סימן שמב: מי שהכין צרכי חופתו ומת לו מת שחייב עליו אבילות
לחץ כאן לתצוגת הדפסה

סימן שמב: מי שהכין צרכי חופתו ומת לו מת שחייב עליו אבילות

סימן שמב: מי שהכין צרכי חופתו ומת לו מת שחייב עליו אבילות

 

סעיף א
מי שהכין כל צרכי חופתו, שאפה פתו וטבח טבחו ומזג יינו, ומת אביו של חתן, והוא במקום שאינו מצוי למכור, ואם תדחה החופה יפסיד מה שהכין; או שמתה אמה של כלה, ואיכא תמרוקי נשים וקישוטין שאינם מתקיימים, (מאחר שאין להם מי שיטרח בעבורם בפעם אחרת) (כך משמע מגמרא), מכניסין את המת לחדר ואת החתן ואת הכלה לחופה, ובועל בעילת מצוה ופורש, וכיון שחלה עליו החופה הויא לדידיה כרגל, ונוהג שבעת ימי המשתה ואח"כ נוהג שבעת ימי אבילות. וכל שבעת ימי המשתה נוהג בהם דברים שבצינעא, ואסור בתשמיש המטה, הלכך כל ז' ימי המשתה וז' ימי האבל הוא ישן בין האנשים, והיא ישנה בין הנשים.
הגה: יש אומרים שאסורה ליחד עמו ביום כמו בלילה, ואין צריך להיות להם שתי שמירות רק הוא בין האנשים או היא בין הנשים (טור בשם הרא"ש). ואם אינם ישנים בחדר אחד, אין צריכין שימור כלל (כך כתב הרשב"א בכלה שפירסה וכו'). ויש אומרים דבלילה צריך שתי שמירות, וביום מותר להתייחד עמה (טור בשם הראב"ד). והמנהג ליקח קטן אצל החתן וקטנה אצל הכלה, ואין מתייחדין ביום בלא קטן או קטנה. ולענין שלשים אינו מונה אלא מז' ימי אבילות ואילך, וכל שבעת ימי החופה מותר בגיהוץ ותספורת. ואם אין לו פסידא, כגון במקום שמצוי לימכור מה שהכין, או אפילו אית ליה פסידא, ומתה אמו של חתן או אביה של כלה או אחד משאר קרוביהם, שנשאר מי שיכין להם לפעם אחרת, לא התירו לדחות האבלות אלא קובר אותו מיד, ונוהג שבעת ימי אבילות, ואחר כך מכניסין את החתן ואת הכלה לחופה מיד ונוהג שבעת ימי המשתה.