וכן אם הוא מקיז דם, או רופא, לא יקיז דם לאביו ולא יחתוך לו אבר, אף על פי שמכוין לרפואה.
הגה: במה דברים אמורים, בשיש שם אחר לעשות. אבל אם אין שם אחר לעשות והוא מצטער, הרי הוא מקיזו וחותך לו כפי מה שירשוהו לעשות. (גם זה בטור).
סעיף ד
היו אביו ואמו רשעים גמורים ועוברי עבירה, אפילו נגמר דינם להריגה ויוצאים ליהרג, אסור לו להכותם ולקללם. ואם הכה אותם או קללם פטור. ואם עשו תשובה, הרי זה חייב ונהרג עליהם אף על פי שיוצאין ליהרג.
סעיף ה
עבר אביו או אמו עבירה שלוקים עליה, והיה הבן שליח לדיינים, לא יכה אותם. וכן אם נתחייבו נידוי, לא יהא שליח לנדותם. ולא ירדוף ולא יכה אותם בשליחות בית דין, אע"פ שראויים לכך ולא עשו תשובה.
סעיף ו
כל המבזה אביו ואמו, אפילו בדברים, אפילו ברמיזה, הרי זה בכלל ארור מפי הגבורה, שנאמר: ארור מקלה אביו ואמו (דברים כז, טז). ויש לבית דין להכות על זה מכת מרדות ולענוש כפי מה שראוי.
הגה: מי שנתחייב שבועה לבנו בבית דין, אינו משביע בשבועה שיש בה אלה, שהרי זה בא לקלל אביו, אלא משביעו שבועה שאין בה אלה (טור בשם הרמב"ם).
סעיף ז
שתוקי (פירוש שתוק לקרוא את אביו, כמו שאמרו בפרק עשרה יוחסין: איזהו שתוקי, כל שמכיר את אמו ואינו מכיר את אביו), חייב על הכאת וקללת אמו ואינו חייב על אביו. אף על פי שנבדקה אמו ואמרה: בן פלוני הוא, אינו נענש על פיה.
סעיף ח
בנו מהשפחה או מהכותית אינו חייב לא על אביו ולא על אמו. וכן מי שהיתה הורתו שלא בקדושה אף על פי שלידתו בקדושה.
סעיף ט
גר אסור לקלל אביו העובד כוכבים ולהכותו. ולא יבזהו, שלא יאמרו: באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה. אבל עבד שנשתחרר אין לו יחוס, והרי הוא כמי שאינו אביו לכל דבר.