סימן שא: אם מותר להציע כלאים תחתיו, ודין מרדעת ותכריכים
סעיף א
מותר מן התורה לישב על מצעות של כלאים, שנאמר: לא יעלה עליך (ויקרא יט, יט) אבל אתה מציעו תחתיך.
הגה: וכן מותר להעלותם עליו שלא בדרך חמום, כגון לפרוס עליו אהל של כלאים (טור). וכן לפרוס בגד כלאים על גיגית שרוחץ בה, כדי להעמיד החום (מרדכי פ"ק דביצה ובהגהות אשירי שם), דאינו אסור אלא דרך לבישה או להעלותם עליו דרך חמום.
ומדברי סופרים, אפילו עשר מצעות זו על גבי זו והתחתון שבהם כלאים, אסור לישב על העליון, שמא תכרך נימא על בשרו. במה דברים אמורים, ברכין, כגון יריעות ושמלות אבל כרים וכסתות שהם קשים וליכא למיחש שמא תכרך נימא עליו, מותר לישן עליהם ובלבד שלא יהא בשרו נוגע בהם. במה דברים אמורים, כשהם ריקנים ונתונים על גבי איצטבא של עץ או של אבן, אבל אם הם מלאים, או אפילו ריקנים אם הם נתונים על גבי מטה או על גבי תבן, אסור, לפי שנכפף תחתיו ונכרך על בשרו.
הגה: ויש אומרים דכל זה מיירי בכלאים דאורייתא, אבל בכלאים דרבנן והם קשים, מותר לישב עליהם בכל ענין, דהואיל וכשרכים הם אינו רק דרבנן, בקשים לא גזרו (רשב"א סי' תשס"ב). ומכל מקום לכתחילה לא יעשה של כלאים, (כל בו).
סעיף ב
הני קאפאנאג"ש דידן, אם הם תפורין בפשתן, יש ליזהר מלהעלותם עליו ואפילו מלהציען תחתיו, עד שיתפרם במשי או בקנבוס.
הגה: כל בגדים הקשים מותרים בהצעה מתחתיו, ואסור ללבשן. והלבדים הקשים, מותרים אפילו בלבישה, הואיל ואפילו רכים אינם אלא מדרבנן (טור). ויש מחמירין בלבישת הלבדים (ב"י בשם הרמב"ם).
סעיף ג
בגד גדול וכלאים מצד אחד, אסור ללובשו אפילו מצדו הב', אע"פ שהצד שבו הכלאים נגרר על גבי הקרקע.
סעיף ד
אסור ללבוש כלאים אפילו דרך עראי, כגון טלית של קטן אע"פ שאין הגדול יוצא בה עראי.
סעיף ה
לא ילבש אדם כלאים עראי, ואפילו על גבי עשרה בגדים שאינו מהנהו כלום; ואפילו לגנוב את המכס.
סעיף ו
תופרי כסות, תופרים כדרכם ובלבד שלא יתכוונו בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים. והצנועין, תופרין בארץ. וכן מוכרי כסות מוכרין כדרכן, ובלבד שלא יתכוונו בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים. והצנועים מפשילין במקל.
הגה: ויש מתירין אפילו ללבוש כלאים, כל שאינו מכוין להנאתו, כגון שלובש כלאים להעביר בו המכס או שלובשן כדי להראות מדתן אם רוצה למכרן וכדומה. (טור והרא"ש והסמ"ג).
סעיף ז
תכריכי המת מותר לעשותן מכלאים, אפילו לקברו בהם.
סעיף ח
מרדעת החמור, מותר לעשותה מכלאים ויושב עליה, והוא שלא יהיה בשרו נוגע בה. ולא יניח מרדעת זו על כתפו, אפילו להוציא עליה את הזבל. ודוקא שכלאים ניכרים וידועים בבגד, אבל בגד שאבד בו כלאים ואין מקומו ניכר, אסור לעשות ממנו מרדעת לחמור, דכיון שאין מקומו ניכר שמא ישכח ויקח ממנו טלאי לתפרו על גבי בגדו. ולא ימכרנו לעובד כוכבים, שמא יחזור וימכרנו לישראל.
סעיף ט
מטפחות שמקנחים בהם את הידים ומטפחות שמסתפגים בהם הכלים והקרקעות ושמסתפגים בהם אחד הרחיצה ומטפחות ספרים, אסורים משום כלאים, שהרי הידים נוגעות בהם והם נכרכים על היד תמיד ומתחממין.
הגה: וכן אסור לעשות מטפחות שפורסים על השלחן שאוכלין עליו (הרא"ש כלל ו' וחידושי אגודה סוף ביצה) או שקורין עליו בבית הכנסת, מכלאים (הגהות אשר"י פ' בני העיר), מפני שלפעמים מקנח בהם ידיו ומתחמם בהם.
סעיף י
מטפחות שמסתפרין בהם, אם יש לו בית ראש ולובשין אותו כדרך לבישה, אסור משום כלאים.
סעיף יא
וילון, אם הוא רך, אסור לעשותו מכלאים, מפני שהשמש מתחמם בו לפעמים. ואם היה קשה, מותר.
הגה: אבל פרוכת שלפני ארון הקודש, או המפות שפורסין בארון או סביב התורה, מותר להיות מכלאים. (שם בהגהות אשיר"י).
סעיף יב
לא יקח אדם ביצה חמה בבגד כלאים בידו, שכיון שהוא ניצול מליכוות בחום הביצה חשיבה הנאה כמניעת הקור.
סעיף יג
ערדילרין (פירוש כלי שלובשין אותו תחת המנעול, ויש שעושין אותו של צמר כנגד העקב, אין בהם משום כלאים, דקשין הן (מפי' רש"י בשם תשובת הגאונים) אין בהם משום כלאים.
הגה: מנעל שהוא כלאים ואין לו עקב, מותר ללבשו, שעור הרגל קשה ואינו נהנה כשאר עור הגוף (טור).
סעיף יד
אין אסור משום כלאים אלא בגדים שהן דרך חמום, כגון הכתונת והמצנפת והמכנסים והאבנט והשמלה ובגדים שמחפין בהם השוקיים ואת הידים וכיוצא בהם, אבל צלצלים קטנים שעושים אותם העם בבית יד שלהם לצרור בהם מעות או תבלין, וסמרטוט שמניחים עליו רטיה, או מלוגמא או אספלנית וכיוצא בהם, הרי אלו מותרים אע"פ שבשרו נוגע בהם, שאין דרך חימום בכך. ציץ של עור או משי וכיוצא בהם שתלה בה חוטי צמר וחוטי פשתן מדולדלים על פני האדם כדי להפריח הזבובים, אין בו משום כלאים, שאין דרך חימום בכך.
סעיף טו
אותות שעושים הכובסים והגרדים (פי' מעשה אורג (שמות כח, לב; לט, כב כז) ת"י גירדי) בבגדים כדי שיהיה מכיר כל א' את שלו, אם היתה אות של צמר בפשתן או פשתן בצמר הרי זה אסור, אע"פ שאינו חשוב אצלו.